כתובות 95a — התלמוד בעברית

ונכתוב לי מר

שטר

טירפא

, שאוכל לגבות בו מהלקוחות שקנו מהמוכר את יתר נכסיו,

מאייר ואילך

, שהרי מראש חודש אייר ודאי יש לי אחריות, גם אם שטרי היה בסוף ניסן.

אמר ליה

רב יוסף: אין אחריות של שעבוד נכסי המוכר עומדת לך כאן. כי

יכלי

הלקוחות

למימר לך: את, בר חד בניסן את

, והשדה היא שלך, ושלא כדין הוציאך בעל השטר השני, ואין הנכסים של המוכר משועבדים לפצות אותך על שדה שגזלו ממך.

מאי תקנתיה

דהאי גברא? -

נכתבו

שני בעלי השטר

הרשאה להדדי

, שכל אחד מייפה את כוחו של השני, וממה נפשך יוכל השני לגבות את דמי שדהו מנכסי המוכר המשועבדים.

מתניתין:

מי שהיה נשוי שתי נשים, ומכר את שדהו

שהיא משועבדת לגביית שתי הכתובות.

ו

אחר שמכר הבעל את השדה

כתבה

האשה שנישאה ה

ראשונה

-

ללוקח: "דין ודברים אין לי עמך

", ולא אגבה את כתובתי מן הקרקע שבידך!

ואחר כך מת הבעל, ואין לשתי הנשים לגביית כתובתן אלא שדה זו בלבד, שיש בה די לגביית כתובה אחת בלבד:

אין הראשונה יכולה להוציא את הקרקע מהלוקח שהרי סילקה את עצמה מלגבות הימנו את כתובתה, אלא

השניה

שלא סילקה את עצמה -

מוציאה

את הקרקע

מהלוקח

שהרי אף לכתובתה היא משועבדת.

ו

לכשהוציאה השניה את הקרקע מיד הלוקח, הרי ה

ראשונה

מוציאה את אותה הקרקע

מן השניה

, שהרי היא קודמת לשניה.

ו

שוב חוזר

הלוקח

ומוציא את הקרקע

מן הראשונה

, היות וכתבה לו "דין ודברים אין לי עמך".

וחוזרות חלילה

זו השניה גובה מזה, וזו הראשונה גובה מזו, וזה הלוקח גובה מזו,

עד שיעשו פשרה

ביניהן

.

וכן בעלת חוב, וכן אשה בעלת חוב

, פיסקא זו מתבארת בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, השניה מוציאה מיד הלוקח:

תמהה הגמרא, למה לא תוציא הראשונה את השדה מהלוקח:

וכי כתבה ליה

האשה ללוקח לשון: "דין ודברים אין לי עמך" -

מאי הוי

, [מה בכך שכתבה לו "דין ודברים אין לי עמך"]!?

וה

רי כתיבה בלשון זו אינה מועלת, ד

תניא: האומר לחבירו

על שדה שלו:

"דין ודברים אין לי על שדה זו, ואין לי עסק בה, וידי

מסולקת הימנה", לא אמר כלום

, משום שאין בלשון זו לשון מתנה!?

ומשנינן:

הכא

במשנתנו

במאי עסקינן: בשקנו מידה

, שעשתה קנין על כך, וכבר נתבאר לעיל [בתחלת הפרק הקודם, פג א] שכל שעשו קנין, "מגופה של קרקע קנו מידו" ולא מדין ודברים בלבד.

ואכתי תמהה הגמרא:

וכי קנו מידה מאי הוי!?

והרי

תימא

[תאמר] האשה ללוקח: לא נתכוונתי להסתלק מן הקרקע, ומה שהסתלקתי אינו סילוק כי

נחת רוח

הוא ש

עשיתי לבעלי

בכך, ולא נתכונתי להסתלק!

מי לא תנן

, וכי לא שנינו משנה בגיטין כעין זה:

לקח

אדם

מן האיש

קרקע,

וחזר ולקח

את אותה הקרקע

מן האשה

שהיתה אותה שדה משועבדת לכתובתה, הרי

מקחו בטל

לענין שלא תוכל לגבות מן הקרקע את כתובתה!

אלמא

הרי מוכח, כי אף על פי שלקח גם מן האשה הרי מקחו בטל, משום ש

יכולה היא שתאמר: "נחת רוח עשיתי לבעלי

", ולא נתכוונתי לאשר את המכירה!

הדרן עלך פרק מי שהיה נשוי

--- title: "חברותא - כתובות — פרק אחד עשרה - אלמנה ניזונת" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02351.html#HtmpReportNum0011L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0011L5" --- פרק אחד עשרה - אלמנה ניזונת

Оригинал главы פרק אחד עשרה - אלמנה ניזונת

כשם שתיקנו חכמים שיהיו מעשה ידיה של אשה לבעלה תחת המזונות שהוא נותן לאשתו, כך אמרו חכמים גם באלמנה הניזונית מהיורשים את נכסי בעלה. ולפיכך:

מתניתין:

אלמנה ניזונת מנכסי

[קרקעות] ה

יתומים

שירשו מבעלה -

מעשה ידיה שלהן

.

ו

אולם,

אין חייבין

היתומים

בקבורתה

.

ואף שהבעל היה חייב בקבורתה, ומשום שהבעל נתחייב בקבורתה תחת נדונייתה בכתובתה [שהוא יורש ממנה]. אבל כשמת הבעל, והיא או יורשיה תובעים את כתובתה - קבורתה תשולם מנכסיה -

יורשיה, יורשי כתובתה

הם ה

חייבין בקבורתה

.

גמרא:

איבעיא להו

, כיצד נשנית משנתנו:

האם "אלמנה

ניזונת

" - שמשמעותו: דין הוא שיזונו אותה היתומים מנכסיהם -

תנן?

או

"אלמנה

הניזונת

" - שמשמעותו: באם היתה ניזונת מנכסי היתומים -

תנן?

ומפרשת הגמרא את שתי הגרסאות:

האם "אלמנה

ניזונת" תנן, ו

משנתנו

כ

מנהג

אנשי גליל

היא,

ולא סגי דלא יהבי לה

[שלא יתכן שלא יתנו לה מזונות, והיינו, שחייבים הם לתת לה מזונות], לפי שכך היו כותבים אנשי גליל בכתובה: את תהא יתבת בביתי, ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך [את תהי יושבת בביתי וניזונת מנכסי בכל ימי אלמנותיך].

או דלמא

"אלמנה

הניזונת" תנן, ו

משנתנו

כ

מנהג

אנשי יהודה

היא, שהיו כותבים בכתובה: "ומיתזנא מנכסי עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך".

ואי בעו לא יהבי לה

, אם רצו היתומים שלא לתת לה מזונות אלא לתת לה את כתובתה ולפוטרה, הרי הרשות בידם, אלא שכל עוד זנים הם אותה הרי מעשה ידיה שלהם.