כתובות 60b — התלמוד בעברית

עד

שיעברו

עשרים וארבעה חדש

, שמא תתעבר, ויעכר חלבה, ותגמול את בנה מיניקתו,

דברי רבי מאיר

.

ורבי יהודה מתיר

לאם להינשא

ב

הגיע בנה ל

שמונה עשר חדש

, כי דיו לתינוק שיינק עד הזמן הזה.

אמר רבי נתן בר יוסף

:

דברי רבי מאיר,

הן הן דברי בית שמאי

-

ודברי רבי יהודה,

הן הן דברי בית הלל

.

שבית שמאי אומרים

: יניקת תינוק היא במשך

עשרים וארבעה חדש

.

ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש

.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אפרש!

לדברי האומר

, רבי מאיר,

עשרים וארבעה חדש

צריך התינוק לינוק, הרי זו

מותרת לינשא

כבר

בעשרים ואחד חדש

, ואף שצריך לינוק עוד שלשה חדשים, וכדמפרש טעמא ואזיל.

ו

לדברי האומר

, רבי יהודה, המתיר

בשמונה עשר חדש

לגמול את התינוק - הרי זו

מותרת להנשא

כבר

בחמשה עשר חדש

, ואף שצריך לינוק עוד שלשה חדשים.

לפי שאין החלב נעכר

, אפילו אם תתעבר,

אלא לאחר שלשה חדשים

מתחילת העיבור.

אמר עולא: הלכה כרבי יהודה!

ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת

מינקת

לאחר חמשה עשר חדש

ממות בעלה, והיינו כרבי יהודה, וכפירושו של רבי שמעון בן גמליאל.

אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי

[אריסו של אביי בא לפני אביי],

אמר ליה

האריס לאביי:

מהו ליארס

אשה מינקת

בחמשה עשר חדש

מלידת הבן?

אמר ליה

אביי: יכול אתה לארס, כי:

חדא

: במחלוקת

דרבי מאיר ורבי יהודה, הלכה כרבי יהודה

. והרי אמר רבי יהודה ששמונה עשר חודש דיו לינק, וכיון שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים, מותר אתה ליארס בחמשה עשר חודש.

ועוד

: במחלוקת

בית שמאי ובית הלל, הלכה כבית הלל

. והרי בית הלל כרבי יהודה הם סוברים.

ו

עוד, הרי

אמר עולא: הלכה כרבי יהודה

.

ו

עוד, הרי

אמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא "לשאת" לאחר חמשה עשר חדש

-

ו

כל שכן דאת

, מותר אתה, שהרי אינך רוצה אלא

ליארס

.

כי אתא

אביי

לקמיה דרב יוסף

[כשבא אביי לפני רבו רב יוסף], וסיפר לו את ההוראה שהורה לאריסו -

אמר ליה

רב יוסף לאביי: הוראתך אינה נכונה, כי

רב ושמואל דאמרי תרוייהו, צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש

מלאים,

חוץ מיום שנולד בו

התינוק,

וחוץ מיום שנתארסה בו

.

רהט

, רץ אביי

בתריה

, אחרי אריסו

תלתא פרסי

, שלש פרסאות, כדי לחזור בו מהוראתו.

ואמרי לה, פרסא בחלא

[ויש אומרים פרסה אחת בחול רץ אחריו], ואולם,

לא אדרכיה

[ולא השיגו אביי לאריסו].

אמר אביי

בעקבות מעשה זה:

האי מילתא דאמור רבנן

, דבר זה שאמרו חכמים:

אפילו ביעתא בכותחא

[היתר ביצים המעורבים בכותח, שהוא מאכל שיש בו חלב], על אף שהוא דבר פשוט,

לא לישרי איניש במקום רביה

[לא יתיר זאת אדם לשואלים אותו על כך, כשנשאלת השאלה במקום רבו] -

לא משום דמיחזי כאפקירותא

, אין הטעם משום שזה נראה כחוצפה כלפי הרב, שמשיב התלמיד במקומו.

אלא, משום דלא מסתייעא מילתא למימרא

, לא מסתייע בידי התלמיד, כשהוא מורה הלכה במקום רבו, לומר כהלכה.

והא ראיה:

דהא אנא, הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל

[הרי אני למדתי וידעתי את דברי רב ושמואל], ו

אפילו הכי

, כשבא הדבר לידי הוראה למעשה -

לא מסתייעא לי מילתא למימר!

לא נסתייע בידי לומר דין זה, משום שהוריתי הלכה במקום רבי, רב יוסף.

תנו רבנן

: מינקת שמת בעלה, ו

נתנה

את

בנה למינקת

אחרת,

או גמלתו

מלהניק קודם זמנו,

או מת

הילד, הרי זו

מותרת לינשא מיד

.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור

למיעבד עובדא

[רוצים היו לעשות מעשה] באלמנה שמסרה את בנה למינקת,

כי הא מתניתא

, כברייתא זו המתרת לה לינשא.

אמרה להו

לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע -

ההיא סבתא

:

בדידי הוה עובדא

כעין זה, וביקשתי לינשא,

ואסר לי רב נחמן

.

ותמהה הגמרא על מעשה זה שאמרה בשם רב נחמן:

איני!

והא רב נחמן שרא להו ל

אלמנות של

בי ריש גלותא

[והרי רב נחמן עצמו התיר לאלמנות של בית ריש גלותא] שהיו בהן מיניקות ונתנו את בניהם למינקת אחרת, והתיר רב נחמן להן לינשא. ומוכח שלא כדברי ההיא סבתא בשם רב נחמן!?

ומשנינן: להכי אסר רב נחמן במינקת שמסרה את בנה למינקת אחרת, משום שמא תחזור בה המינקת מלהניק, ואם יחזור התינוק לאמו, הוא לא ירצה לינק ממנה, ויסתכן.

אך

שאני

מניקות שנשכרו לתינוקות של

בי ריש גלותא

-

דלא הדרי בהו

, יראות המניקות לחזור בהן, מפחד אנשי ריש גלותא, שאנשים מאויימים הם.

אמר להו רב פפי

לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, שרצו להתיר לפני ששמעו מההיא סבתא לאסור:

ואתון

, אתם לבדכם ללא הוראתו של רב נחמן לאסור, וכי

לא תסברוה

בעצמכם שיש לאסור

מהא דתניא

, כלומר ממה שפסק שמואל כרבי מאיר בברייתא להלן:

כל אשה שהיא אלמנה או גרושה, צריכה להמתין שלשה חדשים קודם שתינשא לאדם אחר, כדי שתהא אפשרות להבחין בין זרעו של הבעל הראשון לזרעו של הבעל השני, ודבר זה נקרא "הבחנה".

הרי שהיתה

האשה שנתאלמנה או נתגרשה

רדופה לילך לבית אביה

, שבמשך רוב ימי נישואיה לבעל הראשון היא היתה מתגעגעת לבית אביה, והולכת לשם, שאז אינה מתעברת מבעלה הראשון -

או שהיה לה כעס בבית בעלה

, וגם אז אין היא מתעברת ממנו -

או שהיה בעלה

הראשון

חבוש בבית האסורין

, וברור הדבר שהיא לא נתעברה ממנו -

או שהלך בעלה

הראשון

למדינת הים

-

או שהיה בעלה זקן או חולה

ואינו ראוי להוליד -

או שהיתה

היא

עקרה

[נעקר רחמה וניטל האם שלה],

ו

או שהיתה

זקנה

שאינה מתעברת - או שהיתה

איילונית

,

ו

או שהיתה

קטנה

, שאינה מתעברת ויולדת -

ו

כן אשה

המפלת

את עוברה

אחר מיתת בעלה

, שאין צורך בהבחנה -

ו

כן אשה

שאינה ראויה לילד

, כגון מחמת סם או חולי -

כולן

, על אף שאין בהם ענין של "הבחנה", בכל זאת

צריכות

הן

להמתין שלשה חדשים

כשאר הנשים,

דברי רבי מאיר

, היות ו"לא פלוג רבנן" כשגזרו חובת הבחנה, בין אשה לאשה, ולכן כולן צריכות להמתין שלשה חדשים.

רבי יוסי מתיר

בנשים אלו

ליארס ולינשא מיד

.

ואמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי מאיר בגזירותיו

. כלומר: בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן!

ולדעת רבי מאיר, שהלכה כמותו, אף במינקת, שגזרו חכמים שלא תינשא, יש לאסור את כל הנשים, כי לא פלוג רבנן בגזירתם להמתין עשרים וארבעה חודש בין אשה לאשה.

ומכח זה היה לכם לאסור!

אמרי ליה

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרב פפי:

לאו אדעתין

, לא ידענו ברייתא זו.

והלכתא

: אם

מת

התינוק -

מותר

לה ליארס ולינשא מיד.

אבל אם

גמלתו

-

אסור

ליארס ולינשא מיד, כי היא גמלתו מחמת שרוצה לינשא.

מר בר רב אשי אמר: אפילו מת

התינוק

נמי אסור

לה להנשא, משום דחיישינן

דלמא קטלה ליה, ואזלא ומינסבא

[שמא תהרגנו לבנה, ותלך ותינשא].

ואכן,

הוה עובדא, וחנקתיה

מינקת לבנה,, כדי שתוכל לינשא.

אך אומרת הגמרא:

ולא היא!

אין לפסוק כדברי מר בר רב אשי, היות ואין לחוש לכך -

כי

ההיא

אשה שחנקה את בנה, אשה

שוטה הואי

.

דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו

[אין נשים הורגות את בניהן כדי לינשא].

תנו רבנן: הרי שנתנו לה בן

של אשה אחרת

להניק, הרי זו לא תניק עמו לא

את

בנה, ולא

את

בן חברתה

.

ואם

פסקה

לה אם התינוק

קימעא

[מזונות מועטים], הרי היא

אוכלת הרבה

משלה - כדמפרש ואזיל - כדי שתוכל להניק את הילד ולא תמיתנו.

ו

לא תאכל עמו

, כל זמן שהבן אצלה כדי להניקו,

דברים הרעים לחלב.

ותמהה הגמרא על לשון הברייתא: הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה, שהרי "בן חברתה" שפת יתר היא, כי:

השתא

את

בנה אמרת

ש

לא

תניק עמו, את

בן חברתה

שלא תניק עמו -

מיבעיא

ליה לתנא למימר!?

ומשנינן:

מהו דתימא

, אם לא היה התנא של הברייתא אומר שאף את בן חברתה לא תניק עמו, הייתי אומר:

רק את

בנה, הוא

שאסר התנא להניק בשעה שקיבלה להניק תינוק אחר, כיון

דחייס עילויה

[שהיות והאשה חסה על בנה],

ממציא ליה טפי

, תמוץ את דדה, ותמציא את החלב לבנה, שימצנו כולו, ולא ישאר חלב לתינוק שקיבלה להניק.

אבל

להניק יחד עמו את

בן חברתה

, הייתי סבור שמותר לה, כי

אי לאו דהוה לה "מותר

", כאשר אין לה עודף חלב,

לא הוה ממציא ליה

, אינה ממצה את החלב לבן חברתה, אלא שומרת אותו לתינוק שלקחה להניק.

לפיכך

קא משמע לן

הברייתא, שאסורה היא להניק אפילו את בן חברתה עמו.

שנינו בברייתא:

פסקה

, פסקו למינקת מזונות

קימעא

-

אוכלת

מזונות

הרבה

:

והוינן בה:

מהיכא?

מהיכן תאכל המינקת מזונות יותר ממה שפסקו לה, משלה או משל אלו שפסקו לה?

אמר רב ששת

: מזונות רבים

משלה

תאכל, כדי שתוכל לעמוד בהתחייבותה, ויהיה לה הרבה חלב להניק, כדי שלא ימות התינוק. לפי שהסכימה לספק לו חלב עבור שכר ההנקה, ובהתחייבות ההנקה, נכלל גם אכילת מזונות הרבה על חשבונה, כדי שיהיה לה חלב בשפע.

עוד שנינו בברייתא:

לא תאכל עמו דברים הרעים

לחלב: והוינן בה:

מאי נינהו?

מה הם הדברים הרעים לחלב?

אמר רב כהנא: כגון כשות, וחזיז

[עשבים של זרע תבואה],

ודגים קטנים, ואדמה

.

אביי אמר: אפילו קרא וחבושא

[קשואים וחבושים], אף אלו רעים הם להנקת חלב.

רב פפא אמר: אפילו קורא

["רך הגדל בדקל, מה שנוסף על הענף בשנה זו. רש"י],

וכופרא

[תמרים בקטנותן, שלא נתבשלו עדיין כל צרכן].

רב אשי אמר: אפילו כמכא

[מאכל כותח]

והרסנא

[דגים מטוגנים בקמח יחד עם הציר והשומן שלהם], רעים הם לה.

יש דברים

מינייהו

, מהדברים האמורים, שהם

פסקי חלבא

[מפסיקים הם את הנקת החלב] -

ויש דברים

מינייהו

, מהדברים האמורים, שהם

עכרי חלבא

, מעכירים הם את החלב, ואינו טוב לתינוק.

ואגב שפירטה הגמרא את האוכלים המשפיעים על טיב החלב, מבארת הגמרא גם מה הן הדברים והאוכלים המשפיעים על ההריון:

דמשמשא בי ריחיא

, המשמשת מטתה בבית הריחים,

הוו לה בני

, יהיו הולדות

נכפי

, חולים במחלת הנפילה.

דמשמשא על ארעא

[על הקרקע],

הוו לה בני שמוטי

, ארוכי צואר, ומום הוא.

אשה מעוברת

דדרכא על דמא דחמרא

, הדורכת על דם החמור,

הוו לה בני גירדני

[קרחים].

אשה

דאכלה חרדלא

[חרדל] בימי עיבורה,

הוו לה בני זלזלני

[רעבתנים].

דאכלה תחלי

[שחלים],

הוו לה בני דולפני

[עיניהם זולפות מים תמיד].

דאכלה מוניני

, אשה הרגילה לאכול דגים קטנים,

הוו לה בני מציצי עינא

[עיניהם פורחות ונעות תמיד].

דאכלה גרגושתא

[אדמה],

הוו לה בני מכוערי

[מכוערים].

דשתיא שיכרא

אשה מעוברת השותה שכר,

הוו לה בני אוכמי

[בנים שחורים].