גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
כתובות 96a — התלמוד בעברית
תא שמע ראיה ש"אלמנה הניזונת" תנן, וסתם תנא דמשנתנו כאנשי יהודה הוא, מהא ד אמר רבי זירא אמר שמואל : אף שמעשה ידיה של אלמנה הם ליתומים כמו לבעל, בכל זאת מציאת אלמנה היא לעצמה , ואף שהבעל היה זוכה…
הטקסט המקורי — כתובות 96a
תא שמע
ראיה ש"אלמנה הניזונת" תנן, וסתם תנא דמשנתנו כאנשי יהודה הוא, מהא ד
אמר רבי זירא אמר שמואל
: אף שמעשה ידיה של אלמנה הם ליתומים כמו לבעל, בכל זאת
מציאת אלמנה
היא
לעצמה
, ואף שהבעל היה זוכה במציאתה!
ומדייקת הגמרא:
אי אמרת בשלמא
"אלמנה
הניזונת" תנן
, וסתם התנא של משנתנו כאנשי יהודה שאין היתומים חייבים לזונה, אם כן
שפיר
יש לפרש את דברי שמואל שהוא עוסק באלמנה שאינה ניזונת, ולכן מציאתה לעצמה.
אלא אי אמרת
"אלמנה
ניזונת" תנן
, וחובה מוטלת על היתומים לזונה, מבלי יכולת ליפטר ממנה על ידי מתן כתובה, תיקשי:
ניהוו
היתומים
כבעל
[יהיה דין היתומים כדין הבעל] -
מה
, כמו בהיותה אצל ה
בעל, מציאת אשה לבעלה
משום שהוא זן אותה, כמו כן,
הכא
ביתומים הזנים אותה -
נמי
ליהוי
מציאת
ה
אשה ליורשים!?
ודחינן:
לעולם אימא לך: "ניזונת" תנן
, וחייבים הם לזונה. ובכל זאת דינם שונה משל בעל, ומציאת האשה אינה שלהם:
כי
טעמא מאי אמור רבנן: מציאת אשה לבעלה
, כדי
דלא תיהוי לה איבה
מכך שהוא זן אותה והיא אינה נותנת לו את מציאתה.
אבל
הני
יתומים, לא איכפת לן ד
תיהוי להו איבה
עליה, שהרי בעל כרחם זנים הם אותה, ולכן אין מציאת האשה ליתומים.
אמר רבי יוסי בר חנינא
:
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה
, ה
אלמנה עושה
אותן
ליורשים
הזנים אותה -
חוץ ממזיגת הכוס, והצעת המטה
שלהם,
והרחצת פניו ידיו ורגליו
, שאין היא עושה ליתומים, אף שחייבת לעשות כן לבעלה משום שמלאכות אלו מקרבות חיבה והרגל דבר.
אמר רבי יהושע בן לוי: כל מלאכות שהעבד עושה לרבו
, ה
תלמיד עושה לרבו, חוץ מהתרת מנעל
, מפני שהרואה אומר: עבדו הכנעני הוא.
אמר רבא: לא אמרן
שאין התלמיד מתיר את מנעלו של רבו,
אלא במקום שאין מכירין אותו
שהוא תלמידו,
אבל במקום שמכירין אותו
שהוא תלמידו
לית לן בה
[אין בכך כלום], שהרי אין לחוש שיאמרו: עבד כנעני הוא.
אמר רב אשי: ובמקום שאין מכירין אותו, נמי לא אמרן
שאינו מתיר את מנעלו של רבו,
אלא
במקרה
דלא מנח
התלמיד
תפלין
.
אבל
כאשר
מנח
התלמיד
תפלין
בקביעות,
לית לן בה
, שאין דרך עבדים כנעניים להניח תפילין, ויראו כולם כי שם תלמיד נקרא עליו, ולא עבד הוא!
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן
:
כל המונע תלמידו מלשמשו
, הרי זה
כאילו מונע ממנו חסד
.
שנאמר
[איוב ו יג]: "האם אין עזרתי בי, ותושיה נדחה ממני.
למס
[הלמ"ד בפת"ח והמ"ם בקמ"ץ]
מרעהו חסד
, ויראת שדי יעזוב". כלומר, הממיס [מונע] עצמו מעזרת רעהו, ממיס [מונע] ממנו את האפשרות לגמול חסד.
רב נחמן בר יצחק אומר: אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר
שם
"ויראת שדי יעזוב
".
אמר רבי אלעזר
: אף על פי שאמרו חכמים: אין האשה ניזונית אלא מקרקעות שהניח בעלה ליתומים, בכל זאת:
אלמנה שתפסה מטלטלין
שירשו היתומים מבעלה -
במזונותיה, מה שתפסה תפסה!
תניא נמי הכי
כדברי רבי אלעזר:
אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה, מה שתפסה תפסה
.
וכן כי אתא
כאשר בא
רב דימי
מארץ ישראל לבבל,
אמר
:
מעשה בכלתו של רבי שבתי, שתפסה
מן היורשים
דסקיא
[שק של עור]
מלאה מעות
למזונותיה,
ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה
, כי היות ותפסה - תפסה.
אמר רבינא: ולא אמרן
שאם תפסה מטלטלין אין מוציאין מידה -
אלא
כשתפסה אותם
למזוני
.
אבל
תפסה מטלטלים
לכתובה
שאינה נגבית אלא מן הקרקע,
מפקינן מינה
[מוציאין ממנה]!
מתקיף לה מר בר רב אשי
לדברי רבינא:
מאי שנא לכתובה
דמפקינן מינה, משום
ד
כתובת אשה נגבית
ממקרקעי ולא ממטלטלי
אם כן
מזונות נמי
הרי אמרו חכמים שהן נגבין
ממקרקעי ולא ממטלטלי!?
אלא
כשם ד
למזוני מאי דתפסה תפסה, הכי נמי לכתובה!
אמר ליה רב יצחק בר נפתלי לרבינא
:
הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך
[כמותך], שאלמנה התופסת מטלטלין לכתובתה, מוציאים אותם ממנה!
אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זימרא
:
אלמנה
ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונות
מן היתומים,
איבדה
את זכותה לתבוע את ה
מזונות
שלא תבעתם עד עתה, כי מאחר שלא תבעתם ודאי מחלה עליהם!
ותמהה הגמרא על לשונו של רבי יוחנן "שתים ושלש שנים".
השתא
, הרי אם שהתה
שתים
שנים
איבדה
, כי ודאי לא היתה ממתנת כל כך מלתבוע אם לא שמחלה - שהתה
שלש
שנים עד שתבעה מזונותיה - וכי
מיבעיא
לן למימר שודאי מחלה והפסידה את מזונותיה!?
ומפרשת הגמרא:
לא קשיא
, כי יש נשים שבשתי שנים מאבדות את מזונותיהן, ויש שרק בשלש שנים מאבדות אותם:
כאן
שתי שנים -
בעניה
, שודאי אינה ממתנת שתי שנים, ובהכרח שמחלה.
כאן
שלש שנים -
בעשירה
, שיש לה בינתיים ממה לזון את עצמה, ועד שלש שנים יתכן שלא מחלה אלא בדעתה לתובעם.
אי נמי
:
כאן
שתי שנים -
בפרוצה
שאינה בושה לבוא לבית דין ולתבוע את המגיע לה.
כאן
שלש שנים -
בצנועה
, שהיא בושה לבוא לבית דין מלתבוע, ועד שלש שנים יש לומר שלא מחלה.
אמר רבא: לא אמרן
שאם שהתה מלתבוע את מזונותיה הפסידתן,
אלא
את המזונות
למפרע
שנתחייבו לה היתומים על העבר קודם שתבעה -
אבל
מזונות שהם חייבים לה מכאן ו
להבא
, אחר שתבעה -
יש לה
.
בעי רבי יוחנן: יתומים אומרים נתננו
דמי מזונות,
והיא אומרת לא נטלתי, על מי
על האלמנה או על היתומים -
להביא ראיה?
ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: