קידושין 42a — התלמוד בעברית

רבי יונתן אומר: מנין שכל ישראל כולן יוצאים

בפסח אחד

בלבד, ואף על פי שאין בו כזית לכל אחד ואחד - משום

שנאמר

: "

ושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל בין הערבים

",

וכי כל הקהל כולם שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד

,

אלא מכאן שכל ישראל יוצאין בפסח אחד

. ואם כן תיקשי:

שליח בקדשים מנא ליה?

ומשנינן:

מיניה!

מכתוב זה עצמו ד"ושחטו אותו", יש ללמוד שיש שליחות בשחיטת קדשים, שהרי פסח זה שהביאוהו כל ישראל, אין כולם שוחטים אותו, אלא האחד שוחט בשליחות כולם, הרי שיש שליחות לשחיטת קדשים. דוחה הגמרא את הלימוד הזה:

ודילמא

שאני התם

בפסח של כל ישראל -

דאית ליה

לשליח

שותפות בגוייהו

[שותף הוא עם השולחים באותו פסח], ועל כן נעשה הוא שליח עבור כולם, אבל שליח שאינו שותף, מנין שהוא נעשה שליח לשחיטת קדשים!?

אלא

לדעת רבי יונתן

מהכא

נלמד שליחות בקדשים: שנאמר גבי פסח: "

ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית

", הרי למדת מלשון הכתוב: "ויקחו להם איש", שהאיש האחד לוקח לכל המשפחה, הרי שיש שליחות בקדשים. מקשה הגמרא:

ודילמא התם נמי

לכן נעשה הוא שליח, משום

דאית ליה שותפות בגוייהו

, שהוא לוקח עבורו ועבור שולחיו בשותפות!?

ומפרשת הגמרא:

אם כן

שאין הוא נעשה שליח אלא משום שיש לו שותפות -

תרי קראי

["ושחטו אותו" "ויקחו להם איש שה לבית אבות"]

למה לי!?

כלומר: אם לא בא הכתוב "ויקחו להם" אלא ללמד שליחות כשיש לו שותפות, הרי כבר למדנוהו מ"ושחטו אותו", ובהכרח ש

אם אינו

הפסוק "ויקחו להם" -

עניין להיכא דשייך

אף השליח בדבר דהיינו שיש לו שותפות,

תניהו ענין

לכתוב "ויקחו להם" - ללמד שליחות

להיכא דלא שייך

השליח בדבר, שאין לו שותפות.

ואכתי מקשינן: והרי

האי

קרא "ויקחו להם" אינו מיותר שנוכל לומר: "אם אינו ענין", כי

מיבעי ליה

למקרא זה

לכדרבי יצחק!?

דאמר רבי יצחק

:

לכך אמר הכתוב: "ויקחו להם איש", כדי ללמד:

איש

[גדול]

זוכה

עבור כולם את הפסח,

ולא הקטן זוכה

את הפסח לכולם. ואכתי תיקשי שליחות בקדשים מנלן!? שאם ממקרא זה עצמו, הרי יש לו שותפות בגויה, ואינו מיותר ללמוד ממנו ב"אם אינו ענין".

ומשנינן: "ויקחו להם איש" אכן מיותר הוא, כי

ההוא

דינו של רבי יצחק -

מ

"

איש לפי אכלו

תכסו [תתמנו] על השה" הוא ד

נפקא

, מדאמר הכתוב: "איש" ולא קטן, ואכתי הפסוק: "ויקחו להם איש" מיותר, כדי ללמד שיש שליחות בקדשים אפילו כשאין לו שותפות בגוה.

ואכתי

תיקשי: הא

מיבעי ליה

לכתוב "איש לפי אכלו תכוסו", כדי ללמד

דשוחטין את הפסח על היחיד

שאין עמו חבורה, ואם כן הכתוב "ויקחו להם איש" אינו מיותר כי הוא בא ללמד שאין הקטן זוכה, ואכתי תיקשי לרבי יונתן [שאינו לומד מ"ושחטו להם"], שליחות בקדשים מנלן!?

ומשנינן:

סבר לה

רבי יונתן -

כמאן דאמר

[רבי יהודה]:

אין שוחטין את הפסח על היחיד

.

ואם כן אייתר "איש לפי אכלו תכוסו" ללמד שאין הקטן זוכה, ואייתר "ויקחו להם איש" כדי ללמד שליחות בקדשים, כי אם אינו ענין לשליח שותף, תנהו ענין לשליח שאינו שותף.

ומקשינן:

ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב: מניין ששלוחו של אדם כמותו, שנאמר

בחלוקת הארץ: "

ונשיא אחד, נשיא אחד ממטה

תקחו לנחול את הארץ" -

למה צריך הוא ללמוד דין שליחות מאותו מקרא, והרי

תיפוק ליה שליחות מהכא

, מכל מה שהובא בסוגיין!?

ומשנינן בדרך תמיהה:

ותיסברא

, וכי סבור אתה

דהא

חלוקת הארץ על ידי הנשיאים -

שליחות הוא

, והרי היו בנוחלי הארץ קטנים,

והא קטנים לאו בני שליחות נינהו

, ואיך תאמר שזיכו להם הנשיאים מדין שליחות!?

אלא

ודאי שהפסוק "ונשיא אחד" אינו בא ללמד דין שליחות, אלא ללמד

כי הא דרבא בר רב הונא

משמו של רב גידל בשם רב

! דאמר רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב

:

מנין שזכין לאדם שלא בפניו

[שלא מדעתו],

שנאמר

: "

ונשיא אחד נשיא אחד

ממטה תקחו לנחול את הארץ", והרי קטנים היו שם, וקטנים כשלא בפניו דמו.

ואכתי מקשינן:

ותיסברא

, וכי סבור אתה שהנחלת הארץ

זכות היא

, עד שאתה לומד משם ש"זכין לאדם שלא בפניו" -

ו

הא חובה נמי איכא

בהנחלת הארץ על ידי הנשיאים,

ד

הא

איכא

מבין נוחלי הארץ

דניחא ליה

חלק

בהר, ולא ניחא ליה

חלק

בבקעה, ואיכא

[ויש מהם]

דניחא ליה בבקעה ולא ניחא ליה בהר

, ונמצא שהנחלת הנשיאים חובה היא להם.

ו

לכן מפרשינן:

אלא

הפסוק "ואיש אחד" אינו בא רק ללמד ש"זכין לאדם שלא בפניו", אלא ללמד שזכין לקטנים אפילו חובה הבאה מחמת זכות, כגון חלוקת הארץ, שביסודה זכות היא להם, ויש מחמתה גם חובה, שהרי איכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בקעה, ו

כד

ברי

רבא בר רב הונא

משמו של רב גידל בשם רב

! דאמר

עוד

רבא בר רב הונא אמר רב גידל אמר רב

:

מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, שבית דין מעמידים להן

לקטנים שבהם

אפוטרופוס לחוב ולזכות

-

ומקשה הגמרא: וכי

אמאי

נעמיד להם אפוטרופוס לחוב ליתומים!?

אלא

כך הוא שאמר רב: מנין ליתומים שמעמידים להם אפוטרופוס

לחוב על מנת לזכות

, כלומר: אם יש דין ליתומים, מעמידים אנו להם אפוטרופוס שידון עבורם, ואף אם בסופו של דבר יפסיד בדין, מכל מקום מה שעשו עשו?

תלמוד לומר

: "

ונשיא נשיא אחד ממטה תקחו

לנחול את הארץ", והרי אף שם יש בזה חובה וזכות, שהרי איכא דניחא ליה בהר, ואיכא דניחא ליה בבקעה.

סוגיית הגמרא שעסקה בדיני שליחות מתגלגלת מענין לענין אגב הדינים שנזכרו בה, והיא שבה לדיני שליחות בעמוד ב, ודנה שם בדין שליח לדבר עבירה.

אמר רב נחמן אמר שמואל

:

יתומים שבאו

לחלוק בנכסי אביהם, בית דין מעמידים להן

לכל יתום ויתום מן הקטנים שבהם -

אפוטרופוס, ובוררים להם

האפוטרופסים כל אחד ליתום שהוא אפוטרופסו,

חלק יפה

.

ואם הגדילו

היתומים,

יכולים

הם

למחות

ולבטל את החלוקה.

ורב נחמן דידיה

שלא משם שמואל רבו -

אמר: אם הגדילו אינם יכולים למחות, דאם כן

שיכולים הם למחות -

מה כח בית דין יפה!?

ומקשינן:

ומי אית ליה לרב נחמן

[וכי אטו סובר הוא]:

מה כח בית דין יפה!?

והתנן: שום

[גביית נכסי לוה למלוה נקראת "שומא"]

הדיינים, ש

כאשר העריכו את הנכסים שהגבו למלוה,

פיחתו

מערכם

שתות

[או יותר] והפסיד הלוה,

או הותירו שתות

[או יותר] על ערך הנכסים, והפסיד המלוה, הרי

מכרן בטל

, אבל אם טעו פחות משתות לכאן או לכאן, הרי שומתן קיימת.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אפילו טעו בשתות ויותר לכאן או לכאן, הרי

מכרן קיים

, ש

אם כן

כדעת האומר: מכרן בטל -

מה כח בית דין יפה!?

ו

הרי

אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים

, שאינם סוברים: "אם כן מה כח בית דין יפה", ותיקשי מדברי רב נחמן עצמו, שאמר: "אם כן מה כח בית דין יפה"!?

ומשנינן:

לא קשיא