כתובות 84a — התלמוד בעברית

ומקשינן:

ו

כי

סבר רב

שכל המתנה על מה שכתוב בתורה

תנאו קיים?

והא איתמר

מימרא בבית המדרש -

האומר לחבירו "

חפץ זה מכור לך

על מנת שאין לך עלי אונאה",

[כלומר, על מנת שלא תוכל לתובעני אם יתברר לך שמכרתיו לך במחיר מופקע יותר משתות על שוויו].

רב אמר: יש לו עליו אונאה.

כיון שהתנה על מה שכתוב בתורה, והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל

ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה.

וסבר שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון - תנאו קיים.

ואם כן מבואר שסבר רב - כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ?

אלא

כונת רב בדבריו - "הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה" -

"הלכה כרבן שמעון בן גמליאל"

-

דאמר המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

"ולאו מטעמיה"

-

דאילו רבן שמעון בן

גמליאל סבר

שאם

מתה יירשנה,

כיון שירושת הבעל דאורייתא.

ורב סבר, מתה לא יירשנה.

כיון שסבר ירושת הבעל מדרבנן. ולא עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה.

ומקשינן:

האי מטעמיה,

שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל,

ולא כהילכתיה הוא,

שאם מתה אינו יורשה. ואילו רב אמר להיפך - הלכה כמותו ולאו מטעמיה?

אלא,

כונת רב -

"הלכה כרבן שמעון בן גמליאל"

-

דאמר אם מתה יירשנה.

"ולאו מטעמיה"

-

דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר

דוקא

בדאורייתא תנאו בטל, הא בדרבנן,

כגון לענין אכילת פירות -

תנאו קיים.

ורב סבר

-

אפילו בדרבנן תנאו בטל.

ואף התנאי שהתנה על אכילת פירות אינו מועיל .

ומקשינן:

האי, כטעמיה וכהילכתיה הוא, ורב

רק

מוסיף הוא,

שגם בדרבנן כגון לגבי אכילת פירות אינו יכול להתנות?

אלא

כונת רב -

"הלכה כרבן שמעון בן גמליאל"

-

דאמר, אם מתה יירשנה.

"ולאו מטעמיה"

-

דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר,

-

ירושת הבעל דאורייתא. וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל.

ורב סבר

-

ירושת הבעל דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה.

ומקשינן:

ו

כי

רב סבר

-

ירושת הבעל דרבנן? וה

רי

תנן

במסכת בכורות -

רבי יוחנן בן ברוקא אומר: היורש את אשתו, יחזיר לבני משפח

ת

ה

את השדה ביובל,

וינכה להן מן הדמים,

וסברה הגמרא כעת - שיחזיר להם את השדה בדמים מועטים .

והוינן בה

-

מאי קסבר

רבי יוחנן בן ברוקא?

אי קסבר

ש

ירושת הבעל דאורייתא, אמאי יחזיר

להם את השדה ביובל, והרי יורש גמור הוא?

ואי

קסבר שירושת הבעל מ

דרבנן, דמים מאי עבידתייהו?

מדוע עליהם לשלם לו על כך שמחזיר להם את הקרקע, הרי בדין הוא מחזירה להם ביובל ?

ואמר רב, לעולם קסבר

רבי יוחנן בן ברוקא -

ירושת הבעל דאורייתא,

ו

לא תקשי - אם כן מדוע חוזרת ביובל, הלא יורש גמור הוא?

כיון שמדובר ב

כגון שהורישתו אשתו בית הקברות.

ולכן אף על פי שמעיקר הדין אינו צריך להחזיר להם, מכל מקום

משום פגם משפחה,

שבזיון הוא להם שאינם קבורים עם אבותיהם,

אמור רבנן

-

לישקול דמי וליהדר

.

ומאי "ינכה להן מן הדמים"?

כלומר, מדוע מוכר להם את השדה בדמים מועטים?

דמים אלו הם

דמי קבר אשתו,

שהבעל חייב בעצמו בקבורתה. ודמים אלו מנקה להם ממחיר השדה.

ו

כדתניא,

שתקנו חכמים במוכר בית הקברות שיחזיר לבני המשפחה -

המוכר קברו, ודרך קברו, מעמדו

[היינו המקום שמתאספים שם האבלים לאחר הקבורה],

ומקום הספידו, באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו

של הלוקח

משום פגם משפחה.

על כל פנים מבואר שסבר רב - ירושת הבעל דאורייתא, כרבי שמעון בן גמליאל, ואם כן מדוע אמר "הלכה כרשב"ג, ולא מטעמיה"? ומשנינן:

רב

שאמר בבריתא המובאת לעיל "ירושת הבעל דאורייתא", לאו משום שסבר כך, אלא רק

לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקא קאמר.

ו

אילו

ליה, לא סבירא ליה

הכי, אלא סבר שירושת הבעל מדרבנן.

מתניתין:

מי שמת, והניח אשה ובעל חוב ויורשין.

ואין בנכסיו קרקעות בשיעור המספיק גם לפרוע את כתובת האשה, וגם לפרעון חובו.

והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים.

ובאו הבעל חוב וכתובת האשה להפרע מאותו חוב .

רבי טרפון אומר: ינתנו

הנכסים

לכושל שבהן.

ובגמרא מבואר מיהו הכושל .

רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין! אלא, ינתנו ליורשין.

מפני

שכולן,

היינו - הבעל חוב וכתובת האשה,

צריכין שבועה

כדי להפרע, שהרי הבא להפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. ועד שלא נשבעו אין אנו יודעים אם יש להם על המת כלום .

ואין היורשין צריכין שבועה.

ולכן מיד כשמת זכו בהם היורשים, וברשותם הם. ואין נפרעים לכתובת אשה ובעל חוב ממטלטלי דיתמי.

ואם הניח

המת

פירות תלושין

מן הקרקע,

סבר רבי טרפון ש

כל הקודם בהן זכה בהן,

כיון שתפיסה שלאחר מיתה מועילה . אך אם זכו בהם היורשים אין מוציאין מידם. כיון שמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובה.

ואם

זכתה

ה

אשה יותר מכתובתה,

א

ו

ה

בעל חוב יותר על חובו,

מה דינו של

המותר?

רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן,

דהיינו בעל השטר השני, או האשה או הבעל חוב, כיון שידו על התחתונה, שאם יבואו הנכסים ליד היורשים שוב לא יוציאו מהם לא האשה ולא הבעל חוב.

רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין! אלא ינתנו ליורשין.

משום

שכולם צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה.

כנ"ל .

גמרא:

שנינו במשנה, "מי שמת ... והיה לו פיקדון או מלוה ביד אחרים".

ומקשינן:

למה לי למיתני "מלוה",

ו

למה לי למיתני "פקדון"?

ומשנינן:

צריכא! דאי תנא

רק

"מלוה",

הוה אמינא, רק

בהא קאמר רבי טרפון

שינתנו לכושל שבהם,

משום דמלוה להוצאה ניתנה,

ואינה נמצאת בעיין אצל הלווה, ולכן לא נחשב הממון ברשות היתומים.

אבל פקדון, דאיתיה בעיניה

[שנמצא בעיין],

אימא מודי ליה לרבי עקיבא,

שנחשב כברשות היתומים, ואין נפרעים ממנו.

ואי תנא הא,

היינו, רק פיקדון, הוה אמינא - דוקא

בהא קאמר רבי עקיבא

דחשיב ברשות היתומים, כיון דאיתיה בעיניה,

אבל בהך

היינו במלוה,

אימא מודי לרבי טרפון,

מכיון שלהוצאה ניתנה, אינה ברשות היתומים, ואפשר לגבות מהם את החוב והכתובה. להכי

צריכא

תרוייהו.

שנינו במשנה, בדעת רבי טרפון שינתנו הנכסים לכושל שבהם. ומבארת הגמרא:

מאי לכושל?

רבי יוסי ברבי חנינא אומר: לכושל שבראיה,

דהיינו מי ששטרו מאוחר יותר משל חברו, שלא יוכל לטרוף מלקוחות הקודמים לו .

רבי יוחנן אמר: לכתובת אשה,

ונקראת הכושלת

משום חינא,

דהיינו שימצאו האנשים חן בעיני הנשים , ולא תחשושנה להנשא להם שמא תאבד כתובתן .

ו

כ

מחלוקת

תנאי

:

דתניא - מאי לכושל שבהן?

רבי בנימין אומר: לכושל שבראיה,

היינו המאוחר בשטר כנ"ל.

והוא כשר.

[כלומר, כשר הדבר לעשות כן].

רבי אלעזר אומר: לכתובת אשה, משום חינא.

שנינו במשנה: אם

הניח פירות התלושין,

כל הקודם בהם זכה, ובמותר נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא, לרבי טרפון - ינתנו לכושל שבהן, ולרבי עקיבא - ינתנו ליורשין.

ו

מקשינן: לדעת

רבי עקיבא, מאי איריא מותר,

מדוע נחלק על רבי טרפון רק לגבי ה"מותר"? והרי

כולהו נמי דיורשין הוו,

שהרי לא מועילה תפיסה בהם, כיון שכבר זכו בהם היתומים, וכדלעיל, משום שכולהו צריכי שבועה ואין היתומים צריכים שבועה?

ומשנינן:

אין הכי נמי.

לדעת רבי עקיבא כולהו נמי דיתמי נינהו.

ואיידי דאמר רבי טרפון "מותר", תנא איהו נמי

את דינו לגבי

"מותר".