קידושין 3a — התלמוד בעברית

ומתרצינן:

התם

, בסיפא [ששנינו אתרוג שוה לירק ב"דרך" אחד],

הא קמשמע לן

, את זאת בא התנא להשמיענו:

מהו הטעם שהאתרוג מתעשר כשעת לקיטתו [ולא כשעת חנטתו]? -

משום

דדרכיה

[שדרכו]

דאתרוג

הוא לגדול

כ

דרך ה

ירק

-

מה ירק, דרכו ליגדל על

"

כל מים

", כשם שהירק זקוק להשקאה של מים שאובים, ואין מספיקים לו מי הגשמים היורדים מאליהם,

ו

לפיכך

בשעת לקיטתו, עישורו

-

אף אתרוג, דרכו ליגדל על

"

כל מים

" [שהוא זקוק להשקאה של מים שאובים בנוסף למי הגשמים],

ו

לפיכך

בשעת לקיטתו

-

עישורו

.

ולכן נקט התנא לשון "דרך", כי זה שה"דרך" שלו היא ליגדל על כל מים [כמו ירק], זו היא סיבת הדין האמור כאן - שבשעת לקיטתו עישורו.

ועתה הגמרא מביאה משנה נוספת ששנינו בה "דרכים", ויש לנו לדון מדוע לא שנינו בה "דברים":

והא דתנן

[בכורים ב ח]:

כוי

, בעל חי שהוא ספק חיה ספק בהמה, יש להחמיר בהלכותיו מספק, הן בחומרות הנוהגות בחיה, והן בחומרות הנוהגות בבהמה:

יש בו דרכים

שהוא

שוה

בהם

לחיה

, כמו לענין מצות כיסוי הדם, שדם החיה חייב בכיסוי, ודם הבהמה פטור.

ויש בו דרכים

שהוא

שוה

בהם

לבהמה

, כמו לענין אכילת חלבו, שחלב הבהמה אסור באכילה, וחלב החיה מותר.

ויש בו דרכים

שהוא

שוה לחיה ולבהמה

, כמו לענין שחיטה, כי בין חיה ובין בהמה אסורים באכילה ללא שחיטה.

ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחיה ולא לבהמה

. שאסור להרביעו בין עם חיה ובין עם בהמה.

ויש לדון בלשון המשנה הזו:

ניתני

בה "

דברים

", היה ראוי לתנא לשנות בה "דברים", ומדוע שנינו בה "דרכים"?

ותו

, ועוד יש להקשות כיוצא בזה על משנה אחרת: דתנן: המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם". [גיטין ב א]

ושנינו בענין זה [שם ט א]:

זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים

, שאף המביא שטר שחרור לעבד ממדינת הים, צריך שיאמר "בפני נכתב ובפני נחתם".

ואף על משנה זו יש לדון:

ניתני

"

דברים

", היה ראוי לשנות בה "דברים"! ולמה שנינו בה "דרכים"?

ומכח שתי השאלות האחרונות הגמרא חוזרת בה מכל התירוצים לעיל, ואומרת כלל אחד, השוה בכל המשניות:

אלא

כך צריך לומר:

כל היכא דאיכא פלוגתא

-

תני דרכים

.

כל ענין שהמשנה מחלקת בדיניו, שבדרך אחת דינו כך, ובדרך אחת דינו - שונה בו התנא לשון "דרכים".

ו

אילו

כל היכא דליכא פלוגתא

, בכל ענין שאין המשנה מחלקת בדיניו,

תני

, שונה בה התנא בלשון "

דברים

".

ולכן, במשנתנו שנינו "האשה נקנית בשלש דרכים", מפני שיש דרך שאין האשה נקנית בה, דהיינו חופה, וכפי שיבואר בגמרא להלן.

וכן, באתרוג שנינו "דרכים", מפני שיש דרכים שהוא כאילן, ויש דרכים שהוא כירק.

וכן, בכוי שנינו "דרכים", מפני שיש דרכים שהוא כחיה, ויש דרכים שהוא כבהמה.

וכן, בזב שנינו "דרכים", מפני שרק הדרכים שהוזכרו שם נחשבים זיבה באונס, אבל דרכים אחרים אינם נחשבים כזיבה באונס.

וכן, במשנה בגיטין שנינו "זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים", מפני שיש שם דרך שיש בה חילוק בין גיטי נשים לשחרורי עבדים. והגמרא מביאה סיוע לתירוץ זה [שבענין שיש חילוק בדיניו שנינו "דרכים", ובענין שאין חילוק בדיניו שנינו "דברים"].

דייקא נמי

, יש לדייק שאכן זה הוא התירוץ הנכון:

דקתני סיפא

, בסוף המשנה הדנה בדין האתרוג ["אתרוג שוה לאילן בג' דרכים, ולירק בדרך אחד"], שנינו:

רבי אליעזר אומר: אתרוג שוה לאילן לכל דבר.

ויש לדייק: מדוע תנא קמא נקט לשון "דרכים", ואילו רבי אליעזר אמר "אתרוג שוה לאילן לכל דבר"?

אלא, מוכח מכאן, שבכל ענין שאין חילוק בדיניו, נוקט התנא לשון "דברים" ולא לשון "דרכים". ולכן, היות ולדעת רבי אליעזר אין חילוק בדיני האתרוג, הוא נקט בלשונו "אתרוג שוה לאילן לכל דבר", ואילו תנא קמא, המחלק את דיניו של אתרוג, נקט לשון דרכים.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

מדברי המשנה, שתירוצנו הוא נכון.

ועתה הגמרא מבארת לאיזה צורך משנתנו מונה את מספר הדרכים [האשה נקנית "בשלש" דרכים, וקונה את עצמה "בשתי" דרכים]? וכי אין אנו יכולים לספור בעצמנו כמה דרכים יש בקנין האשה? ומה התועלת בדבר?

אלא, בהכרח, שמשנתנו באה לומר שרק בשלש דרכים האשה נקנית, וכן רק בשתי דרכים היא קונה את עצמה, ולא יותר.

ומעתה הוינן בה:

א.

מניינא דרישא

, המנין שהוזכר ברישא [האשה נקנית בשלש דרכים],

למעוטי מאי?

איזה קנין הוא בא למעט?

כלומר, איזה קנין היה עולה על דעתנו שאפשר לקנות בו אשה, שמטעם זה טרח התנא ושנה מנין כדי למעטו?

ב.

מניינא דסיפא

["וקונה את עצמה בשתי דרכים"],

למעוטי מאי?

איזה קנין הוא בא למעט, לומר שאין האשה קונה בו את עצמה?

ומשנינן:

א.

מניינא דרישא

בא

למעוטי

קנין

חופה

. שאם האב מסר את בתו לבעל להכניסה לחופה לשם קידושין, אין היא מתקדשת בה.

זאת, שלא כדעת רב הונא, האומר להלן ה א שחופה קונה באשה לענין קידושין, ולמד זאת בקל וחומר מקנין כסף [כמבואר בגמרא שם].

אלא שתירוץ זה נכון רק לדעת רבא [להלן ה ב] הסובר שחופה אינה עושה קידושין.

ו

אילו

לרב הונא, דאמר

לקמן [ה א]

חופה קונה

באשה

מקל וחומר

, עדיין יש לשאול: המנין ששנינו במשנה,

למעוטי מאי?

מה בא המנין הזה למעט? -

למעוטי

קנין

חליפין

. שהנותן לאשה כלי לקדשה בו בתורת קנין חליפין, אין היא מקודשת.

והמשנה הוצרכה למעט זאת, משום שלולי דברי המשנה,

סלקא דעתך אמינא

, היה עולה בדעתנו לומר כך:

הואיל וגמר

, כיון שהתנא למד בגזירה שוה

"קיחה קיחה" משדה עפרון,

כשם ששדה נקנית בכסף אף אשה נקנית בכסף [כדלעיל ב א] -

לכן גם לענין קנין חליפין באשה נלמד:

מה

, כמו ש

שדה מקניא

[נקנית]

בחליפין

[שמצינו במגילת רות, "שלף איש נעלו", לגבי קנין שדה] -

אף אשה נמי מקניא בחליפין

.

קא משמע לן

, לפיכך השמיענו התנא במנין שבמשנה, ללמדנו שהאשה נקנית בשלש דרכים אלו בלבד, ולא בחליפין.

ומקשינן:

ואימא הכי נמי?

מדוע לא נאמר שאכן האשה נקנית בחליפין [ונלמד זאת בגזירה שוה מקנין שדה]?

ומתרצינן: קנין

חליפין איתנהו

, ישנו אפילו

ב

כלי השוה

פחות משוה פרוטה

.