קידושין 19b — התלמוד בעברית

וכי

[וכאשר]

משייר בה שוה פרוטה, הוו קידושין.

אם כן,

הכא נמי לא שנא,

גם המקדש את האשה במלוה שהיא חייבת לו ויש בידו משכון אינו שונה מאדון המקדש את אמתו, והרי זו מקודשת.

ומביאה עתה הגמרא ברייתא, שהובאו בה דברי רבי יוסי ברבי יהודה ודברי חכמים החולקים עליו:

תנו רבנן: כיצד

היא

מצות יעוד?

האדון

אומר לה

לאמה

בפני שנים

[שני עדים]:

"הרי את מקודשת לי",

או

"הרי את מאורסת לי".

ואפילו

ביום האחרון של שש שנות עבדותה

סמוך לשקיעת החמה

יכול לומר לה כן,

ו

מכאן ואילך האדון

נוהג בה מנהג אישות

כאשתו גמורה,

ואינו נוהג בה מנהג שפחות,

כלומר, אסור לו להעבידה כאמה.

אלו הם דברי חכמים.

אבל,

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: דוקא

אם יש שהות ביום

ב

כדי

שהאמה יכולה

לעשות עמו שוה פרוטה

הרי זו

מקודשת

.

ואם לאו, אינה מקודשת.

והברייתא מוסיפה ואומרת: דין יעוד, הרי הוא משמש כ

משל ל

למוד ממנו את דין ה

אומר לאשה "התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום"

, כלומר, הקידושין יחולו עכשיו, באם אחפוץ בהם לאחר שלשים יום,

ובא אחר וקידשה בתוך

אותם

שלשים יום,

ומשהושלמו שלשים הימים חפץ הראשון בקידושין, אזי נלמד ממצות יעוד, כמשל -

ש

היא

מקודשת לראשון

, ואין קידושי השני כלום [כפי שיתבאר בסמוך]. ומיד הגמרא שואלת:

משל למאן?

דברי איזה מן התנאים שהובא לעיל משמשים כמשל, שממנו נלמד את הדין הזה?

אילימא,

אם נאמר שה

משל

נאמר

ל

פי דבריו של

רבי יוסי ברבי יהודה,

קשה:

הא

לדעתו של רבי יוסי ברבי יהודה דוקא

אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו, לא.

ומוכח מדבריו, שלדעתו ביעוד, הקידושין אינם חלים למפרע בנתינת המעות הראשונות, אלא בשעת היעוד הקידושין חלים על ידי מחילת החוב שהיא חייבת לו. ואין זה דומה כלל לדין המובא ב"משל"!

אמר רב אחא בריה דרבא

: ה

משל

נאמר

ל

פי דברי

רבנן

:

שהרי לדעת רבנן אפילו אם אין שהות בו ביום בכדי שוה פרוטה, האדון יכול ליעדה, על אף שבאותה שעה האדון אינו נותן לה שוה פרוטה.

ובהכרח, שלדעת רבנן המעות שהאדון נתן בשעת קניתה לאביה, ניתנו לאב על דעת שאם לאחר מכן האדון ירצה ליעדה, אזי היעוד יחול מעכשיו, בנתינת המעות הללו.

ומכאן אנו למדים, כשם שבקידושי יעוד, הקידושין חלים למפרע, כך המקדש אשה "מעכשיו ולאחר שלשים", אם אען ירצה בקידושין לאחר שלשים יום, אזי הקידושין חלים למפרע, ואם קידשה אחר בתוך אותם שלשים יום, אינה מקודשת.

ותמהינן:

פשיטא!

מובן מאליו שיש ללמוד דבר זה מדברי חכמים! ומדוע הוצרך התנא להשמיענו דבר פשוט כל כך?

ומתרצינן:

מהו דתימא

, שמא היית אומר לולי דברי הברייתא,

הא

, הרי בשעת קנית האמה, האדון

לא אמר ליה

לאב "בתך תתייעד לי

מעכשיו"

.

ואם כן, הייתי יכול ללמוד מכאן, שאף האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שלשים יום" ולא אמר "מעכשיו", הקידושין חלים למפרע, ואם קדשה אחר באותם שלשים יום הרי היא מקודשת לראשון. לפיכך,

קא משמע לן,

השמיענו התנא שהקונה אמה הרי זה כאומר לאביה המוכר אותה לו, "תתייעד לי בתך מעכשיו, אם אחפוץ בה אחר כך".

וכיוצא בזה, דוקא האומר לאשה "התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים", אז אפילו בא אחר וקדשה, הרי היא מקודשת לראשון.

אבל, אם לא אמר "מעכשיו" - אין הקידושין חלים למפרע, והרי היא מקודשת לשני.

תניא אידך

, שנינו ברייתא אחרת, שמובא בה נפקא מינה ממחלוקת רבנן ורבי יוסי ברבי יהודה לענין נוסף:

המוכר את בתו

לאמה,

והלך

האב

וקידשה

לאחר

לפני שהאדון הספיק ליעדה, אזי האב

שיחק באדון, ומקודשת לשני

, ואין האדון יכול ליעדה -

דברי רבי יוסי ברבי יהודה

, הסובר שמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו.

ולדבריו, כשהאדון מיעדה הרי היא מתקדשת לו מאותה שעה בלבד, ומאחר שכבר קידשה האב קודם לכן לאיש אחר, אין לאדון כח לקדשה לעצמו.

וחכמים

חולקים ו

אומרים: אם

האדון

רצה לייעד

-

מייעד

. כי מעות הראשונות לקידושין ניתנו. וכשהאדון מיעדה, הרי היא מקודשת לו למפרע, משעת קנייתה לאמה, לפני שהאב קדשה לאחר.

והברייתא מוסיפה ואומרת: הדין ששנינו לעיל, משמש כ

משל

ללמוד ממנו דין אחר:

ה

אומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום",

ולא אמר "מעכשיו",

ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום,

ומשנגמרו שלשים יום רצה הראשון בקידושיו, אזי -

יש ללמוד מהדין שהובא בתחילת הברייתא

שמקודשת לשני,

[כפי שיתבאר בסמוך].

ומיד הגמרא שואלת:

משל למאן?

דברי איזה מן התנאים שהובא לעיל משמשים כמשל שממנו נלמד את הדין הנזכר?

אילימא,

אם נאמר שהמשל נאמר

ל

פי דברי

רבנן,

אם כן קשה:

האמרי רבנן,

הרי רבנן אמרו שאב המוכר את בתו לאמה, ואחר כך קדשה אביה לאדם אחר,

אם רצה

האדון

לייעד

-

מייעד

.

כלומר, האמה מקודשת לאדון שהוא המקדש הראשון, ואילו ב"משל" למדנו מכאן שהיא מקודשת לשני!

אלא, אמר רב אחא בריה דרבא

: ה

משל

נאמר

ל

פי דברי

רבי יוסי ברבי יהודה

-

שהרי, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה, כשהאב מוכר את בתו, הרי הוא יודע שביד האדון ליעדה לאחר זמן על ידי אותה מכירה. ובכל זאת, אם האב קידשה לאדם אחר לפני היעוד, הרי היא מקודשת לאותו אדם, מאחר שהאב לא אמר בפירוש שהוא מיעדה לאדון "מעכשיו".

ומכאן נלמד, שאף האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שלשים יום", אין האשה מתקדשת למפרע מהשעה הראשונה. ולפיכך, אם קדשה אחר בתוך שלושים יום, הרי היא מקודשת לשני.

ותמהינן:

פשיטא!

מובן מאליו שיש ללמוד דין זה מדברי רבי יוסי ברבי יהודה! ומדוע הוצרך התנא להשמיענו דבר פשוט כל כך?

ומתרצינן:

מהו דתימא

שמא היית אומר לולי דברי הברייתא, שאין ללמוד את הדין הנ"ל מדברי רבי יוסי ברבי יהודה, ד

הא

בשעה שהאדון קנה את האמה

לא אמר לה

שהוא נותן את דמי קנייתה על מנת שתתייעד לו

לאחר שלשים יום,

ולא הזכיר את ענין היעוד כלל, ולכן אמר רבי יוסי ברבי יהודה שאין היעוד חל מלמפרע, ואם קדשה אחר היא מקודשת לשני.

אבל, האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שלשים", אף על פי שלא אמר לה "מעכשיו", בכל זאת היית אומר שאם רצה הראשון בסוף שלשים הרי היא מקודשת לו למפרע מהשעה שנעשו הקידושין, והתבטלו קידושי השני. לפיכך,

קא משמע לן,

השמיענו התנא, שהאומר לאשה "התקדשי לי לאחר שלשים יום" דומה למייעד אמה, מפני שמאחר שהכתוב נתן לאדון אפשרות ליעד את האמה על ידי המעות הללו, לפיכך מלכתחילה בשעה שנתנם לאב היה בדעתו שאם ירצה ייעד את האמה באותן מעות במקום העבודה שמוטלת עליה לעשות בעדן, והרי זה כאומר לאשה "התקדשי לי לאחר שלשים יום".

וכשם שאם אחר קידש את האמה לפני שהאדון יעדה, הרי זו מקודשת לשני, כך האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שלשים יום" וקידשה אחר מקודשת לשני.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת הדנה בענין יעוד:

תניא אידך

בברייתא אחרת:

המוכר את בתו ופסק

עם האדון שהוא מוכרה

על מנת שלא

יוכל

לייעד,

אזי

נתקיים התנאי

ואין האדון יכול ליעדה -

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים

: למרות שהאב התנה עם האדון שלא ליעד, בכל זאת

אם רצה

האדון

לייעד מייעד, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה,

שהתנה מדעתו לשנות את דין יעוד שכתוב בתורה,

ו"כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל".

ותמהינן על דברי הברייתא: כיצד יתכן לומר שלדעת רבי מאיר תנאו קיים?

ו

כי

ל

דעת

רבי מאיר

המתנה על מה שכתוב בתורה

תנאו קיים?!

-

והתניא

והרי כך שנינו בברייתא: הנושא אשה מתחייב ב"שארה כסותה ועונתה". "שארה" - אלו מזונות שחייב לזונה. "כסותה" - היינו מלבושיה. "עונתה" - לבא עליה כדרך כל הארץ.

ושנינו בברייתא:

האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי

שאין לך זכות לתבוע ממני

שאר כסות ועונה", הרי זו מקודשת,

ואולם,

תנאו בטל

. והוא חייב בשאר כסות ועונה, מפני שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה. וכל המתנה על מה שכתוב בתורה התנאי בטל והמעשה קיים -

הקידושין הם המעשה, ולפיכך הן קיימין, והתנאי שהתנה בטל, ולפיכך הוא חייב בשארה כסותה ועונתה.

אלו הן

דברי רבי מאיר.

אבל,

רבי יהודה אומר

: אף על פי שהתנה על מה שכתוב בתורה, בכל זאת תנאו אינו בטל לגמרי, כי

בדבר שבממון,

דהיינו במזונות וכסות,

תנאו קיים,

מפני שממון ניתן למחילה, ובכח האשה למחול לבעל על זכויות הממון שזיכתה לה התורה.

אבל לענין חיוב "עונה", אין ביד האשה למחול עליה, מפני שיש בה צער הגוף, והמוחל על צער גופו אין מחילתו מחילה, ואין חבירו רשאי לצערו.

עד כאן דברי הברייתא.

ולמדנו מדברי הברייתא, שלדעת רבי מאיר המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל [אפילו היה התנאי בדבר שבממון], ואם כן קשה: כיצד יתכן שרבי מאיר אומר שהמוכר את בתו על מנת שלא יוכל האדון ליעדה, תנאו קיים?

אמר חזקיה

תירוץ: אמנם בכל התורה כולה המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אבל

שאני הכא

, דין היעוד שונה לדעת רבי מאיר.

משום

דאמר קרא

[שמות כא]: "וכי ימכור איש את בתו

לאמה"

.

המילה "לאמה" מיותרת היא, ונכתבה בתורה כדי ללמד ש

פעמים

שהאב

אינו מוכרה אלא ל

ענין שתהיה

אמה בלבד,

ולא לענין שהאדון יוכל ליעדה לאשה.

והיינו, אם האב התנה על כך בשעת מכירתה, דבריו קיימים.

ומקשינן על חכמים:

ורבנן

, הסוברים שאין האב יכול להתנות עם האדון שלא ליעדה,

האי "לאמה"

-

מאי עבדי ליה?

מה הם דורשים מהמילה "לאמה"?

ומתרצינן:

האי, מיבעי להו לכדתניא,

המילה "לאמה" נצרכה לדעתם כדי ללמד את הדרשה השנויה בברייתא:

הכתוב

"לאמה" מלמד ש

האב

מוכרה לפסולים,

לממזר ונתין שאינם רשאים ליעדה, ואינה נמכרת להם אלא לענין שתהיה אמה בלבד ולא לענין יעוד.

כי אילולי אמר הכתוב "לאמה", הייתי אומר שאין אדם יכול למכור את בתו לאמה אלא אם כן אפשר לקיים בה את כל הדינים שנאמרו בענין אמה עבריה, ובכללם דין יעוד, ולפיכך הוצרך הכתוב לומר "לאמה".

והברייתא מקשה על דרשה זו: מדוע הכתוב הוצרך לומר "לאמה"?

והלא

גם לולי שנאמר "לאמה",

דין הוא,

יש ללמוד מקל וחומר שהאב יכול למכור את בתו לפסולים:

התורה נתנה לאב זכות למכור את בתו לאמה, וכן זכות לקדשה.

עיקר הקידושין הם לשם ביאה, ואילו מכירה עיקרה לשם מעשה ידיה ולא לשם ביאה. אלא שיש בכח האדון ליעדה לשם ביאה.

והנה בענין קידושין אב שקידש את בתו לממזר ונתין, למרות שהיא אסורה להם, בכל זאת הקידושין חלים. ויש ללמוד מכאן קל וחומר למכירה:

כי

אם

למדנו שהאב

מקדשה לפסולים,

כלומר, האב שקידש את בתו לפסולים כגון ממזר ונתין, שהם אסורים עליה באיסור לאו, ואין בהם עונש כרת, אזי קידושיו קידושין, למרות שעיקר הקידושין הם לשם ביאה.

אם כן, היתכן לומר ש

לא ימכרנה לפסולים

מחמת שאסורה עליהם בביאה?! והלא עיקר מטרת המכירה אינה לשם יעוד אלא למכירת מעשה ידיה!

ומאחר שיש ללמוד מקל וחומר שהאב יכול למכור את בתו לפסולים, אם כן קשה: מדוע הוצרך הכתוב לומר "לאמה" כדי ללמדנו זאת? הרי יש ללמוד זאת ממה שבכח האב לקדשה לפסולין!

עונה על כך הברייתא:

מה למקדשה לפסולין

-

שכן אדם מקדש את בתו

אפילו

כשהיא נערה

לאחר שהביאה סימני נערות.

ואם כן היתכן ללמוד מכאן ש

ימכרנה לפסולים?!

הרי כח האב אינו גדול במכירה -

ש

הרי

אין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה!

ואם כן, אין ללמוד ממה שהאב מקדשה לפסולין, שיוכל גם למכרה לפסולים. ולכן,

תלמוד לומר,

הכתוב הוצרך לומר

"לאמה"

-

מלמד

בכך הכתוב

שמוכרה לפסולים.

אלו הן דברי רבנן.

רבי אליעזר

חולק ו

אומר: אם

נאמר כדברי רבנן שהכתוב בא

ללמד שמוכרה לפסולין,

אם כן קשה:

הרי כבר נאמר

[שמות כא] בענין אמה עבריה:

"אם רעה בעיני אדוניה

אשר לא יעדה". כלומר, מתוך שהאמה רעה בעיניו של האדון, לפיכך הוא לא יעד אותה.

ויש לפרש את מה שנאמר בפסוק "רעה" דהיינו

שרעה בנישואיה,

מפני שאסור לו לבוא עליה. ואולם, מדובר באמה, שלמרות שאסור לו לבוא עליה, בכל זאת אם קדשה הקידושין חלים, שהרי נאמר בהמשך הפסוק "אשר לא יעדה", כלומר, שהיה בידו ליעדה, והוא לא יעדה.

ומוכח מכאן, שהכתוב אינו מדבר בקרובים שאסורים על האמה באיסור כרת ואין תופסין בהן קידושין.

ומאחר שהכתוב מדבר על אמה שאסורה על האדון באיסור לאו, מכאן שהאב מוכר את בתו לפסולין שאסורה עליהם באיסור לאו.

ואם כן קשה:

מה תלמוד לומר,

לאיזה צורך נאמר

"לאמה"?

הרי אנו כבר יודעים שהאב מוכר את בתו לפסולין שאינה מכורה להם אלא לענין להיות אמה בלבד!

לפיכך רבי אליעזר דורש את "לאמה" לדרשה אחרת: