כתובות 59b — התלמוד בעברית

שדה זו שמשכנתי לך

[והגוף הוא שלי, בעל השדה],

לכשאפדנה ממך

-

תיקדש!

דקדשה

השדה.

ואדרבה, יש לך ללמוד משם שאכן יועיל הקונם של האשה.

מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי

לדברי רב פפא:

מי דמי

קונם שהיא עושה על הידים המשועבדות לבעלה, לשדה ממושכנת, שבעליה מקדיש אותה לאחר שתיפדה!?

והרי,

התם

, בשדה ממושכנת,

בידו

של בעליה שמישכן אותה

לפדותה

ממי שהיא ממושכנת בידיו. וכל דבר ש"בידו" לעשותו - לאו כמחוסר מעשה דמי. אבל

הכא

, גבי "קונם שאני עושה לפיך", הרי

אין בידה לגרש

את

עצמה!

וממשיך רב שישא בריה דרב אידי בקושייתו, ואומר:

אם אכן באת ליישב את משנת "קונם שאני עושה לפיך" על ידי דימוי לשדה ממושכנת, אל תדמנו לשדה ממושכנת ללא הגבלת זמן, שבידו לפדותה עכשיו, כי:

הא

קונם שאני עושה לפיך -

לא דמיא אלא לאומר לחבירו: שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים

[שאין בידו לפדותה עכשיו] -

לכשאפדנה ממך, תיקדש! דקדשה

אותה שדה.

והוא הדין, יכולה האשה להקדיש את ידיה, אף שאין בידה לגרש את עצמה.

מתקיף לה רב אשי

, לדברי רב שישא בריה דרב אידי:

מי דמי!?

התם, ל

אחר

עשר שנים, מיהא, בידו לפדותה

.

אבל

הכא

, הרי

אין בידה

של האשה

לגרש

את

עצמה לעולם

.

אלא, אמר רב אשי

, כך יש ליישב את הסתירה בדברי שמואל, שלגבי הקדש מעשה ידיה פסק שמואל שאין היא יכולה להקדיש דבר שלא בא לעולם, ואילו לענין קונם פסק שמואל שהיא יכולה לאסור את ידיה לאחר שתתגרש, ואף שבשעת עשיית הקונם הרי הידים משועבדות לבעלה:

קונמות קא אמרת!

וכי קונמות משווה אתה לדין הקדש!?

והרי

שאני קונמות

-

ד

בגדר

"קדושת הגוף" נינהו!

שדינם של הקונמות הוא כקדושת מזבח, שאין לה פדיון. וכך גם קונמות, אין להן פדיון להיות ניתרים למי שנאסר בהן. ואינם כקדשי בדק הבית, שיש להם פדיון.

ומאחר שהקונמות כ"קדושת הגוף" הן, שוב לא תיקשי האיך יכולה היא לאסור בקונם עליו קודם שגירשה, כי יש כח בדבר המוגדר כ"קדושת הגוף" להפקיע את שעבוד הבעל -

וכד

אמר

רבא!

דאמר רבא

:

הקדש

, כגון מי ששיעבד שורו לבעל חובו, וחזר והקדיש שורו לקרבן, מפקיע ההקדש את שעבודו של המלוה, ושוב אין המלוה יכול לגבות חובו מהשור, כיון שחלה עליו קדושת קרבן, אלא הרי הוא גובה את חובו ממקום אחר -

וכמו כן הקונם מפקיע את שעבוד הבעל על ידיה של אשתו למעשה ידיה. ואף על גב שכל זמן שהיא משועבדת לו אין הקונם חל, כיון שהאלימו חכמים את שעבודו, מכל מקום, לאחר שיגרשנה בעלה, יחול הקונם, ואין זה דבר שלא בא לעולם.

חמץ

, אם שיעבד אדם מישראל את חמצו כשיעבוד אפותיקי להלואה שלקח מגוי, והגיע ערב פסח, נאסר החמץ בהנאה לעולם, ואינו נחשב כחמצו של גוי, שמותר בהנאה לאחר הפסח, כי מפקיע איסור החמץ שחל על הככר, את שעבוד הגוי, והחמץ נאסר בהנאה כחמצו של ישראל.

ושחרור

, אם עשה הלווה את עבדו אפותיקי למלוה, ושחרר הלוה את העבד, הרי העבד משוחרר, כי שחרור עבד ועשייתו לבן חורין נחשב כ"קדושת הגוף", שמפקיעה מידי שעבוד, והמלוה יגבה את חובו ממקום אחר.

כל אלו

מפקיעין מידי שיעבוד

, וכפי שנתבאר.

ומקשינן: אלא מעתה,

ונקדשו

מעשה ידיה כבר

מהשתא

, מעתה, ולא רק לאחר שיגרשנה, שהרי אתה אומר ש"קונם מפקיע מידי שעבוד"!?

ומפרשינן:

אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל

[האלימו וחיזקו חכמים את שעבוד הבעל על מעשה ידי אשתו],

כי היכי דלא תיקדש מהשתא

[כדי שלא יחול הקונם עליהם מעכשו, ותפקע זכותו, אלא רק לכשתמות האשה, ויירשנה]!

מתניתין:

ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה

:

טוחנת

לו קמח,

ואופה

פת,

ומכבסת

, ו

מבש לת

.

ומניקה את בנה

.

ו

מצעת לו

לבעלה את

המטה

.

ועושה

מלאכה

בצמר

, כדי שיהיה רווח ממון לבעלה ממלאכתה.

ואם

הכניסה לו

האשה לבעלה

שפחה אחת

, הרי זו

לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת

, לפי ששפחתה תעשה את עבודותיה במקומה.

ואם הכניסה לו

שתים

שפחות, אף

אין מבשלת, ואין מניקה את בנה

ואם הכניסה לו

שלש

שפחות, אף

אין מצעת לו

את

המטה, ואין עושה בצמר

.

ואם הכניסה לו

ארבע

שפחות, הרי האשה

יושבת בקתדרא

, ולא תטרח כלום בשביל בעלה, ואפילו לילך בשליחותו להביא לו חפץ מבית לעליה.

רבי אליעזר אומר: אפילו הכניסה לו מאה שפחות

, הבעל

כופה

אותה

לעשות

מלאכה

בצמר

, לפי

שהבטלה מביאה לידי זימה

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה

-

יוציא ויתן כתובה

, לפי

שהבטלה מביאה לידי שיעמום

[שגעון].

גמרא:

שנינו במשנה: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת:

ותמהה הגמרא: וכי תקנו חכמים שתהא האשה

טוחנת

בעצמה,

סלקא דעתך

לומר!?

והרי זרם המים מגלגל את האופן, והמטחנה היא שטוחנת!? ומפרשינן:

אלא אימא: מטחנת

, מכינה צורכי הטחינה, שנותנת את החיטים באפרכסת של המטחנה, והמטחנה טוחנת, והאשה קולטת מהמטחנה את הקמח.

ואיבעית אימא

: לכך נקטה המשנה לשון "טוחנת", כי משנתנו עוסקת

בריחיא דידא

, בריחיים של יד, שהיא עצמה מסובבת את האופנים של הרחיים, ולא המים.

ומבארת הגמרא:

מתניתין

דידן - היא

דלא כרבי חייא!

דתני רבי חייא

:

א.

אין אשה

-

אלא ליופי

, ולא למלאכות שהן מכחישות את יופיה, כגון טוחנת, אופה ומניקה את בנה, וכיוצא בהן.

ב.

אין אשה

-

אלא לבנים

.

ו

עוד

תני רבי חייא: אין אשה

-

אלא לתכשיטי אשה

. שהבעל יקנה לה כדי שתתנאה בהן.

ו

עוד

תני רבי חייא: הרוצה שיעדן את

זיוה של

אשתו

-

ילבישנה כלי

בגדי

פשתן

.

ו

הרוצה שילבין את

עור

בתו

, שיהיה נאה ולא יהא שחור -

יאכילנה

לבתו בשר

אפרוחים, וישקנה חלב סמוך לפירקה

[לימי הנעורים].

שנינו במשנה: ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה -

ומניקה את בנה

:

שואלת הגמרא:

לימא מתניתין

-

דלא כבית שמאי?

דתניא: נדרה

האשה

שלא להניק את בנה

, וכגון שאסרה על בעלה את דדיה להנאת חלבה.

בית שמאי אומרים

: חל נדרה, ו

שומטת דד מפיו

של תינוק ואינה מניקתו, כי אינה משועבדת לבעלה להניק את בנם.

ו

בית הלל אומרים: כופה

הבעל את אשתו

ומניקתו

. שהיות והיא משועבדת לבעלה להניק את בנם, אין הנדר חל, שהרי זו כאילו אסרה דבר של בעלה על בעלה.

נתגרשה

ממנו, שוב

אינו כופה

אותה להניק את בנם.

ואם

נתגרשה ו

היה

התינוק

מכירה

, לאמו, ואינו רוצה לינק מאשה אחרת, הרי הבעל

נותן לה שכרה, וכופה

אותה

ומניקתו, מפני הסכנה

של הולד!

ומוכח, שלדעת בית שמאי אין האשה משועבדת לבעלה להניק את בנם, ונמצא שמשנתנו היא, לכאורה, שלא כבית שמאי.

ודחינן:

אפילו תימא

משנתנו כ

בית שמאי

היא, לא תיקשי. כי

הכא

, בברייתא,

במאי עסקינן

, באופן שאסרה האשה את הנאת יניקתה על עצמה, שהאשה נהנית בהנקה שמניקה את בנה, ולכן אין מניעה בחלות הנדר משום השעבוד לבעלה, שהרי על עצמה הוא שאסרה הנאה -

ובית שמאי ובית הלל אינם חלוקים אם היא עצמה יכולה להניק, שזה לכולי עלמא אסור, מאחר שאסרה את הנאת יניקתה על עצמה. ומחלוקתם היא רק האם יכול הבעל לכפות אותה לשכור מינקת.

והברייתא עוסקת

כגון שנדרה היא

[האשה],

וקיים לה הוא

[הבעל] את נדרה, כגון שאמר "יתקיים הנדר", או ששתק ולא הפר ביום שמעו, ונתקיים הנדר מאליו -

וקסברי בית שמאי: הוא

, הבעל שקיים את הנדר, הוא זה ש

"נותן

את ה

אצבע בין שיניה

" כדי שתנשכנו. כלומר, הוא הגורם לקיומו של הנדר, ולכן אינו יכול לכפותה לשכור מינקת.

ובית הלל סברי: היא

זו ש

"נתנה אצבע בין שיניה

" במטרה להינשך. כלומר, היא הנודרת, והיא זו שצריכה לשכור מינקת.

ומקשה הגמרא: אם מחלוקתם היא מחלוקת עקרונית, כאשר הבעל מקיים את נדרה של האשה מי הוא האחראי לנדר, האשה הנודרת או הבעל המקיים את הנדר, מדוע נחלקו דוקא במקרה שנדרה הנאה מהנקת בנה? והרי זו מחלוקת עקרונית, בכל נדר שבו אוסרת האשה את עצמה מלהינות לבעלה, וקיים לה בעלה את הנדר.

ו

אם כן,

נפלגו

בית שמאי ובית הלל

בכתובה בעלמא

, וכך יחלקו:

אשה שנדרה מליהנות לבעלה, וקיים לה הבעל:

בית שמאי אומרים: תצא ויתן כתובה. כי הוא זה שנתן אצבע בין שיניה, שהוא האשם בקיום הנדר, ולכן יוציאה בגט ויתן לה כתובתה.

בית הלל אומרים: תצא האשה בלא כתובה, כי היא זו שנתנה אצבע בין שיניה, שהיא האשמה במציאות הנדר, ולכן לא יתן כתובה.

ועוד

תיקשי, שמצינו מפורש בברייתא, שטעמם של בית שמאי אינו מחמת שהיא האחראית למציאות הנדר, אלא משום שזכותה היא לא להניק את בנה, גם במקום שכלל לא נדרה.

ד

תניא: בית שמאי אומרים

: כל אשה

אינה מניקה

את בנה, אם אינה רוצה להניקו, לפי שאינה משועבדת לבעלה להניק.

אלא מחוורתא

[הביאור הברור הוא], ד

מתניתין

-

דלא כבית שמאי

היא.

שנינו בברייתא:

אם היה מכירה

, נותן לה שכרה, וכופה ומניקתו: