כתובות 43b — התלמוד בעברית

אמר רבי יוסי בר חנינא

: מדובר בכגון

שפצעה בפניה,

שעל ידי כך נפחתה משוויה, ובמקרה כזה התשלום הוא של האב, כי יש לו לאב בבתו זכות למוכרה לאמה עבריה, ועל ידי פציעה זו הוא נפסד ממון, כי יקבל עבורה מהקונה אותה פחות דמים!

אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה אמר רבי זירא

[פירש רש"י, שרב זירא הוא רבי זירא. אלא שלפני שעלה לארץ ישראל ונסמך, קראו לו רב זירא, ולאחר שעלה ונסמך קראו לו רבי זירא. והיינו שיש אומרים שאמר דבר זה לפני שעלה לארץ ישראל, ויש אומרים שאמרו לאחר מכן]

אמר רב מתנה אמר רב: בת הניזונת מן האחין

-

מעשה ידיה לעצמה.

דכתיב

בעבדים כנעניים:

"והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם

", ודרשינן:

אותם לבניכם

-

ולא בנותיכם לבניכם!

מגיד

הכתוב

שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו.

אמר ליה אבימי בר פפי

: דבר זה

שקוד

[הוא שמואל, ונקרא כך משום שהלכה כמותו בדיני, ושוקד על דבריו לאמרם כהלכה ]

אמרה.

ותמהינן:

שקוד מנו

[מיהו]? הרי

שמואל

הוא! ו

הא רב אמרה,

ולא שמואל!

ומבארינן:

אימא

הכי: רב אמרה, ו

אף שקוד אמרה.

אמר מר בר אמימר לרב אשי, הכי אמרי

נהרדעי: הלכתא כוותיה דרב ששת,

שפשט ממשנתינו שמעשה ידיה לאחין.

רב אשי אמר: הלכתא כוותיה דרב,

שמעשה ידיה לעצמה.

ומסקינן:

והלכתא כוותיה דרב.

מתניתין:

המארס את בתו כשהיא קטנה או נערה -

וגרשה

בעלה, ואחר כך

אירסה

אביה שוב, ושני אירוסין אלו היו בימי קטנותה או נערותה -

ונתארמלה

[נתאלמנה],

כתובתה שלו.

והיינו, תשלום שתי הכתובות מגיע לאב. ומשנתנו סוברת שמגיע תשלום כתובה גם לארוסה.

אבל אם

השיאה

אביה -

וגרשה

בעלה, ושוב

השיאה

אביה,

ונתארמלה

-

כתובתה שלה.

שתי הכתובות מגיעות לה, היות ומזמן שהשיאה אביה בפעם הראשונה פקעה רשותו של האב ממנה, והזכות של הכתובה נקבעת לפי שעת הגביה ולא לפי שעת הכתיבה, ובזמן הגביה, לאחר שכבר נישאת, הרי היא ברשות עצמה.

רבי יהודה אומר: ה

כתובה ה

ראשונה

היא

של אב.

ובגמרא יתבאר טעמו של רבי יהודה.

אמרו לו

חכמים:

משהשיאה

-

אין לאביה רשות בה.

גמרא:

מוכיחה הגמרא מכך שנקט התנא נתגרשה ונתארמלה, ולא נקט נתגרשה וחזרה ונתגרשה, או שנתארמלה פעמיים -

משמע ש

טעמא דהשיאה וגרשה, השיאה ונתארמלה.

אבל

אם

נתארמלה תרי זמני

-

תו לא חזיא לאינסובי.

שהיות והוחזקה להיות בעליה מתים, אסורה לינשא שוב. ולכן נקט התנא בלשון הזה, שעדיין מותרת לינשא, ולא נקט בלשון פורענות.

ואגב אורחיה,

אגב שבא התנא להשמיענו דין כתובתה,

קא סתים לן

[סתם לנו]

תנא כרבי, דאמר: בתרי זמני

[דבר שחוזר ונשנה פעמיים]

הויא חזקה.

שנינו במשנתינו:

רבי יהודה אומר

: הכתובה

הראשונה של אב.

מאי טעמא דרבי יהודה?

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ומשעת אירוסין

שאירסה אביה לבעלה הראשון ונתחייב הבעל בכתובה,

זכה בהן האב.

היות והאב הוא זה שאירסה.

אבל באירוסין של שני לאחר שכבר נישאה לבעל הראשון, לא זכה האב, כי משעה שנשאת לראשון - פקעה זכותו ממנה.

מתיב רבא

מהא דתניא:

רבי יהודה אומר

: הכתובה

הראשונה

היא

של אב. ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה, ובגרה

-

ואחר כך נשאת, שאין לאביה רשות בה.

ו

אמאי? הכא נמי לימא

שתהא הכתובה שלו,

הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב!

אלא אי אתמר, הכי אתמר

:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו

שטעמו של רבי יהודה הוא,

הואיל וברשותו

של האב

נכתבין

חיובי המנה ומאתיים [מנה ניתנים לאלמנה, ומאתיים לבתולה] שבכתובה, שהרי כותבין את הכתובה לפני הנשואין.

אבל אם בגרה קודם הנשואין, הרי לא נכתבו ברשותו, שהרי משבגרה - אינה ברשותו!

והוינן בה:

ומיגבא מאימת גביא,

כלומר, מאימתי נשתעבדו נכסי הבעל לחיוב הכתובה, ואפשר לטרוף אותם מלקוחות שקנו אותם אחרי שחל השעבוד?

האם כבר משעת האירוסין, שאז נתחייב הבעל בתקנת חכמים של כתובה, או רק משעת כתיבת הכתובה, בשעת הנישואין, היות ורק מאז נעשה חיוב הכתובה כמלוה בשטר?

אמר רב הונא

: ה

מנה

ו

מאתים,

שמתקנת חכמים נתחייב לה - נשתעבדו כבר

מן האירוסין.

ו

אילו

תוספת

כתובה, שנתחייב לה מעצמו, לא נשתעבד לה אלא

מן הנשואין,

שאז עושים על כך קנין, וכותבים את שטר הכתובה.

ורב אסי אמר: אחד זה ואחד זה

-

מן הנשואין.

משום שהוא סובר שהיא מחלה על השעבוד הראשון, ונתרצתה שיחול השעבוד בזמן הכתוב בשטר, בין על עיקר הכתובה, ובין על התוספת .

ותמהינן:

ומי אמר רב הונא הכי?

והאתמר: הוציאה

האשה

עליו שתי כתובות, אחת של מאתים, ואחת של שלש מאות,

וזו של שלש מאות מאוחרת מהראשונה.

ואמר רב הונא

: אין לה אלא אחת מן הכתובות, וגובה איזו מהן שתרצה.

כי לפעמים תרצה לגבות דווקא את הכתובה של מאתיים, כגון שמכר נסכיו בין זמן כתובה ראשונה לשניה, ואם תבא לגבות את הכתובה השניה, הרי שטרי הלקוחות קודמים.

ולכן, אם

באתה

[באה]

לגבות

את הכתובה הראשונה של

מאתים

-

גובה מזמן ראשון,

וטורפת מן הלקוחות מהזמן שכתוב בשטר הכתובה.

ואם באה לגבות

שלש מאות,

כגון שהיו לו נכסים אף בזמן כתובה שניה -

גובה מזמן שני.

ואם איתא,

שסובר רב הונא שגובה את עיקר הכתובה מזמן ראשון, ואת התוספת מזמן שני, נאמר ש

תיגבי מאתים,

שהם מתקנת חכמים,

מזמן ראשון, ומאה,

שהם תוספת כתובה -

מזמן שני!

ומקשינן:

ולטעמיך, תיגבי

את ה

חמש מאות כולם, מאתים מזמן ראשון,

ו

תלת מאה מזמן שני,

שנאמר שכל השלש מאות - תוספת כתובה הם!

אלא, חמש מאות מאי טעמא לא גביא?

כיון דלא כתב לה

בכתובה השניה:

"צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים"

[רציתי והוספתי לך שלש מאות בנוסף למאתיים], ודאי לא נתכוין להוסיף על הכתובה הראשונה, אלא

הכי קאמר לה: אי מזמן ראשון גביאת

[תגבי] -

גביא מאתים, אי מזמן שני גביאת,

תיבטל הכתובה הראשונה, ו

גביא תלת מאה!