קידושין 15a — התלמוד בעברית

ואידך,

רבי אלעזר, שאמר אף המוכר עצמו נרצע, סובר:

ההיא, לגזרה שוה הוא דאתא

.

המילה "אזנו" המיותרת, נאמרה כדי לדרוש ממנה גזרה שוה, וכדלהלן:

דתניא: רבי אליעזר

[רבי אלעזר, עיין תוס' ואידך]

אומר: מנין לרציעה שהיא

נעשית דוקא

באזן

ה

ימנית?

נאמר כאן

בענין רציעה "

אזן

",

ונאמר להלן

[ויקרא יד] בענין מצורע עני "

אזן

", ["ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית"].

מה להלן

, במצורע, מפורש בתורה שמדובר באזן

ימין

.

אף כאן

, ברציעה, מדובר באזן

ימין.

ומבארינן מנין ילמד תנא קמא שהרציעה נעשית באוזן ימין:

ואידך

ותנא קמא, מודה שדורשים את המילה "אזנו" לגזרה שוה, [ללמד שהרציעה נעשית באזן ימין], ובכל זאת הוא דורש מכאן גם "אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו",

משום ש

אם כן,

אם אכן המילה "אזנו" לא נאמרה למעט את מוכר עצמו, אלא לגזרה שוה בלבד,

לימא קרא "אזן",

היה ראוי לכתוב לומר "אזן"

מאי "אזנו",

ולמה נאמר "אזנו"?

אלא בעל כרחך הכתוב בא למעט את אזן מוכר עצמו.

ומבארינן לדעת רבי אלעזר, מדוע נאמר "אזנו" ולא "אזן":

ואידך,

ורבי אלעזר, שסובר אף מוכר עצמו נרצע, סובר ש

ההוא

-

מבעי ליה,

שהכתוב צריך לומר "אזנו" [בתוספת האות ו'] כדי ללמד דרשה אחרת: "

אזנו

" של העבד נרצעת,

ולא אזנה

של אמה העבריה נרצעת.

ועתה מבארת הגמרא מנין ילמד תנא קמא שאין האמה העבריה נרצעת:

ואידך,

ותנא קמא מודה שאין האמה נרצעת, אך דין זה אינו נלמד מהמילה "אזנו" [שהרי "אזנו" באה למעט מוכר עצמו],

אלא

נפקא לה

, דרשה זו נלמדת,

מ

הכתוב [שמות כא] "

ואם אמור יאמר העבד

: אהבתי את אדוני - לא אצא חופשי! ורצע אדוניו את אזנו".

המילה "העבד" מיותרת, ובאה ללמד, שדוקא

העבד

[שאמר "לא אצא חפשי"] נרצע,

ולא

ה

אמה.

ומבארינן מה ידרוש רבי אלעזר מהמילה העבד:

ואידך,

ורבי אלעזר [שלמד זאת מ"אזנו", ולא אזנה של האמה],

מיבעי ליה

צריך את המילה "העבד" לדרשה אחרת:

עד שיאמר כשהוא עבד!

כלומר, דוקא עבד שאמר "אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי", בתוך שש השנים שהוא עדיין עבד, הרי הוא נרצע.

אבל אם לא אמר כך אלא לאחר שכלו שש שנות עבודתו, אין הוא נרצע.

ומבארינן מנין ידרוש תנא קמא דרשה זאת:

ואידך,

ותנא קמא שדרש מהמילה "העבד" למעט את האמה, אף הוא מודה שהעבד שאמר כן לאחר שש שנים אינו נרצע, אך

מ

"

עבד

" "

העבד

"

נפקא,

דין זה נלמד מכך שהכתוב יכל לומר "עבד" ואמר "העבד".

ומבארינן את דעת רבי אלעזר:

ואידך,

ורבי אלעזר שלמד דרשה זאת מהמילה "עבד" -

עבד העבד לא דריש

. אין הוא דורש דבר ממה שנאמר "העבד" ולא נאמר "עבד". מפני שדרך הכתוב לדבר כך.

לסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אך לדעת תנא קמא מוכר עצמו אינו נרצע מפני שנאמר "אזנו"

\- אזנו שלו, ולא של מוכר עצמו [ונחלקו בדרשת כל הכתובים שהוזכרו בגמרא].

ג.

מאי טעמא דתנא קמא, דאמר מוכר עצמו

אין מעניקים לו,

למרות שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

טעמו: משום ש

מיעט רחמנא

ל

גבי מכרוהו בית דין

[דברים טו]: "

הענק תעניק לו

".

המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט: דוקא

לו

תעניק,

ולא למוכר עצמו.

ומבארינן מה ידרוש רבי אלעזר מהמילה "לו":

ואידך,

ורבי אלעזר הסובר שמעניקים גם למוכר עצמו, סובר שהמילה "לו" נצרכת לדרשה אחרת:

ההוא, מבעי ליה,

הכתוב ההוא נצרך למעט: דוקא

לו

[לעבד] עצמו תעניק,

ולא

תעניק

ליורשיו

.

כלומר, אם העבד יצא לחפשי והאדון לא הספיק להעניק לו עד שמת, אינו מצווה להעניק ליורשי העבד.

ותמהינן:

יורשיו אמאי לא,

למה שלא יהיה מצווה להעניק ליורשי העבד? הרי יש להוכיח מהכתוב שמצוה להעניק אף ליורשים, שהרי

שכיר קרייה רחמנא,

התורה קראה לעבד "שכיר" ["כי משנה שכר שכיר עבדך"]. ולפיכך יש להקיש את שכר פעולת העבד לשכר פעולת השכיר:

מה שכיר פעולתו ליורשיו,

כשם ששכיר שמת, שכר פעולתו ניתן ליורשיו,

אף האי

העבד

נמי

שכר

פעולתו ליורשיו,

והענקה היא בכלל שכר פעולתו!

אלא,

רבי אלעזר דורש את המילה "לו" לדרשה אחרת: "הענק תעניק לו" -

לו ולא לבעל חובו.

אם העבד חייב ממון לאדם אחר, אין האדון חייב להגבות את הענקו לבעל החוב.

ומדוע היינו חושבים שהאדון יתחייב להגבות את הענקו לבעל חובו?

מ

שום

דסבירא לן בעלמא,

מפני שבענין שאר ממונות שאדם חייב לתת לחברו אנו סוברים

כרבי נתן

דלהלן:

דתניא: אמר רבי נתן: מנין ל

אדם ש

נושה בחברו

מנה שהוא חייב לו.

וחברו

עצמו היה נושה אף הוא

בחברו

, באדם אחר, כגון: ראובן הלוה מנה לשמעון, ושמעון הלוה מנה ללוי -

מנין שמוציאין מזה

, מלוי,

ונותנים לזה

, לראובן, ואף על פי שלוי לא לוה מראובן כי אם משמעון?

תלמוד לומר

לפיכך נאמר [במדבר ה]

"לאשר אשם לו"

. היה ראוי לכתוב "לאשר נושה בו", ולמה נאמר "לאשר אשם לו"? אלא מפני ש"אשם" היינו קרן.

וכך אמר הכתוב: ונתן - למי שהקרן שלו [מגיעה לו]. דהיינו, לראובן.

ומאחר שבשאר חיובי ממון המוטלים על האדם, הלוה חייב לשלם לבעל חובו של המלוה, לפיכך גם בענין הענקה היינו חושבים שהאדון חייב להעניק לבעל חובו של העבד.

הלכך,

אתא "לו" לאפוקי

. המילה "לו" באה להוציא ולשלול זאת, ולומר: "הענק תעניק לו" - לו, ולא לבעל חובו.

נמצא, שתנא קמא דורש: "הענק תעניק לו" ולא למוכר עצמו. ורבי אלעזר דורש: "הענק תעניק לו" ולא לבעל חובו.

ומבארת הגמרא מנין למד תנא קמא שאין מעניקים לבעל חובו:

ואידך, בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן

.

לדעת תנא קמא אף בשאר דיני ממונות אין הלכה כרבי נתן, אלא לוי משלם לשמעון שהלוהו, ולא לבעל חובו של שמעון [ראובן]. ולפיכך לא הוצרך הכתוב להשמיענו דין זה בענין הענקה.

לסיכום: הכל מודים שדורשים "שכיר" "שכיר" לגזרה שוה. אך לדעת תנא קמא אין מעניקים למוכר עצמו משום שנאמר "לו", ולא למוכר עצמו. ורבי אלעזר סובר שדורשים את המילה "לו" לדרשה אחרת [לו, ולא לבעל חובו].

ד.

מאי טעמא דתנא קמא, דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית,

למרות שדורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה? טעמו הוא: משום ש

מיעט רחמנא

ל

גבי מכרוהו בית דין

[שמות כא] "

אם אדוניו יתן לו אשה

[שפחה כנענית] ".

המילה "לו" מיותרת היא, ובאה למעט: דוקא

לו

האדון רשאי לתת שפחה כנענית,

ולא למוכר עצמו.

ומבארינן מה ידרוש רבי אליעזר מהמילה "לו":

ואידך,

ורבי אליעזר דורש "לו",

בעל כרחו

.

כלומר, האדון רשאי למסור לעבד שפחה כנענית בעל כרחו של העבד, כדי שהיא תוליד לו עבדים ממנו.

ועתה מבארת הגמרא מנין ילמד תנא קמא שהאדון מוסר לעבדו שפחה בעל כרחו:

ואידך,

ותנא קמא,

מ

"

כי משנה שכר שכיר

",

נפקא

.

דין זה נלמד מהכתוב [דברים טו]: "כי משנה שכר שכיר עבדך", וכדלהלן:

דתניא

: נאמר בענין מצות הענקה לעבד שמכרוהו בית דין כשגומר את עבודתו: "

כי משנה שכר שכיר עבדך

".

כלומר, העבד שלך, עבד למענך [האדון], כפול מעבודתו של זה שמקבל תמורת עבודתו "שכר שכיר".

ובמה העבד עבד למען אדונו כפול ממי שעובד עבור "שכר השכיר"?

מכאן ש

שכיר אינו עובד אלא ביום.

ואילו

עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה.

נמצא, שעבד עברי עובד כפול משכיר.

וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה?

והלא כבר נאמר

[דברים טו] בענין עבד עברי: "

כי טוב לו עמך

", ודרשו חכמים מהמילה "עמך":

עמך במאכל, עמך במשתה,

שלא תהא אתה [האדון] אוכל פת נקיה, והעבד אוכל פת קיבר. שלא תהא אתה שותה יין ישן [משובח], והוא שותה יין חדש. שלא תהא אתה ישן על גבי מוכים רכים, והוא ישן על גבי התבן.

ומוכח מכאן, שהעבד ישן בלילה כרבו. ואיך יתכן לומר שהעבד עובד אף בלילה?

ואמר

על כך

רבי יצחק: מכאן, שרבו מוסר לו שפחה כנענית

להזדווג עמה בלילה. ולפיכך הרי זה כאילו העבד עבד את רבו גם בלילה.

עד כאן דברי הברייתא.

ומכאן למד תנא קמא שהאדון מוסר לעבד שפחה כנענית בעל כרחו.

ומקשינן:

ואידך,

ורבי אלעזר, מדוע לדעתו נאמר "לו" ["אם אדוניו יתן לו אשה"] - בעל כרחו? הרי יש ללמוד זאת מהפסוק "כי משנה שכר שכיר עבדך" וכמבואר בברייתא הנ"ל

!!

ומתרצינן:

אי מהתם, הוה אמינא הני מילי מדעתיה,

אם היינו באים ללמוד זאת מהפסוק "כי משנה שכר שכיר עבדך", הייתי אומר, שאמנם האדון מוסר לעבדו שפחה כנענית לעובדו בלילה, אך, במה דברים אמורים? דוקא מדעתו של העבד.

אבל בעל כרחיה, אימא

[אומר]

לא!

קא משמע לן,

לפיכך הוצרך הכתוב לומר "לו", להשמיענו שהאדון מוסר לו שפחה כנענית אפילו בעל כרחו.

העולה מדברי הגמרא: אביי אמר שאין להוכיח מדברי תנא קמא שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אלא יתכן שאף לדעת תנא קמא דורשים "שכיר" "שכיר". אלא שהכתוב מיעט בפירוש את ארבעת הדינים שהוזכרו בברייתא, שאינם נוהגים אלא במכרוהו בית דין ולא במוכר עצמו.

ואם כן חוזרת שאלת הגמרא דלעיל:

אלא, מאן תנא דלא יליף "שכיר שכיר",

מי הוא אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

ומשנינן:

האי תנא הוא,

התנא המובא בברייתא דלהלן הוא:

דתניא

: נאמר בפרשת דיני היובל [ויקרא כה מ], לגבי עבד המוכר את עצמו: "עד שנת היובל יעבוד עמך".

ונאמר שם [פסוק מא]: "

ושב אל משפחתו

[ביובל] ".

ו

אמר

על כך

רבי אליעזר בן יעקב: במה הכתוב

[בפסוק מא]

מדבר?

אי במוכר עצמו,

הרי כבר אמור

[בפסוק מ] שהוא יוצא ביובל ["עד שנת היובל יעבוד"]!

אי בנרצע,

והכתוב בא לומר שאף הוא יוצא ביובל,

הרי

דבר זה

כבר אמור

במקום אחר [ולהלן יתבאר היכן אמור דבר זה].

הא

בהכרח,

אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל.

והכתוב בא ללמדנו

שהיובל מוציאו

לפני שגמר לעבוד את שש שנות עבדותו.

ו

יש להוכיח מדברי רבי אליעזר בן יעקב, שהוא אינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה:

שהרי,

אי סלקא דעתך יליף,

אם יעלה על דעתך שרבי אליעזר בן יעקב לומד

"שכיר שכיר"

לגזרה שוה, אם כן קשה:

למה לי

לדרוש מהכתוב "ושב אל משפחתו" שאף מכרוהו בית דין יוצא ביובל?

נילף "שכיר שכיר"!

נלמד זאת בגזרה שוה "שכיר" "שכיר" ממוכר עצמו! ודחינן:

אמר רב נחמן בר יצחק

: לעולם אף רבי אליעזר בן יעקב

יליף

[לומד]

"שכיר שכיר"

לגזרה שוה.

ו

בכל זאת

אצטריך,

הכתוב הוצרך לרבות בפירוש שאף עבד שמכרוהו בית דין יוצא ביובל:

כי

סלקא דעתך אמינא,

היה עולה על דעתך לומר,

מוכר עצמו

רק

הוא

יוצא ביובל, משום

דלא עבד איסורא

שלא נמכר בגלל שעבר עבירה.

אבל מכרוהו בית דין, דעבד איסורא

, שהוא נמכר בגלל שעבר עבירה [גנב],

אימא ניקנסיה,

אמור שנקנסנו, ולא יצא ביובל -

קא משמע לן,

לפיכך הכתוב אמר "ושב אל משפחתו", להשמיענו שאף עבד שמכרוהו בית דין יוצא ביובל.

העולה מדברי הגמרא, שאין להוכיח בבירור מדברי שום תנא מהתנאים שהבאנו שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה. ולהלן הגמרא ממשיכה לחפש מיהו אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה.

ואגב שהבאנו במהלך הסוגיא את דברי רבי אליעזר בן יעקב, הגמרא שבה ודנה בהם:

אמר מר

[רבי אליעזר בן יעקב] בברייתא: "ושב אל משפחתו [ביובל] " - במה הכתוב מדבר? אי בנרצע,

הרי

דין זה

כבר אמור

במקום אחר.

והוינן בה:

מאי היא?

היכן נאמר במקום אחר שהנרצע יוצא ביובל?

ומשנינן:

דתניא

בברייתא: נאמר בענין היובל [ויקרא כה פסוק י]: "יובל היא תהיה לכם,

ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו

תשובו".

ונשאלת השאלה:

במה הכתוב מדבר?

באיזה איש אמר הכתוב שהוא ישוב אל משפחתו ביובל?

אי במוכר עצמו

לעבד, הרי

כבר אמור

[שם פסוק מ]: "עד שנת היובל יעבוד עמך"! ולמה הוצרך הכתוב לומר זאת שנית?

אי במכרוהו בית דין, הרי כבר אמור

[שם פסוק מא] "ושב אל משפחתו". והעמדנו לעיל פסוק זה במכרוהו בית דין! ולמה הוצרך הכתוב לומר זאת שנית?

הא

בהכרח,

אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים

לפני היובל,

והכתוב בא ללמדנו

שהיובל מוציאו.

העולה מדברי הברייתות שהובאו בסוגייתנו, שיש שלשה מקומות שהכתוב מלמד שעבד עברי יוצא ביובל:

א. בענין מוכר עצמו נאמר בפסוק מ "עד שנת היובל יעבוד עמך".

ב. בהמשך הפרשה, בפסוק מא, נאמר: "ושב אל משפחתו". ומאחר שפסוק זה מיותר, דרש רבי אליעזר בן יעקב שמדובר במכרוהו בית דין.

ג. לעיל בפסוק י נאמר: "ואיש אל משפחתו תשובו".

ומאחר שכבר למדנו שהיובל נוהג בין במוכר עצמו ובין במכרוהו בית דין [ופגע בו יובל בתוך שש שנות עבדותו], בעל כרחך הכתוב הזה מדבר בנרצע.

ומקשינן: הרי בשני הפסוקים האחרונים [מא, י], לא נאמר בפירוש אם מדובר בנרצע או במכרוהו בית דין. ולפי מה קבענו שפסוק מא מדבר במכרוהו בית דין, ופסוק י בנרצע?

אמר

רבא בר שילא: אמר קרא

בפסוק י: "ושבתם

איש

אל אחוזתו".

איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה?

-

הוי אומר: זו רציעה!

שאמה העבריה אינה נרצעת [כמבואר לעיל בתחילת העמוד].

והואיל ופסוק זה מדבר בנרצע, בעל כרחך פסוק מא מדבר במכרוהו בית דין.

ועתה הגמרא מבררת מדוע הכתוב הוצרך ללמדנו שהיובל מוציא בין בנרצע ובין במכרוהו בית דין:

ואיצטריך למיכתב

, הוצרך הכתוב לומר, שהיובל נוהג ב

מכרוהו בית דין, ו

גם

איצטריך למיכתב

שהיובל נוהג ב

נרצע

:

דאי אשמעינן,

מפני שאילו היה הכתוב משמיענו רק ב

מכרוהו בית דין,

[שפגע בו היובל בתוך שש שנות עבדותו], הייתי אומר שדוקא הוא יוצא ביובל

משום דלא מטאי זימניה

, שלא מלאו שש שנות עבדותו ולא הגיע זמנו לצאת.

אבל נרצע, דמטאי זמניה

, שהגיע זמן שחרורו והוא סרב להשתחרר,

אימא נקנסיה

, הייתי אומר שנקנסנו, מפני שעבר איסור בכך שסרב להשתחרר, שנאמר [ויקרא כה]: "עבדי הם", ולא עבדים לעבדים. והוא קנה אדון לעצמו מדעתו בחנם.

ואי אשמעינן,

ואילו היה הכתוב משמיענו רק ב

נרצע,

הייתי אומר שדוקא הוא יוצא ביובל,

משום דעבד ליה

לאדון

שש

שנים לפני היובל, ואין האדון מפסיד דמים משילוחו.

אבל מכרוהו בית דין

, ופגע בו היובל בתוך שש שנים,

דלא עבד ליה

לאדון את

שש

שנות עבדותו,

אימא

, הייתי אומר, ש

לא

יצא ביובל.

צריכא

לכן הוצרך הכתוב ללמדנו בפירוש שהיובל נוהג בשניהם.

והגמרא חוזרת לדברי הברייתא שדרשה את הפסוק "ואיש אל משפחתו תשובו [ביובל] " לענין עבד נרצע.

בפרשת משפטים [שמות כא ו] נאמר בענין עבד נרצע: "ועבדו לעולם". ומאחר ולמדנו מהפסוק הנ"ל שעבד נרצע יוצא ביובל, בעל כרחך כוונת הפסוק שהעבד יעבוד עד היובל, וזה קרוי "לעולם".

אם כן, נשאלת השאלה: מדוע הכתוב הוצרך לומר שני פסוקים בענין הנרצע: א. "ואיש אל משפחתו תשובו", ב. "ועבדו לעולם"? הרי כוונת שני הפסוקים אחת - שעבד נרצע עובד עד היובל!

וכדי לתרץ זאת אמרינן:

ואיצטריך למיכתב

, המקרא הוצרך לכתוב

"ושבתם

איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו [ביובל"].

ו

אף

איצטריך למיכתב

"ועבדו

לעולם"

:

דאי כתב רחמנא

רק "ועבדו

לעולם", הוה אמינא

הייתי אומר שיעבוד

לעולם ממש

ולא יצא אפילו ביובל, לפיכך

כתב רחמנא "ושבתם"

, ללמד שהנרצע יוצא ביובל.

ואי כתב רחמנא

רק

"ושבתם", הוה אמינא הני מילי היכא דלא עבד שש,

הייתי אומר כי זה שהנרצע יוצא ביובל ולא קודם לכן, הדברים אמורים רק אם היובל הגיע לפני שעברו שש שנים מרציעת העבד.

אבל היכא דעבד שש,

אבל בכגון שהעבד כבר עבד שש שנים מתאריך רציעתו,

לא

מסתבר ש

יהא סופו חמור מתחלתו

. לא מסתבר שהעבדות שמוטלת על העבד מכח רציעתו, תהיה חמורה יותר מן העבדות שהיתה מוטלת עליו בתחילת ממכרו:

מה

היא העבדות המוטלת עליו ב

תחלתו?

שש

שנים! אם כן,

אף

העבדות שב

סופו

לאחר שנרצע,

נמי שש

שנים בלבד היא, ולא יותר.

לפיכך

קמשמע לן

השמיענו הכתוב "ועבדו

לעולם"

. כלומר, עד לזמן שראוי להחשב כעבד עולם, והיינו

לעולמו של יובל

.

שחמישים שנה קרויים עולם. ואין הכוונה שהעבד יעבוד חמישים שנה שלמות, אלא עובד עד שנת היובל [שהיא שנת החמישים], בין אם היובל חל סמוך לרציעתו, ובין אם הוא חל רחוק ממנה.

ואגב שהובאו בסוגייתנו הברייתות הדנות בדין יציאת היובל, הגמרא דנה בדבריהן בהרחבה.

ועתה הגמרא חוזרת לדון בשאלה מי הוא התנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה: ומקשינן:

אלא

, מאחר שאין להוכיח מדברי אף אחד מן התנאים שהוזכרו לעיל, שאין דורשים "שכיר שכיר" לגזרה שוה, אם כן חוזרת השאלה:

מאן תנא דלא יליף "שכיר שכיר"?

מי הוא אותו תנא שאינו דורש "שכיר שכיר" לגזרה שוה?

ומתרצינן:

רבי היא

: