גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
קידושין 46a — התלמוד בעברית
ולפיכך: נראין דברי תלמיד הוא רב ירמיה בר אבא, שחלק על רבו ואמר: אינה אוכלת. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא , שהתיר לה לאכול בתרומה? הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב , כלומר: הואיל והן הקידושין והן…
הטקסט המקורי — קידושין 46a
ולפיכך:
נראין דברי תלמיד
הוא רב ירמיה בר אבא, שחלק על רבו ואמר: אינה אוכלת.
אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא
, שהתיר לה לאכול בתרומה?
הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב
, כלומר: הואיל והן הקידושין והן הנישואין נעשו בה שלא מדעתו, ונהגו בה כאילו היתה יתומה ללא אב, ודאי שאילו לא היה מרוצה במה שעשו, לא היה מניח שיתעלמו ממנו כל כך.
איתמר: קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה
, ותלויה היא בריצויו של האב, לכשישמע:
אמר רב
: עד שלא נתרצה האב בקידושיה,
בין היא ובין אביה יכולין לעכב
, כלומר: אף היא יכולה לחזור בה קודם שנתרצה האב.
ורב אסי אמר: אביה
יכול לעכב,
ולא היא
.
איתיביה רב הונא לרב אסי, ואמרי לה חייא בר רב
הוא שהקשה
לרב אסי
, מהא דתניא: כתיב בפרשת מפתה את הבתולה: "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה [ואינו חייב קנס]. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, [כי אז] כסף ישקול כמוהר הבתולות [קנס חמשים כסף] ".
ומאחר שאמר הכתוב: "
אם מאן ימאן אביה
",
אין לי
ללמוד
אלא
ש
אביה
ממאן שיקחנה לו לאשה, אבל
היא עצמה מנין
שהיא יכולה למאן?
לפיכך
תלמוד לומר: אם מאן ימאן
[כפל לשון], כדי ללמד: מיאון
מכל מקום
, ואפילו מיאון שלה.
וסבורה היתה הגמרא, שהפסוק בא לחדש, שאף כי פיתה הוא אותה לשם קידושין, יכולה היא למאן בו ולחזור בה מאותם קידושין, עד שיקדשנה קדושין אחרים מדעת אביה, ואם כן תיקשי לרב אסי!?
אמר להו רב
ליישב את שיטת רב אסי שנחלק עליו:
לא תיזלו בתר איפכא
[לא תלכו אחר דבר הפוך], כלומר: אל לכם להביא ראיה שאינה ראיה, כי
יכול
רב אסי
לשנויי לכו
:
הכא במאי עסקינן ב
כגון שפיתה שלא לשום אישות
, ולפיכך יכולה היא למאן, אך אם כבר נתרצתה לו בקידושין, שוב אינה יכולה לחזור בה.
ותמהינן: וכי אטו
פיתה שלא לשום אישות קרא בעי
, וכי צריך הכתוב ללמדנו שאינה חייבת להינשא לו!?
אמר רב נחמן בר יצחק: לומר, ש
אפילו אם נתרצה האב לתיתה לו והיא לא נתרצתה, הרי זה
משלם קנס כמפותה
, שכך אמרה תורה: בין שהאב אינו רוצה, בין שהיא אינה רוצה, הרי זה משלם את הקנס חמשים כסף.
אמר ליה רב יוסף
לסייע:
אי הכי
כפירושך, שהכתוב עוסק בפיתוי שלא לשום אישות -
היינו דתנינא
בברייתא:
כתיב: "
מהר ימהרנה לו לאשה
", ללמד:
שצריכה הימנו קידושין, ו
הרי
אם
הפסוק עוסק כש
פיתה לשום אישות, קידושין למה לי!?
אלא בהכרח שפיתה שלא לשום אישות ועדיין פנויה היא.
אמר ליה אביי
לרב יוסף: מכאן לא תסייע, כי יש לפרש, שהכתוב בא לומר ש
צריכה קידושין
אחרים
לדעת אביה
, כי הפיתוי הראשון אף שהיה לשם קידושין, הרי היה שלא לדעת אביה.
מתניתין:
ה
נותן לאשה שתי תמרות, ו
אומר לאשה
: "
התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו
", הרי אלו שני מעשי קדושין, כל אחד בתמרה אחת, ולפיכך:
אם יש באחת מהן
לבדה
שוה פרוטה
, הרי היא
מקודשת, ואם לאו
אפילו שבשתיהן כאחת יש שוה פרוטה -
אינה מקודשת
, כי בכל מעשה קידושין לא היה שוה פרוטה.
ואם נתן לה שלש תמרות, ואמר לה: "התקדשי לי
בזו ובזו ובזו
":
אם יש שוה פרוטה בכולן
כאחת הרי זו
מקודשת, ואם לאו
שאפילו בשלשת התמרות גם יחד אין שוה פרוטה -
אינה מקודשת
, ומשום שלשון זו אין בה "פירוט" מעשי הקידושין, אלא "הכללה", שכל מעשיו וכל דיבורו הוא מעשה אחד של קידושין.
היתה
היא
אוכלת ראשונה ראשונה
, שהיה אומר לה: "התקדשי לי בזו" ונותן לה תמרה אחת ואוכלת, "ובזו" ונותן לה תמרה ואוכלת,
אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה
, אבל אי אפשר לצרף את התמרות לשוה פרוטה, ובגמרא יתבאר.
גמרא:
מאן תנא
[מי הוא התנא של משנתנו], המצריך לפירוט הקידושין, כפילות לשון "
התקדשי התקדשי
", ואילו כשלא אמר אלא "התקדשי לי בתמרה זו, ובזו" אין משמעות הלשון פירוט לשני מעשי קידושין, אלא שתי התמרות ניתנות למעשה קידושין אחד, ואף אם יש רק בשתיהן כאחת שוה פרוטה, הרי היא מקודשת?
אמר רבה: רבי שמעון היא, דאמר
גבי מי שהיו חמשה תובעים אותו: "תן לנו פקדון שיש לכל אחד מאתנו בידך", ואמר הנתבע: "שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך" וכן לכולם, אינו חייב אלא "אשם גזילות" [שחייב אדם כשכפר בשבועה ממון שיש בידו] אחד, כי שבועה אחת היא ; ואינו מתחייב בחמש קרבנות,
עד שיאמר
לשון "
שבועה
"
לכל אחד ואחד
.
ולשיטתו, אין הלשון משמע "פרטי", אלא אם כפל לשון "התקדשי", כשם שצריך הוא לכפול לשון "שבועה".
שנינו במשנה:
בזו ובזו ובזו, אם יש בכולן שוה פרוטה
, מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת; היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אינה מקודשת, עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה:
ומפרשת הגמרא את סוף המשנה: "היתה אוכלת ראשונה ראשונה", ושואלת:
אהייא
, על איזה בבא של המשנה, אומר התנא שאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה, צריך שיהא באחת מהן שוה פרוטה כדי שתתקדש?
אילימא
, שמא תאמר שהסיפא של המשנה קאי
ארישא
העוסקת ב"פרטי", דהיינו במי שכפל לשון "התקדשי", ועל זה הוא ששנינו, שאם היתה אוכלת ראשונה ראשונה, אינה מקודשת, אלא אם יש באחת מהן שוה פרוטה ; כך הרי אי אפשר לומר, כי:
מאי איריא
"
אוכלת
", למה אומר התנא דין זה דוקא כשהיתה אוכלת אחת אחת, והרי
אפילו מנחת
את התמרות ואינה אוכלתן,
נמי
אינה מקודשת, אלא אם יש באחת מהן שוה פרוטה,
דהא
: "
התקדשי לי בזו
, התקדשי לי בזו"
קאמר
, דמשמע: כל תמרה קדושין בפני עצמן הן, וכמפורש בתחילת המשנה.
אלא
בהכרח נפרש את מה ששנינו, שאינה מקודשת כשהיתה אוכלתן אלא אם היה באחת מהן שוה פרוטה -
אסיפא
[כלומר: אמציעתא], כשאמר לה: "התקדשי לי בזו ובזו ובזו", שאם היתה מנחתן, היתה מתקדשת אפילו בצירוף שלש התמרות, ואילו כשאכלתן אינה מתקדשת אלא כשיש באחת מהן שוה פרוטה -
והרי אף זו תיקשי:
ו
כי אטו
אפילו
אם
בקמייתא
[בראשונה, או בשניה ולא באחרונה] היה שוה פרוטה, הרי היא מקודשת, וכדמשמע לשון המשנה!?
והא
תמרה זו
מלוה היא
אצלה בשעת חלות הקידושין, שהרי אין התמרות נקנות לה ואין הקדושין חלין אלא בנתינה אחרונה שהיא גמר דיבורו, ואותה תמרה ראשונה או שניה כבר אינה קיימת, וחוב הוא שהיא חייבת לו, והרי המקדש במלוה אינה מקודשת!?
אמר רבי יוחנן: הרי שלחן והרי בשר והרי סכין, ואין לנו לאכול
, כלומר: הרי לפנינו משנה שנויה, ואין אנו יודעים לפרשה.
רב ושמואל אמרי תרוייהו
, אמרו שניהם לפרש את משנתנו:
לעולם
בבא זו
ארישא
קאי, כשאמר "התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו", ודקשיא לך: אם כן למה לי אוכלת, והרי אפילו במנחת הדין הוא שאין היא מקודשת אלא אם יש באחת מהן שוה פרוטה!? לא תיקשי:
כי אין הכי נמי שאף במנחת הדין הוא כן,
ו
"
לא מיבעיא
"
קאמר
התנא, כלומר: לא בא התנא לומר "שדוקא" באוכלת הדין הוא כן, אלא אדרבה "שאפילו" באוכלת הדין הוא כן, והכי קאמר:
לא מיבעיא מנחת, דאי איכא שוה פרוטה
באחת מהן
אין
, אכן היא מקודשת, ו
אי לא
איכא באחת מהן שוה פרוטה
לא
מקודשת, ומשום שכל תמרה קדושין בפני עצמן הן, ואי אפשר שתתקדש בפחות מפרוטה -
אבל
"
אוכלת
",
הואיל ומיקרבא הנייתה
[מוכנת היא הנייתה, וגילתה את דעתה שהיא חפיצה בהן]
אימא
: אפילו אם אין באחת מהן שוה פרוטה [ואף לא בכולן כאחת] נמי
גמרה ומקניא נפשה
[גומרת היא בדעתה, ומקנה לו את עצמה] בפחות משוה פרוטה
לפיכך
קא משמע לן
התנא שאף באוכלת צריכה היא פרוטה, ומשום שלעולם אין קידושין בפחות מפרוטה, ושוב ממילא אינה מקודשת אלא כשיש באחת מהן שוה פרוטה, שהרי כל תמרה קדושין בפני עצמן הן.
רבי אמי אמר
לפרש את משנתנו באופן אחר:
לעולם
בבא זו קאי
אסיפא
, כשלא חילק את התמרות למספר מעשי קדושין, ודקשיא לך: איך מתקדשת היא בתמרה הראשונה והשניה, והרי מלוה הן!?
לא תיקשי, כי אין הכי נמי שאינה מתקדשת בראשונה ובשניה, ואפילו היה בכל אחת מהן שוה פרוטה,
ומאי
"
עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה
", היינו:
עד שיהא באחרונה שוה פרוטה
, שהיא הרי אינה מלוה.
אמר רבא: שמע מינה מדרבי אמי
בפירוש משנתנו -
תלת
דינים:
א.
שמע מינה: המקדש במלוה אינה מקודשת
, ולכך צריך שיהא באחרונה שוה פרוטה.
ב.
ושמע מינה: המקדש במלוה ופרוטה, דעתה
של האשה
אפרוטה
להתקדש בה לבד, ומקודשת היא ; שהרי הסיפא עוסקת במי שעשה מעשה קידושין אחד בשלשת התמרות, ומכל מקום, אף ששתים מהן מלוה היא, מקודשת היא בתמרה השלישית כשיש בה שוה פרוטה.