כתובות 63b — התלמוד בעברית

אלא למאן דאמר

מורדת

ממלאכה

היא, האם

חולה בת מלאכה היא

, עד שתאמר שאם אינה רוצה לעשות מלאכה "מורדת" היא!?

אלא

מכח קושיא זו מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר:

אם מונעת עצמה

מתשמיש, כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת

, ובמורדת מתשמיש עוסקת הברייתא.

כי פליגי

האמוראים, האם גם מורדת

ממלאכה

יש לה דין מורדת:

מר

רב הונא -

סבר: ממלאכה לא הויא מורדת

.

ומר

רבי יוסי ברבי חנינא -

סבר: ממלאכה נמי הויא מורדת

.

גופא

, שנינו בתחלת הברייתא המובאת לעיל:

המורדת על בעלה, פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת. רבי יהודה אומר

שבעה טרפעיקין

.

רבותינו

,

חזרו ונמנו

, שלא ישהו אותה לפחות מכתובתה מעט מעט בכל שבוע, אלא יפסידוה כל כתובתה, וזאת לאחר:

שיהו מכריזין עליה

בבתי כנסיות ובבתי מדרשות [כדלקמן]

ארבע שבתות

[ממש],

זו אחר זו

.

ושולחין לה בית דין

פעמיים, לפני ולאחרי ההכרזות [כדמפרש לקמן], לאמר:

הוי יודעת! שאפילו

אם

כתובתיך

היא

מאה מנה

, אם תעמדי במרדך,

הפסדת

את כולה.

אחת לי

שהיא בדין מורדת - כשהיא

ארוסה ו

אחת לי כשהיא

נשואה, אפילו נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם

, וכפי שנתבאר לעיל.

אמר

תמה

ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל

, על דברי הברייתא, שאף הנדה בכלל מורדת מתשמיש היא:

וכי

נדה, בת תשמיש היא

, ומה שייך בה מרידה!?

אמר

תירץ

ליה

שמואל לרבי חייא בר יוסף:

אינו דומה מי ש

מתענה ו

יש לו פת בסלו, למי ש

מתענה ו

אין לו פת בסלו

.

וכך הנדה, חשובה היא אצלו כמי שיש לו פת בסלו, שהרי בטוח הוא שתטבול בסוף נדתה ותהא ראויה לו. מה שאין כן כשהיא מורדת בו.

אמר רמי בר חמא

לפרש את תחילת הברייתא שלמדנו "ומכריזין עליה ארבע שבתות, זו אחר זו":

אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

.

אמר רבא: דיקא נמי

כדברי רמי בר חמא, מ

דקתני: ארבע שבתות זו אחר זו

. שלכן מכריזין עליה ביום השבת, היות ובשבת העם בטלים ממלאכה, ומצויים הם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ושם מכריזין עליה.

ומסקינן:

שמע מינה!

ועוד

אמר רמי בר חמא

: כך יש לבאר את מה ששנינו בברייתא "ושולחין לה":

פעמ

י

ים שולחין לה

הודעה

מבית דין: אחת קודם הכרזה, ואחת לאחר הכרזה

דרש רב נחמן בר רב חסדא: הלכה כרבותינו

שאין פוחתין לה מכתובתה, אלא מפסידים ממנה את כולה לאחר הכרזה!

אמר רבא: האי

דבר זה שדרש רב נחמן בר רב חסדא -

בורכא

, דבר שאינו הגון הוא!

אמר

תמה

ליה רב נחמן בר יצחק

לרבא:

מאי בורכתיה?

מה לא הגון בפסק זה!?

והרי

אנא

הוא ד

אמריתה ניהליה

[אני הוא זה שאמרתי את הדברים הללו לרב נחמן בר רב חסדא],

ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה

[ומשמו של אדם גדול אמרתיו],

ומנו

[מי הוא אותו אדם גדול]? -

רבי יוסי ברבי חנינא!

ומבארת הגמרא:

ואיהו

רבא שתמה על פסק זה -

כמאן סבר?

כי הא, דאתמר

:

רבא אמר

משמו של

רב ששת: הלכה

-

נמלכין בה!

כלומר, אין הלכה כרבותינו, שמפסידין אותה כל כתובתה כאחד, אלא הלכה כמשנתנו, שמשהין את גיטה, ומחזירין עליה שתחזור בה, ובתוך כך פוחתין מכתובתה שבעה דינרין בשבת.

רב הונא בר יהודה אמר

משמו של

רב ששת: הלכה

כרבותינו שבברייתא, ש

אין נמלכין בה

להשהות את גיטה. אלא, מפסידין את כל כתובתה כאחת, לאחר ששולחים לה פעמיים את דברי הבית דין, ולאחר ההכרזה.

ודנה הגמרא:

היכי דמיא "מורדת

" שנוהגים בה כדין משנתנו, או כדברי רבותינו?

אמר אמימר

: דוקא באופן

דאמרה

האשה על בעלה

"בעינא ליה, ומצערנא ליה

" [רוצה אני בו שיהיה בעלי, אבל כדי לצער אותו אני מורדת] אזי כופים אותה שלא תמרוד בו, על ידי שפוחתין מכתובתה.

אבל

, אם

אמרה

האשה

"מאיס עלי

בעלי", ואין אני צריכה לא אותו ולא את כתובתו -

לא כייפינן לה

[אין כופין אותה] להשאר תחתיו, אלא כופין אותו ליתן לה גט בלא כתובה.

מר זוטרא אמר

: אפילו אמרה "מאיס עלי",

כייפינן לה

כופין אותה, ואין כופין אותו ליתן גט, ואפילו בלי כתובה.

הוה עובדא

באשה שאמרה "מאיס עלי",

ואכפה מר זוטרא

[וכפה אותה מר זוטרא] שתמשיך להיות עמו כדרך בעל ואשה, על ידי פחיתת כתובתה, ולא כפה את בעלה להוציאה.

ו

לבסוף,

נפק מיניה

[מבעלה, על ידי אשה זו]

רבי חנינא מסורא

[ויצא ממנו רבי חנינא מסורא].

ומוסיפה ואומרת הגמרא:

ולא היא

, אין ללמוד מכך שנולד מהם רבי חנינא מסורא, שלא לכופו להוציא!

כי

התם, סייעתא דשמיא הוה

שיהיה שלום בית ביניהם, אך אין רגילות שתשוב אשה המואסת בבעלה לשכון עמו בשלום.

כלתיה

דרב זביד אימרדא

[כלתו, אשת בנו של רב זביד, מרדה בבעלה], שאמרה "מאיס עלי", והיתה יוצאת בלא כתובה.

הוה תפיסא חד שירא

[תפוסה היתה במעיל אחד] שהכניסה לו בנדונייתה שהוא מנכסי צאן ברזל. וכמו כן היו בידה עוד מעילים שהכניסה לו בנכסי צאן ברזל, אך לא היתה תפוסה בהם.

יתיב

[יושבים היו]

אמימר ומר זוטרא ורב אשי, ויתיב רב גמדא גבייהו

[ורב גמדא היה יושב אצלם], ו

יתבי וקאמרי

[והיו אומרים]:

מרדה

האשה בבעלה, שאמרה "מאיס עלי" -

הפסידה

אף את

בלאותיה הקיימין!

לא די שמפסדת את תשלום האחריות שהתחייב הבעל אם יאבדו נכסי צאן הברזל שהכניסה לו, אלא אף אם הנכסים עדיין קיימים - כגון בלאי הבגדים שהכניסה לו - אין היא לוקחת אותם עמה, אלא משאירה אותם לבעלה.

ולכן, צריכה כלתו של רב זביד לתת לבעלה את כל המעילים שיש לה מנכסי צאן ברזל.

אמר להו רב גמדא

: וכי

משום דרב זביד

חמיה של האשה -

גברא רבה

הוא [אדם גדול הוא],

מחניפיתו ליה

[מחניפים אתם לו], לומר שתחזיר לו כלתו אף את המעיל שהיא תפוסה בו!?

וה

א

אמר רב כהנא: מיבעיא בעי

הסתפק

רבא

בשאלה זו, האם הפסידה מי שאמרה "מאיס עלי" את בלאותיה הקיימין,

ולא פשיט

, ולא מצא פתרון לספק זה, והאיך אתם פוסקים להפסידה גם את אותו המעיל שהיא תפוסה בו, והא קיימא לן ש"המוציא מחבירו - עליו הראיה"!?

איכא דאמרי

לא כך היה המעשה, אלא

יתבי וקאמרי

אמימר מר זוטרא ורב אשי: אשה ש

מרדה

בכך שאמרה "מאיס עלי" -

לא הפסידה בלאותיה קיימין

, ולכן כל המעילים מנכסי צאן ברזל - שלה הם.