כתובות 79b — התלמוד בעברית

הגונב ולד בהמת מלוג

[אשה שהכניסה לבעלה בהמה כנכסי מלוג, והמליטה עגל, ונגנב אותו עגל, ותפסו את הגנב],

משלם תשלומי כפל לאשה.

וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.

והניחה הגמרא בפשטות - שאף העגל שייך לאשה, ולכן נוטלת את הכפל המגיע על העגל. ומקשה הגמרא:

כמאן

סבר רבי ינאי

? לא כרבנן ולא כחנניה!

דתניא: ולד בהמת מלוג, לבעל. ולד שפחת מלוג

-

לאשה.

ולקמן יבואר החילוק. זו היא דעת רבנן.

וחנניה בן אחי יאשיה אמר: עשו ולד שפחת מלוג, כולד בהמת מלוג,

ואף הוא לבעל.

על כל פנים, כולי עלמא סברי שולד בהמת מלוג היא לבעל, ואם כן מדוע הכפל שייך לאשה?

ומשנינן:

אפילו תימא דברי הכל

[אפשר לבאר את דברי רב ינאי לכולי עלמא], ולעולם אף הוא מודה שולד בהמת מילוג שייך לבעל, ובכל זאת הכפל שייך לאשה, כיון שרק

פירא

[היינו גוף הולד]

תקינו ליה רבנן.

אך

פירא דפירא

[כפל הבא על הולד]

לא תקינו ליה רבנן,

ולכן נותנו לאשה .

וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת חנניא ורבנן -

בשלמא לחנניה

הולדות שייכים לבעל, כשאר פירות, ו

היינו דלא חיישינן למיתה,

כלומר - טעמו, שאין חוששים למיתת האם , ולכן דין הולדות כדין פירות.

אלא

ל

רבנן

-

אי חיישי למיתה,

ולכן אין נותנים את ולד שפחת המלוג לבעל כדי שלא יכלה הקרן, אלא ימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות, אם כן,

אפילו ולד בהמת מלוג נמי לא

ינתן לבעל, אלא ימכר וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות?

ואי לא חיישי למיתה,

אם כן,

אפילו ולד שפחת מלוג נמי

ינתן לבעל, ומדוע חילקו בין ולד שפחת מלוג לולד בהמת מלוג?

ומשנינן:

לעולם, חיישי

נן

למיתה. ו

בכל אופן ולד בהמת מלוג שייך לבעל, כיון ד

שאני בהמה דאיכא עורה,

ואפילו אם תמות אין הקרן כלה כולו , ולכן נותנים את הפירות - הולדות - לבעל .

אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל: הלכה כחנניה.

אמר רבא אמר רב נחמן: אע"ג דאמר שמואל הלכה כחנניה,

שולד שפחת מלוג שייך לבעל,

מודה חנניה שאם נתגרשה

אחר שזכה הבעל בולדות,

נותנת דמים

לבעל תמורתן,

ונוטלתן, מפני שבח בית אביה

[כלומר, שבח הוא לבית אביה שתמשיך להחזיק בולדות שפחות אלו] .

אמר רבא אמר רב נחמן: הכניסה לו

כנכסי מלוג -

עז לחלבה, ורחל לגיזתה, ותרנגולת לביצתה, ודקל לפירותיו, אוכל והולך עד שתכלה הקרן.

כיון שבכל הדברים הללו אין הקרן כלה לגמרי - שבבהמה נשאר העור, ובתרנגולת - הנוצות, ובדקל - העץ .

אמר רב נחמן: עיילא ליה גלימא, פירא הוי, מכסי ביה ואזיל עד דכליא.

[אם הכניסה לו גלימה, מתכסה בה עד שתבלה. כיון שהכיסוי בגלימה הוא דרך תשמישה, חשיב כפריה] והבלאות יהיו לה כקרן .

כמאן?

-

כי האי תנא.

דתניא

: אם נפלו לאשה נכסים בשפת הים, במקום שעושים מלח על ידי יבוש מי הים, או במקום שיש בו חול לבנין -

המלח והחול הרי זה פירות,

ויכול הבעל ליטלן. כיון שאין החול והמלח כלים לעולם.

אבל, אם נפל לה

פיר

[מכרה]

של גפרית,

או

מחפורת של צריף

[מכרה נחושת, ורש"י ביאר מכרה שכורים ממנו צבע], שסופם לכלות -

רבי מאיר אומר: קרן.

וימכר וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.

וחכמים אומרים

: הגופרית והצריף נחשבים כ

פירות.

ואותם יאכל הבעל עד שיכלו. לפי שזה פריו ודרך הנאתו, ומקום הגומא יהיה לה כקרן. והוא הדין לגלימא.

שנינו במשנה:

רבי שמעון אומר: מקום שיפה כחו

בכניסתה הורע כחו ביציאתה, מקום שהורע כחו בכניסתה יפה כחו ביציאתה. כיצד? פירות המחוברים לקרקע בכניסתה שלו וביציאתה שלה. והתלושין מן הקרקע - בכניסתה שלה וביציאתה שלו.

ומקשה הגמרא:

רבי שמעון

-

היינו תנא קמא!

[חכמים הנזכרים במשנה] ומה חידש בדבריו?

אמר רבא

: אם היו פירות

מחוברין בשעת יציאה

[גירושין],

איכא בינייהו

.

לדעת רבנן - זכה בהן הבעל. כיון שגדלו ברשותו. אך לדעת רבי שמעון - זכתה בהן האשה. כיון שהולכים אחר שעת התלישה .

מתניתין:

ממשיכה המשנה בנידון דברינו לעיל:

נפלו לה עבדים ושפחות זקנים

שאינם ראויים עוד לעבודה,

ימכרו, וילקח מהן קרקע והוא אוכל פירות

.

רבי שמעון בן גמליאל אומר: לא תמכור.

כלומר, יכולה לעכב מלמוכרם,

מפני שהן שבח בית אביה.

[שבח הוא לבית אביה שתמשיך להחזיק בהם] .

נפלו לה זיתים וגפנים זקנים

שאינם נותנים פירות,

ימכרו, וילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות.

רבי יהודה אומר: לא תמכור. מפני שהן שבח בית אביה.

גמרא:

נחלקו התנאים במשנה האם כשנפלו לה זיתים וגפנים זקנים יכולה לעכב במכירתן משום שבח בית אביה.

אמר רב כהנא אמר רב: מחלוקת

זו שייכת רק במקרה

שנפלו

הזיתים

ב

תוך

שדה שלה,

שנפלו לה בירושה הקרקע עם האילנות והזתים והגפנים שעליה. ואז אפילו אם ימותו הזיתים, תישאר לה הקרקע, ובזה שייכת סברת "שבח בית אביה",

אבל

אם נפלו לה זיתים

בשדה שאינה שלה,

לפי שרק העצים היו שייכים לאביה ולא הקרקע -

דברי הכל תמכור

[אינה יכולה לעכב מלמכור]. ולא שייכת בזה סברת "שבח בית אביה",

משום דקא כליא קרנא.

ומקשינן:

מתקיף לה רב יוסף, הרי

בנפלו לה

עבדים ושפחות

זקנים,

דכי שדה שאינה שלה דמי,

[כיון שאם ימותו אין לה כלום]

ו

בכל זאת

פליגי,

ולדעת רשב"ג לא תמכור משום שבח בית אביה?

ומשנינן:

אלא אי איתמר הכי איתמר

[אם נאמרו דברי רב כהנא, כך נאמרו]:

אמר רב כהנא אמר רב, מחלוקת

רבי יהודה וחכמים, היא רק

ב

נפלו לה זיתים זקנים ב

שדה שאינה שלה,

ורק אז סברו חכמים שאין מקום לסברת "שבח בית אביה",

אבל בשדה שלה, דברי הכל לא תמכור, מפני שבח בית אביה.

מתניתין:

המוציא הוצאות על נכסי

מלוג שהכניסה לו

אשתו

כדי להשביחם , בין אם

הוציא הרבה, ואכל קימעא,

או הוציא

קימעא ואכל הרבה: מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל

. ואינו יכול לתבוע את הוצאותיו אם גרשה .

אך אם

הוציא, ולא אכל

כלום -

ישבע כמה הוציא ויטול

. ובגמרא יבואר שאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח, כלומר - שאם היתה ההוצאה יתרה על השבח, נוטל רק את השבח. כדין יורד לשדה חברו שלא ברשות.

גמרא:

שנינו במשנה - "הוציא הרבה ואכל קמעא, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל".

ומבארת הגמרא:

וכמה

הוא שיעור "

קימעא"?

אמר רבי אסי

-

אפילו

אם אכל רק

גרוגרת

[תאנה יבשה]

אחת

שוב אינו יכול לתבוע את הוצאותיו.

והוא שאכלה דרך כבוד

.