קידושין 30a — התלמוד בעברית

ואי נסיבנא מארביסר

,

הוה אמינא לשטן: גירא בעיניך!

אילו הייתי מתחתן בגיל ארבע עשרה, הייתי יכול להתגרות בשטן ולומר לו "חץ בעיניך", ולא הייתי ירא שמא יחטיאני. ,

והגמרא חוזרת ועוסקת במה ששנינו בברייתא שאדם חייב ללמד את בנו תורה:

אמר ליה רבא לרבי נתן בר אמי: אדידך על

צוארי דבריך,

הוי זהיר ללמד את בנך תוכחות כל עוד ידך תקיפה על צואריו. ומתי הוא הזמן הזה?

משיתסר ועד עשרים ותרתין,

מגיל שש עשרה שנה ועד עשרים ושתיים שנים. מפני שלפני גיל שש עשרה אין לו דעת לקבל תוכחות כל כך, ולא ראוי להכביד עליו במוסר ותוכחות, ולאחר גיל עשרים ושתיים יש לחוש שמא יבעט בכל.

ואמרי לה,

ויש אומרים שהזמן הוא

מתמני סרי

משמונה עשרה

עד עשרים וארבעה.

והמחלוקת הזאת היא

כתנאי,

כמחלוקת התנאים בברייתא דלהלן:

וכך שנו בברייתא: נאמר [משלי כב ו]:

"חנוך לנער על פי דרכו

גם כי יזקין לא יסור ממנה". כלומר: הדרך הראויה שלא יסור ממנה גם כשיזקין, חנוך לו אותה בנערותו.

ומתי הוא זמן "נערותו"?

רבי יהודה ורבי נחמיה

נחלקו בדבר:

חד

אחד מהם

אמר: משיתסר ועד עשרים ותרתין,

מגיל שש עשרה ועד עשרים ושתים שנים.

וחד אמר: מתמני סרי

[משמונה עשרה]

ועד עשרים וארבעה.

עד היכן,

עד כמה גדול החיוב ש

חייב אדם ללמד את בנו תורה?

אמר רב יהודה אמר שמואל

: עד

כגון זבולון בן דן

,

שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה ותלמוד ואגדות.

ומניחה עתה הגמרא מבינה ששמואל הביא את הדוגמא של זבולון בן דן כדי ללמדנו שני דברים: א. לא זו בלבד שהאב חייב ללמד את בנו, אלא חייב ללמד אפילו את בן בנו [נכדו].

ב. לא זו בלבד שחייב ללמדו תורה שבכתב, אלא חייב ללמדו אפילו משנה ותלמוד הלכות ואגדות.

מיתיבי

סתירה לדברי שמואל מברייתא:

דתניא:

למדו

אביו

מקרא, אין מלמדו משנה

. שאין האב חייב ללמד את בנו אלא מקרא בלבד, ואילו משנה ושאר דברים הבן ילמד בעצמו.

ואמר

על כך

רבא: מקרא

שהוזכר כאן

זו תורה

בלבד, ולא נביאים או כתובים.

ומכאן שאין אדם חייב ללמד את בנו במשנה ותלמוד הלכות ואגדות, וזה שלא כדברי שמואל!

ומתרצינן: למרות ששמואל הביא את הדוגמא של זבולון בן דן, שמואל לא התכוין לומר שהחיוב הוא ממש כעין זבולון בן דן. אלא,

כזבולון בן דן

בדבר אחד,

ולא כזבולון בן דן

בדבר אחר. וכדלהלן:

כזבולון בן דן, שלמדו אבי אביו,

וכיוצא בזה כל אדם חייב ללמד את בן בנו.

ולא כזבולון בן דן, דאילו התם

[שם] אבי אביו למדו

מקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות, ואילו הכא,

כל אדם אינו חייב ללמד את בנו אלא

מקרא

ב

לבד

. , ותמהינן על דברי שמואל:

ואבי אביו מי מיחייב,

וכי אבי אביו אכן חייב ללמדו תורה?! והלא בברייתא שנינו להיפך!

והתניא

, נאמר [דברים יא יט]

"ולמדתם אותם את בניכם".

והתנא מדייק מהפסוק: דוקא 'את בניכם',

ולא

את

בני בניכם.

מכאן שאין אדם מצווה ללמד את בן בנו תורה.

ו

מאחר שאין אדם חייב ללמד את בן בנו,

מה אני מקיים,

כיצד אני יכול להעמיד את הכתוב [דברים ט יט]:

"והודעתם

[את דברי התורה]

לבניך 'ולבני בניך'"?

הכתוב הזה

בא לומר לך שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות

.

ומתרצינן:

הוא

[שמואל],

דאמר

אדם חייב ללמד את בן בנו, סובר

כי האי תנא

, כמו התנא ששנה את הברייתא דלהלן:

דתניא

: נאמר

"ולמדתם אותם את בניכם". אין לי

אפשרות ללמוד מכאן

אלא

את

"בניכם". בני בניכם, מנין?

מנין נוכל ללמוד שאדם חייב ללמד אף את בן בנו?

תלמוד לומר "והודעתם לבניך ולבני בנך".

מכאן שאדם חייב ללמד אף את בן בנו.

ומאחר שאדם חייב ללמד את בני בניו,

אם כן, מה תלמוד לומר

מדוע נאמר "ולמדתם אותם את

בניכם

"?

הכתוב הזה בא למעט,

"בניכם" ולא בנותיכם.

ללמדנו שאין אדם מצווה ללמד את בתו תורה.

ואגב שהבאנו את הכתוב "והודעתם לבניך", מביאה הגמרא דרשה שדרש רבי יהושע בן לוי מהכתוב הזה:

אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו

תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני

.

שנאמר: "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה

ומיד בסמוך נאמר

"יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בח ורב".

וסמיכות הכתובים באה ללמדנו שמעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני.

רבי חייא בר אבא אשכחיה

, מצאו

לרבי יהושע בן לוי, דשדי דיסנא ארישיה,

שהשליך על ראשו סדין כדי שלא ללכת בגילוי ראש, ומחמת שמיהר לא הספיק להתעטף בסודר שראוי לכיסוי הראש,

וקא ממטי ליה לינוקא לבי כנישתא

והוליך את בנו הקטן לבית הכנסת ללמוד שם.

אמר ליה

רבי חייא בר אבא:

מאי כולי האי,

מדוע מיהרת עד כדי כך שלא הספקת לכסות את ראשך בכיסוי שהולך אותך?

אמר ליה,

השיב רבי יהושע בן לוי:

מי זוטר מאי דכתיב,

וכי קטן בעיניך מאמר הכתוב

"והודעתם לבניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב"

, ומעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני. ואם כן, וכי קטן בעיניך שארוץ ואמהר לכך?!

ומששמע רבי חייא בר אבין תשובה זו,

מכאן ואילך, רבי חייא בר אבין לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא, ומוספיה

. לא היה טועם בשר הצלוי על גבי גחלים, עד שהיה חוזר עם הקטן את מה שקרא אתו אתמול, ומוסיף לו עוד פסוק אחד חדש.

רבה בר רב הונא, לא טעים אומצא עד דמייתי לינוקא לבית מדרשא,

לא היה טועם בשר צלוי בגחלים עד שהיה מביא את הקטן לבית המדרש ללמוד.

ועתה הגמרא מביאה כמה מאמרים בענין מצות תלמוד תורה:

אמר רב ספרא משום

[בשם]

רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב

[דברים ו ז]

"ושננתם לבניך"?

מדוע לא נאמר "ושניתם לבניך"?

אל תקרי "ושננתם" אלא "ושלשתם".

כלומר:

לעולם ישלש אדם שנותיו

.

בשליש

מהם יעסוק

בתורה, שליש במשנה,

ו

שליש בתלמוד

.

ומיד תמהינן: כיצד אדם יכול לדעת כמה זמן הוא שליש מחייו?

מי יודע כמה חיי,

וכי הוא יודע כמה זמן יחיה?!

ומתרצינן:

לא צריכא, ליומי

. הכתוב בא ללמד שהאדם יחלק את ימי השבוע לשלש. יומיים במקרא, יומיים במשנה, ויומיים בתלמוד.

ומביאה הגמרא מאמר נוסף:

לפיכך,

מהטעם דלהלן,

נקראו

חכמים ה

ראשונים 'סופרים',

מפני

שהיו סופרים

את

כל האותיות שבתורה.

שהיו אומרים

: האות

וא"ו ד

במילה

"גחון"

[ויקרא יא מב ] היא

חציין של אותיות של ספר תורה,

כלומר: כשנספור את האותיות שבספר תורה, נמצא שהאות ו' דגחון עומדת בחצי מספרן.

המילים

"דרש דרש"

[ויקרא י טז] הן ב

חציין של

ה

תיבות

שבספר תורה.

הפסוק

"והתגלח"

[ויקרא יג לג] הוא בחציים

של פסוקים.

וכן, נאמר [תהלים פ יד]:

"יכרסמנה חזיר מיע ר".

האות

עי"ן ד"יער"

היא

בחציין של

האותיות שבספר

תהילים.

והפסוק [תהילים עח לח]

"והוא רחום יכפר עוון"

הוא

חציו דפסוקים

שבתהילים.

בעי

שאל

רב יוסף: וא"ו דגחון

, היא

מהאי גיסא, או מהאי גיסא?

האם אותה וא"ו מסיימת את חצי האותיות הראשון שבספר תורה, או שהיא פותחת את החצי השני?

אמר ליה

אביי :

ניתי ספר תורה, ואימנינהו,

נביא ספר תורה ואמנה את אותיותיו, ואומר לך היכן נמצאת אותה וא"ו דגחון!

מי

[האם]

לא

כך

אמר רבה בר בר חנה: לא זזו

חכמים שבדורות שלפננו

משם

[לא התפרש מאיזה מקום לא זזו ]

עד שהביאו ספר תורה ומנאום?!

אמר ליה

רב יוסף:

אינהו,

בדורות שלפננו היו

בקיאי ב'חסירות' ו'יתירות',

לפיכך היה בידם למנות את האותיות שבספר תורה, אבל

אנן, לא בקיאינן.

ולפיכך איננו יכולים למנות את מנין האותיות שבספר תורה בדיוק.

רב יוסף שואל שאלה נוספת:

בעי רב יוסף

: במה שאמרנו "והתגלח חציין של פסוקים" יש לשאול:

"והתגלח" מהאי גיסא או מהאי גיסא?

האם "והתגלח" שייך לחצי הראשון או לחצי השני?

אמר ליה אביי

: אמנם אנו איננו בקיאים בחסרות ויתרות ואין בידנו למנות את האותיות, אבל,

פסוקי מיהא ליתו לימנויה,

את הפסוקים על כל פנים אנו יכולים להביא לפנינו ולמנותם!

ענה רב יוסף:

בפסוקי נמי לא בקיאינן

אף בחילוק הפסוקים שבתורה איננו בקיאים, ויתכן שיש פסוק אחד שאנו מחלקים אותו בטעות לשנים, וכדומה.

וראיה לדבר:

דכי אתא

כאשר בא

רב אחא בר אדא

מארץ ישראל לבבל

אמר: במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי,

בארץ ישראל מחלקים את הפסוק שלפנינו לשלשה פסוקים:

"ויאמר ה' אל משה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן

, בעבור ישמע העם בדברי עמך. וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'" [שמות יט ט].

תנו רבנן: חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוו פסוקי ספר תורה

.

יתר עליו

ספר

תהילים

ב

שמונה

פסוקים.

חסר ממנו

ספר

דברי הימים

ב

שמונה

פסוקים.

תנו רבנן

: המילה

"ושננתם"

באה ללמד,

שיהו דברי תורה מחודדים בפיך

. כלומר: חזור עליהם ושננן אותם, ובדוק בעומקם, עד

שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו

תשובה לאחר הגמגום,

אלא אמור לו

תשובה

מיד.