כתובות 44b — התלמוד בעברית

גמרא:

מנא הני מילי

שאם היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה - דינה בסקילה ?

אמר ריש לקיש: דאמר קרא

בפרשת נערה מאורסה שזינתה: "וסקלוה כל אנשי עירה באבנים

ומתה".

מילת "ומתה" מיותרת היא, ובאה

לרבות

שסוקלים גם את מי ש

הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה.

ומקשינן:

אי הכי,

נלמד מהריבוי הזה, שאם התברר שהוציא הבעל שם רע -

מילקא נמי

נילקי

[ילקה, כדין מוציא שם רע],

ומאה סלע נמי לשלם!

ומשנינן:

אמר קרא: "ומתה".

ומשמע שרק

ל

דין

מיתה נתרבתה, ולא ל

עניין

קנס.

ומקשינן:

ואימא

שהפסוק בא

לרבות

רק את מי ש

הורתה ולידתה בקדושה!?

ומשנינן: לזאת אין צריך ריבוי, שהרי

ההיא

שהורתה ולידתה בקדושה -

ישראלית מעלייתא היא

[ישראלית גמורה היא], ואין צריך לרבותה ממקרא מיוחד.

ומקשה הגמרא לצד ההפוך:

ואימא

שבא הפסוק

לרבות

אפילו מי ש

הורתה ולידתה שלא בקדושה?

ואמרינן:

אם

תאמר

כן,

שאף זו נתרבתה, אם כן, מה שכתוב בפרשה

"בישראל"

-

מאי אהני ליה,

מה בא מקרא זה למעט?! ובהכרח שהוא בא למעט את זאת שאין לא הורתה ולא לידתה בקדושה.

אמר רבי יוסי בר חנינא: המוציא שם רע על היתומה,

שאמר לא מצאתי לה בתולים, ונמצא שקרן -

פטור

ממלקות ונתינת מאה כסף,

שנאמר

באותה פרשה: "וענשו אותו מאה כסף,

ונתנו לאבי הנערה".

ודרשינן:

פרט לזו,

היתומה -

שאין לה אב.

מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבידא

: כתיב במפתה

"ואם מאן ימאן אביה

לתתה לו כסף ישקל כמהר הבתולת". והרי די היה לו לכתוב "ואם ימאן". ומכך שכתוב "ואם מאן ימאן", למדים אנו שבין אם אביה קיים והוא ממאן, ובין שאין אביה קיים - והנערה ממאנת, כסף ישקול כמהר הבתולות. ובא הכתוב

לרבות יתומה לקנס, דברי רבי יוסי הגלילי.

ומכאן מוכח, שאף על פי שכתוב באונס "ונתן לאבי הנערה", ואונס ומפתה נלמדים אחד מחבירו בגזירה שוה, בכל זאת חייב קנס ביתומה!

[ואם תאמר, שאני הכא שריבתה התורה יתומה, אבל לגבי מוציא שם רע לא נתרבתה יתומה! יש לומר שהכא נמי לאו יתומה משמע מריבוי, אלא רק שבין היא ובין אביה יכולין לעכב, כדאמרינן באלו נערות [לעיל דף לט ב], ויתומה לא נתרבתה כאן, אלא שהתנא סובר, שמה שכתוב בתורה "אביה"

\- לא בא למעט יתומה, אלא לומר שהקנס לאביה ולא לעצמה. והוא הדין לאביה האמור במוציא שם רע. רש"י].

הוא,

רבי יוסי בר אבין,

מותיב לה, והוא

עצמו

מפרק לה

: מה שמרבים יתומה לקנס, היינו

ב

מקרה ש

בא עליה

-

ואחר כך נתי תמה.

אבל אם בא עליה כשהיתה יתומה, אין לה קנס. שנתמעטה יתומה מדין קנס ומדין מוציא שם רע.

אבל

רבא

נחלק על רבי יוסי בר חנינא, ו

אמר

: המוציא שם רע על היתומה -

חייב.

ממאי,

מהיכן למד רבא דין זה?

מדתני אמי

: כתיב במוציא שם רע: "כי הוציא שם רע על בתולת ישראל", ודרשינן:

בתולת ישראל

דווקא -

ולא בתולת גרים.

ובתולת גרים הרי היא כיתומה, שהתורה הפקירה זרעו של גוי כשל חמור, ככתוב: "וזרמת סוסים זרמתם", ואין היא מתייחסת לאביה.

ומדייק רבא:

אי אמרת בשלמא

ש

כי האי גוונא,

דהיינו יתומה,

בישראל מיחייב, היינו דאיצטריך קרא

כדי

למעוטי גרים.

אלא אי אמרת

שאף

בישראל כהאי גוונא פטור,

תיקשי איזה צורך יש בפסוק מיוחד למעט בתולת גרים? הרי

השתא, בישראל פטור, בגרים מיבעיא

לומר שפטור?!

אלא, בהכרח, מוכח מכאן, שהמוציא שם רע על היתומה בישראל - חייב,

ולכך הוצרך הכתוב למעט בתולת גרים.

אמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה

-

פטור, שנאמר: "ונתנו לאבי הנערה".

היות ובכל מקום כתוב בתורה "נערה" כשהוא חסר האות ה"א ["נער"], ואילו כאן נאמר

"נערה" מלא דבר הכתוב,

שכתוב כאן "נערה", למדים אנו מהאות ה"א של נערה, להוציא את הקטנה.

מתקיף לה רב אחא בר אבא: טעמא דכתיב בה "הנערה", הא לאו הכי

-

הוה אמינא אפילו קטנה?

הא כתיב

בפרשת מוציא שם רע:

"ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנערה, והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה, וסקל וה".

ו

הרי

קטנה, לאו בת עונשין היא!

ובהכרח שמדובר כאן דווקא בנערה!

אלא,

מוכח, כי זה שכתוב כאן "נערה" מלא, לא ללמד על עצמו הוא בא, ולהוציא את הקטנה, שהרי ודאי נתמעטה הקטנה מדין מוציא שם רע, שהרי לאו בת עונשין היא.

אלא בא הכתוב הזה ללמד על כל נערה שבתורה שכתוב בה "נער", ללא האות ה"א, לומר שאף הקטנה במשמע.

וכך למדים:

כאן

שאי אפשר להעמיד את דברי הכתוב בקטנה, כתוב

"נערה"

מלא.

הא

למדת, ש

כל מקום שנאמר "נער"

חסר, כגון באונס ומפתה - אפילו קטנה במשמע.

תני שילא,

היה [האמורא] שילא, שונה ברייתא:

שלש מדות,

הלכות חלוקות בשלשה אופנים, יש

בנערה

מאורסה שזינתה: