כתובות 77b — התלמוד בעברית

אלא ש

התם

[בדברים הנזכרים במשנה],

כי אמרה "הוינא בהדיה" שבקינן לה

[אם תאמר "בכל זאת הריני חפצה בו", מניחים לה].

אך

הכא

[במי ששהה עשר שנים],

אף על גב דאמרה "הוינא בהדיה"

-

לא שבקינן לה,

כדי שיקיים מצות פריה ורביה. ולכן לא שנינו דין זה במשנה.

ומקשינן:

והרי מוכה שחין דאף על גב דאמרה הוינא בהדיה לא שבקינן לה,

דתנן "חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו",

ומשמע שלעולם כופין אותו להוציא כדי שלא ימק בשרו,

ו

בכל זאת

קתני

במשנה, ומדוע לא שנינו גם "שהה עמה עשר שנים"?

ומשנינן:

התם, כי אמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" שבקינן לה

[במוכה שחין, אם תאמר האשה - "אגור עמו בעדים, שלא יוכל לבא עלי", מניחים אותה].

אך

הכא

[במי ששהה עשר שנים],

אף על גב דאמרה "דיירנא בהדיה בסהדי"

-

לא שבקינן לה,

כדי שיוכל לקיים מצות פריה ורביה.

תניא, אמר רבי יוסי: שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, עשרים וארבעה

סוגים של

מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים

שה

תשמיש קשה להן

[מזיק להן],

ובעלי ראתן

[חולה שיש לו שרץ במוחו]

קשה מכולן.

ממאי הוי

[ממה נגרם אותו חולי]?

דתניא: הקיז דם, ו

אחר כך

שימש

מיטתו,

הויין לו בנים ויתיקין

[חלשים].

הקיזו שניהם

הוא ואשתו,

ושימשו, הויין לו בנים בעלי ראתן.

אמר רב פפא: לא אמרן

שהתשמיש מסוכן אחר הקזת דם,

אלא דלא טעים מידי

[שלא אכל אחר כך כלום],

אבל טעים מידי, לית לן בה

[אינו מזיק].

מאי סימניה

[מהם סימני מחלת הראתן]?

דלפן עיניה

[עיניו דולפות],

ודייבי נחיריה

[ואפו נוזל],

ואיתי ליה רירא מפומיה

[ונוטף ריר מפיו],

ורמו דידבי עילויה

[וזבובים כרוכים אחריו]

ו

מאי אסותיה

[ומה היא רפואתו]?

אמר אביי

: יקח

פילא

[מין נענע]

ולודנא

[לענה]

גירדא דאגוזא

[קליפות עץ אגוז]

וגירדא דאשפא

[מה שגוררים מן העור]

וכליל מלכא

[חבצלת]

ומתחלא דדיקלא סימקא

[קליפה המגינה על התמרים בקטנותן, כעין שיש לאגוזים קטנים],

ושליק להו בהדי הדדי.

ומעייל ליה לביתא דשישא

[מכניס את החולה לבית שיש, שהוא אטום לגמרי, ואין בו זרימת אויר].

ואי לא איכא ביתא דשישא, מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא

[ואם אין לו בית שיש, יכניסנו לבית שכותלו עב, שבנוי משבעה לבנים ואריחים בעובי הכותל],

ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה

[שופך על ראשו שלש מאות כוסות מאותן מים],

עד דרפיא ארעיתא דמוחיה

[עד שתתרכך גולגלתו ותהא נוחה להקרע בסכין].

וקרע למוחיה, ומייתי ארבע טרפי דאסא ומדלי כל חד כרעא, ומותיב חד, ושקיל בצבתא וקלי ליה. דאי לא הדר עילויה

[קורע את מוחו, ולקח ארבע עלי הדס, ומעלה את רגלי השרץ על העלים, ולוקחו בצבת, ושורפו. שאם לא ישרפנו, יחזור אליו].

מכריז רבי יוחנן: הזהרו מזבובי של בעלי ראתן.

כיון שמעבירים את החולי ממנו.

רבי זירא, לא הוה יתיב בזיקיה.

[לא היה יושב מול הרוח הנושבת ממושבם של חולי ראתן, כדי שלא ידבק מהן].

רבי אלעזר לא עייל באהליה

[לא היה נכנס באהלם, שלא ידבק מהם].

רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה

[לא היו אוכלים מביצי אותו מבוי שגרים בו חולי ראתן].

אך

רבי יהושע בן לוי מיכרך בהו,

היה מתחבר עמהם,

ועסיק בתורה.

אמר

נאמר על התורה -

"אילת אהבים ויעלת חן".

שהרי

אם חן מעלה

התורה

על לומדיה

-

אגוני לא מגנא

?!

כי הוה שכיב

[כאשר הלך למות],

אמרו ליה למלאך המות

-

"זיל עביד ליה רעותיה"

["לך, עשה את רצונו לפני מותו"] .

אזל, איתחזי ליה

[בא מלאך המות, ונראה לפניו] .

אמר ליה

רבי יהושע בן לוי:

"אחוי לי דוכתאי

[הראה לי את מקומי בגן עדן]

"

.

אמר ליה

מלאך המות:

"לחיי

[כבקשתך]

".

אמר ליה

רבי יהושע בן לוי -

"הב לי סכינך, דלמא מבעתת לי באורחא

[תן לי את סכינך, שמא תפחידני בדרך]

"

.

יהבה ניהליה

[נתן לו].

כי מטא להתם, דלייה

,

קא מחוי ליה

[כשהגיעו לשערי גן עדן, הרים מלאך המות את ריב"ל, והראה לו את מקומו].

שוור, נפל לההוא גיסא

[קפץ ריב"ל, ונפל לתוך גן עדן].

נקטיה בקרנא דגלימיה

[תפסו מלאך המות בקצה גלימתו] .

אמר ליה

ריב"ל:

"בשבועתא, דלא אתינא"

.

אמר קודשא בריך הוא

-

"אי איתשיל אשבועתא, ניהדר! אי לא, לא ניהדר

[אם נשאל בחייו על שבועה שנשבע, יצא החוצה. ואם לא, לא יצא] ".

אמר ליה

מלאך המות:

"הב לי סכינאי!".

לא הוה קא יהיב ליה

ריב"ל את הסכין.

נפקא בת קלא, ואמרה ליה

-

"הב ניהליה! דמיתבעא לברייתא"

[יצאה בת קול ואמרה - "תן לו את הסכין, שנצרך הוא לבריות"].

מכריז אליהו קמיה

[הכריז אליהו לפניו] -

"פנו מקום לבר ליואי, פנו מקום לבר ליואי".

אזל, אשכחיה לרבי שמעון בן יוחאי דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא

[הלך ריב"ל, ומצא את רשב"י יושב על שלש עשרה כורסאות פז].

אמר ליה

רשב"י לריב"ל:

"את הוא בר ליו אי?!"

אמר ליה: "הן"

אמר לו רשב"י -

"נראתה קשת בימיך?"

אמר ליה: הן.

אמר לו:

"אם כן, אי אתה בר ליואי".

ו

מסיימת הגמרא:

לא היא, דלא הואי מידי

[באמת לא נראתה הקשת בימיו],

אלא סבר, לא אחזיק טיבותא לנפשאי

[לא אחזיק טובה לעצמי].

רבי חנינא בר פפא, שושביניה הוה

[היה ידידו של מלאך המות].

כי הוה קא ניחא נפשיה, אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה

[לפני מותו, אמרו למלאך המות שילך ויעשה את רצונו].

אזל לגביה, ואיתחזי ליה.

אמר ליה, שבקי תלתין יום, עד דנהדר תלמודאי

[תן לי שלשים יום שאחזור על תלמודי]

. דאמרי

-

"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".

שבקיה

[הניחו],

לבתר תלתין יומין, אזל איתחזי ליה

[לאחר שלשים יום, חזר ונראה אליו].

אמר ליה

רבי חנינא בר פפא:

אחוי לי דוכתאי

[הראה לי את מקומי בגן עדן].

אמר ליה

מלאך המות:

"לחיי

[כבקשתך]

".

אמר ליה

רבי חנינא בר פפא:

הב לי סכינך,

דלמא מבעתת לי באורחא

[תן לי את סכינך, שלא תפחידני בדרך].

אמר ליה: כחברך בעית למיעבד לי

[האם תרצה לעשות לי כמו שעשה לי חברך, ריב"ל]?

אמר ליה: אייתי ספר תורה, וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה דלא קיימתיה

[הבא לי ספר תורה, והראה לי דבר שלא קיימתי ממנו].

אמר ליה: מי איכרכת בבעלי ראתן,

האם התחברת לחולים במחלת הראתן,

ואיעסקת בתורה

כריב"ל ?!

ואפילו הכי, כי נח נפשיה, אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא

[כשמת, הפסיק עמוד אש בינו לבין העולם].

וגמירי

[ומקובלנו],

דלא מפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא, או לתרין בדרא

.

ולא יכלו לעמוד במחיצתו.

קרב לגביה רבי אלכסנדרי, אמר

-

"עשה בשביל כבוד חכמים,

שיוכלו לעמוד במחיצתך

".

לא אשגח

[לא השגיח בדבריו].

"עשה בשביל כבוד אביך".

לא אשגח.

"עשה בשביל כבוד עצמך,

שיוכלו להספידך, ולטפל בקבורתך

".

איסתלק

.

אמר אביי: לאפוקי ממאן דלא קיים,

עמוד זה בא, להוציא מעליו מי שלא קיים את כל התורה כמותו.

אמר ליה רב אדא בר מתנא: לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגריה

[להוציא ממך, שלא עשית מעקה לגגך].

ולא היא, מיהוה הוה,

באמת אביי עשה מעקה,

וההיא שעתא הוא דשדייה זיקא,

אלא שעקרתו הרוח באותה שעה

אמר רבי חנינא, מפני מה אין בעלי ראתן בב בל?

מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי

[ומטילין בו קישות שגדל בהיזמי].

אמר רבי יוחנן: מפני מה אין מצורעין בב בל?

מפני שאוכלין תרדין ושותין שכר ורוחצין במי פרת.

הדרן עלך פרק המדיר את אשתו

--- title: "חברותא - כתובות — פרק שמיני - האשה שנפלו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02351.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק שמיני - האשה שנפלו

Оригинал главы פרק שמיני - האשה שנפלו

שנינו לעיל (מו ב, ומז ב), שתקנו חכמים שהבעל אוכל פירות מנכסי אשתו.

וכמו כן הוא יורש את נכסיה מן התורה, אם מתה בחייו, כמבואר במסכת בבא בתרא (קיא ב).

פרק זה עוסק בזכויות שיש לבעל בנכסי אשתו כתוצאה מדינים אלו.

מעיקר הדין, אשה שמכרה את נכסיה, אף לאחר הנישואין, מעשיה קיימים. אך תקנו חכמים שהבעל מוציא מיד הלקוחות את הפירות בחיי אשתו, כדי שלא תופקע "תקנת הפירות".

אבל לאחר מותה יזכו הלקוחות בקנינם לגמרי. כיון שאין לבעל שום זכות בקרקע.

ודין זה, הוא המבואר במשנתינו - "נפלו לה משנישאת, אלו ואלו מודים שהבעל מוציא מיד הלקוחות".

ואחר כך, תקנו חכמים באושא - שאשה אשר מכרה את נכסיה אחר הנישואין, הבעל מוציא גם את הקרקע מיד הלקוחות, כדי שלא תוכל האשה למנוע מבעלה לירש אותה אחר מותה.

משנתנו עוסקת גם בהגדרת זכויות הבעל בנכסי אשתו זמן האירוסין, האם חלו זכויות הבעל כבר בזמן האירוסין, ובזה עיקר מחלוקות התנאים במשנה זו.