כתובות 91b — התלמוד בעברית

אמר להן

רב נחמן:

כשם שמרובין ונתמעטו

זכו בהן

בשעת מיתה ה

יורשין

של הכתובה הגדולה לזכות בנחלת "כתובת בנין דכרין".

כך מועטין ונתרבו, זכו בהן

בשעת מיתה

יורשין

של הכתובה הקטנה לזכות כשאר נחלות בחלוקה שוה, ולא ליתן "כתובת בנין דכרין".

סימן

לשמועות הבאות:

א.

אלף;

ב.

ומאה;

ג.

מצוה;

ד.

בכתובה;

ה.

יעקב;

ו.

זקף;

ז.

שדותיו;

ח.

בדברים;

ט.

עסיקין

.

א.

אלף

:

א. לוה שאין לו ממה לשלם, כותבים בית הדין "שטר אדרכתא" למלוה שיחפש קרקעות משועבדים שנמכרו על ידי הלוה לאחרים, וכשמצא המלוה קרקע, שמין בית הדין את הקרקע ומכריזין שכל הרוצה לקנות יבוא ויקנה, ומוכרין אותו בית הדין לכל המרבה במחיר, והכסף שמתקבל בתמורת הקרקע הולך לפרעון החוב, או שיקחנה המלוה עצמו וישולם חובו בטריפה זו.

ב. אין המלוה יכול לקחתו בפחות מהמחיר הגבוה ביותר שהוצע על הקרקע.

ג. בסופו של התהליך, מוציא בית הדין "שטר חלטאתא" המחליט את השדה ביד הלוקח אותה.

מעשה ב

ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי

[שהיו נושים בו אלף זוז] -

הוו ליה תרי אפדני

[היו לו ללווה שני בתים ],

זבינהו

[מכרם] לשני הבתים לאדם אחד

חדא

מהבתים ב

מאה

זוז,

וחדא

מהן

בחמש מאה

זוז.

אתא בעל חוב טרפא לחדא מינייהו

[בא בעל החוב וטרף את אחד מהם מן הלוקח], והיתה טירפא זו על פי בית הדין, אך עדיין לא "החליטו" בית הדין את האפדנא ביד המלוה.

הדר קטריף לאידך

, כלומר: בא בעל החוב ורצה לטרוף אף את האפדנא השניה עבור יתרת חובו.

שקל

הלוקח

אלפא זוזי וקא אזיל לגביה

דמלוה [נטל הלוקח אלף זוז והלך אצל המלוה], ו

אמר ליה

הלוקח לבעל החוב:

אי שויא לך

האפדנא הראשונה שכבר נטלת -

אלפא זוזי

כשיעור חובך, ולא תטרוף את השניה כלל -

לחיי

, הרי טוב!

ואי לא, שקיל אלפא זוזי ואיסתלק

[קח אלף זוז והסתלק] משתי האפדנות גם יחד ותשאירם בידי.

וזכותו של הלוקח היא, לאלץ את המלוה לעשות את אחת החלופות שהוא מציע בפניו ומשום שכך אומר לו הלוקח לבעל החוב:

כשם שאילו היה בא אדם אחר המוכן לשלם עבור האפדנא הראשונה אלף זוז קודם שטרפת ממני את הקרקע, אף אתה היית חייב ליטלה ממני לפי ערך אלף זוז [ואף ששוייה האמיתי אינו אלא חמש מאות], או שנמכור את האפדנא לאותו אחר באלף זוז; ואף עכשיו שכבר טרפת, הרי לא החליטו בית הדין את האפדנא בידך, ועדיין יכול לבוא כל אדם ולהעלות את מחירה, ויכול אני לחייבך ליטול את האפדנא בערך שיקבע הלוקח, או שיקחנו אותו אחר בתמורת אלף זוז שהוא מציע, ואז נשתלם חובך באותן אלף שישלם הלוקח ותהיה מסולק משתי האפדנות.

אם כן, אף אני לא גרוע מאדם אחר שמעלה את מחירו של האפדנא ורוצה לקנותה באלף זוז, והרי אני עצמי מציע לקנות את האפדנא הראשונה באלף זוז, וממילא לאלץ אותך לאחת משתי החלופות שהצעתי לך.

סבר רמי בר חמא למימר

, ד

היינו מתניתין

, ממשנתנו יש ללמוד שאין הלוקח יכול להעלות את מחיר האפדנא הראשונה מעבר לשויה.

שהרי שנינו:

"אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר

כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להן", ואף כאן אין יכול הלוקח להעלות את מחיר האפדנא.

אמר ליה רבא: מי דמי

דין זה למשנתנו!?

התם

במשנתנו - הרי על ידי העלאת מחיר הנכסים

אית להו פסידא ליתמי

[יש הפסד ליתומים] בני בעלת הכתובה השניה, שהרי יצטרכו לתת לבני הראשונה "כתובת בנין דכרין" מעבר לחלקם היחסי בירושה.

אבל

הכא מי אית ליה פסידא

[וכי יש לו פסידא למלוה], והרי עיקר טענת הלוקח היא, שעל ידי העלאת מחיר האפדנא רוצה הוא לסלקו משתי האפדנות ולתת לו אלף זוז בתמורה, ואם כן אין כאן הפסד למלוה, שהרי

אלפא יהיב

[אלף זוז נתן בהלואה],

ואלפא שקיל

[אלף זוז מקבל הוא מן הלוקח]. ואכן המלוה שלא רצה להסתלק מן האפדנא בכסף כפי שהציע לו הלוקח, קיבל עליו את האפדנא הראשונה באלף זוז, וסילק עצמו מן האפדנא השניה ללא תמורה.

ומסתפקת הגמרא בחיוב האחריות שמתחייב הלוה המוכר אם יטרפו את האפדנא מהלוקח, כיצד יהא הדין בנידון דידן, שאפדנא השוה חמש מאות ושולם עבורה חמש מאות כיסתה ללוה חוב של אלף זוז:

ו

שטר

טירפא

שכותב בית הדין ללוקח שיטרוף קרקעות מנכסי הלוה בשביל אחריותו

בכמה כתבינן

, לפי איזה ערך יכתבו ללוקח דנן את שטר הטירפא, האם כערך המעות ששילם הלוקח עבור האפדנא האחת שנלקחה ממנו, או בערך ההלואה שעבור כולה טרפו את השדה הזו?

ונחלקו בדבר אמוראים:

רבינא אמר

: כותבים לו שטר טירפא

באלפא

זוזי כערך החוב שנפרע על ידי טריפת המלוה מן הלוקח.

רב עוירא אמר

: אין כותבין לו שטר טירפא אלא

בחמש מאה

זוז כערך הקרקע.

והלכתא: בחמש מאה

זוז כערך הקרקע.

ב.

ומאה

:

ועוד היה מעשה דומה, ונחלקו בו רב יוסף ואביי כמחלוקתם של רמי בר חמא ורבא: ד

ההוא גברא דהוו מסקי ביה מאה זוזי

[היו נושים בו מאה זוז], ו

הוו ליה

ללוה

תרי קטיני דארעא

[שתי שדות קטנות],

חד זבינהו בחמשין וחד בחמשין

, [ומכרן לאדם אחד כל שדה בחמשים].

אתא בעל חוב טרפא לחד מינייהו

[טרף המלוה את אחת השדות], ו

הדר אתא וקטריף לאידך

[ובא לטרוף אף את השניה];

שקל

הלוקח

מאה זוזי וקאזיל לגביה

[נטל הלוקח מאה זוז והלך אצל הלוקח],

ואמר ליה: אי שויא לך מאה זוזי

-

לחיי

[אם שוה לך הקרקע שטרפת מאה זוז - מה טוב],

ואי לא, שקול מאה זוזי ואיסתלק

[ואם לא, טול מאה זוז ותסתלק משתי השדות].

סבר רב יוסף למימר

ד

היינו מתניתין: אם אמרו יתומים

אנחנו מעלים על נכסי אבינו יפה דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להן", ואף כאן אין שומעין ללוקח.

אמר ליה אביי: מי דמי

מעשה זה למשנתנו!? והרי

התם

במשנתנו

אית להו פסידא ליתמי

שיפסידו "כתובת בנין דכרין" לבני האחרת, אבל

הכא מאי פסידא אית ליה

למלוה בהעלאת מחיר הקרקע!?

והרי

מאה יהיב

, ו

מאה שקיל

[מאה הלוה ומאה קיבל].

וטירפא

בשביל אחריות טריפת אותה קרקע יחידה

בכמה כתבינן?

רבינא אמר: במאה, רב עוירא אמר: בחמשין; והלכתא: בחמשין

.

ג.

מצוה

:

מעשה ב

ההוא גברא דהוו מסקי ביה מאה זוזי

[היו נושים בו מאה זוז].

שכיב

ו

שבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי

[מת הלוה והניח ליתומים קרקע קטנה שהיתה שוה חמשים זוז].

אתא בעל חוב וקטריף ליה

, בא בעל החוב והיה רוצה לטרוף את אותה קרקע שהוריש הלוה ליתומיו - עבור מחצית חובו.

אזול יתמי יהבו ליה חמשין זוזי

[הלכו היתומים ונתנו לו חמשים זוז], ולא אמרו לו לאיזה מטרה הם נותנים לו את הכסף, אם כדי לסלק אותו מן הקרקע וכאילו "קונים" הם אותה ממנו, או שנותנים הם את הכסף לפרעון החוב שחייב אביהם.

ושוב

הדר

[חזר] בעל החוב ו

קטריף לה

לאותה קרקע מן היתומים, שהרי מקרקע זו או מהכסף שניתן לו לא גבה אלא חמשים זוז, והאב הרי היה חייב מאה זוז.

אתו

היתומים

לקמיה דאביי

[לפני אביי].

אמר להן

אביי: הרי

מצוה

מוטלת

על היתומים לפרוע

את

חוב אביהן

משום כבודו

ואם כן יש להניח שאת הכסף שנתתם לא לשם קניית השדה נתתם, אלא

הני קמאי מצוה עבדיתו

[אותם חמשים זוז שנתתם בתחילה מצוה הוא שעשיתם בהם] לפרוע את חובו של אביכם, שכל הנותן לאדם מעות בסתם ויש עליו מצוה לתת לו כסף, אומרים אנו שמסתמא לשם המצוה נתנם.

ואם כן

השתא, כי טריף בדין קטריף

[ונמצאת כעת טריפת הבעל חוב לקרקע - כדין], כלומר: אם כן הרי נמצא שיש לו זכות על קרקע זו לפרעון חובו.

ולא אמרן

שהכסף ניתן בתורת פרעון חוב ומשום מצוה ולא משום קניית הקרקע, אלא באופן

דלא אמרו ליה

היתומים כשנתנו לו את חמשים הזוזים:

הני חמשין זוזי דמי דארעא קטינא

[חמשים זוז אלו הן דמי הקרקע].

אבל

אם

אמרו ליה

היתומים כשנתנו את חמשים הזוז למלוה:

הני חמשין זוזי דמי ארעא קטינא

הם, [חמשים זוז אלו הם דמי הקרקע].

סלוקי סלקוה

היתומים למלוה מן הקרקע הזאת, ושוב לא יחזור ויגבה מהם את הקרקע, שהרי זה כמי שמכרה להם.

ד.

בכתובה

:

מעשה ב

ההוא גברא

שירש במות אביו את הקרקע שייחד אביו לכתובת אמו האלמנה, ועדיין לא גבתה אמו את כתובתה, אבל יכולה היא לגבות קרקע זו גם אם תימכר לאחר -

דזבנה ל

אותה שדה המיוחדת ל

כתובתה דאימיה

-

בטובת הנאה

[מכר הבן את אותה שדה המיוחדת לכתובת אמו, בדבר מועט], והיתה מכירה זו באחריות, שאם יטרפוה ממנו יפצה אותו המוכר.

ואמר ליה

המוכר ללוקח: אף שקבלתי על עצמי אחריות מכל טריפה של אחרים, מוציא אני מכלל האחריות את אמי, ו

אי אתיא אם ומערערא

[אם תבוא אמי ותערער על מכירה זו], כלומר: אם היא תבוא ותטרוף ממך את הקרקע המיוחדת לה כדי לגבות את כתובתה,

לא מפצינא לך

, לא אפצה אותך על כך.

ו

שכיבא אימיה ולא איערערא

[מתה האם ולא טרפה את השדה].

ואתא איהו

[בא הבן] שהוא יורש את כתובתה של אמו,

וקא מערער

, כלומר: בא לטרוף את השדה כדי לגבות את כתובתה של אמו שירש במותה.

ונפל הספק בבית המדרש, כיצד להתיחס לטריפה זו, האם כטריפת כל אדם אחר שהוא חייב באחריות אם יטרפוה מן הלוקח, או שהוא מוצא מכלל האחריות כמו שהוצאה אמו מכלל האחריות, היות ומכחה הוא בא לטרוף.

סבר רמי בר חמא למימר: איהו במקום אימיה קאי

[במקום אמו הוא עומד] ואין הוא בכלל אחריות של אחרים, אלא בכלל אחריות אמו שלא קיבל עליו.

אמר ליה רבא

לרמי בר חמא:

נהי דאחריות דידה לא קביל עליה, אחריות דידיה מי לא קביל

[אף על פי שלא קיבל על עצמו אחריות על טריפתה של אמו, אבל אחריות על טריפתו הוא, האם לא קיבל על עצמו]!?

ה.

יעקב: אמר רמי בר חמא

:

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות

, שאפילו אם יקחו ממנו את הקרקע בדין לא יחזיר לו המוכר את מעותיו -

ואתא שמעון ומכרה לראובן

[חזר שמעון ומכרה לראובן שמכרה לו]

באחריות

.