כתובות 38a — התלמוד בעברית

כי

סלקא דעתך אמינא

:

הני מילי

שאין נותן כופר נפש ונפטר -

היכא דהרגו "דרך עלייה

", כאשר מעלה את ידו כלפי מעלה, היות

שלא ניתנה שגגתו לכפרה

, לפי שההורג "דרך עלייה" אינו גולה, שנאמר "ויפל עליו [דרך נפילה], וימות", ולא בדרך עליה.

אבל

אם

הרגו "דרך ירידה", דניתנה שגגתו לכפרה

על ידי גלות,

אימא

, הייתי אומר, ש

נישקול ממונא מיניה, וניפטריה

מעונש מיתה.

קא משמע לן

הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם, לא יפדה". מלמד ריבוי הכתוב "כל חרם", שאף חייבי מיתות שניתנה שגגתן לכפרה, אין מועילה להם נתינת כופר נפש כדי להיפטר מחיוב המיתה.

אמר ליה רבא

: והרי

הא

, זה שאין חילוק בהריגה בין דרך ירידה לדרך עלייה ובשניהם אינו נותן ממון ונפטר -

מד"תנא דבי חזקיה" נפקא

, משם למדנו דבר זה!?

דתנא דבי חזקיה

: כתוב בתורה "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם [לא ישלם ממון אלא] יומת" -

הקישה התורה את

מכה אדם

לפטור אותו מתשלומין -

ו

את

מכה בהמה

, לחייבו בתשלומין.

והקישם הכתוב, כדי ללמד:

מה מכה בהמה, לא חילקת בו

לענין תשלומין:

א.

בין

מכה בהמה כשהוא

שוגג ל

מכה בהמה כשהוא

מזיד

, שהרי ריבתה התורה "פצע תחת פצע" לחייב את האדם המזיק בשוגג כמזיק במזיד, ואת המזיק באונס כמזיק ברצון.

ב. ו

בין מתכוין

להכות את הבהמה

ל

מי

שאין מתכוין

להכותה.

ג. ו

בין

המכה את הבהמה

"דרך ירידה

", כדרך המכים בהנחתת היד,

ל

בין המכה אותה

דרך עלייה

, שמכה בהגבהת ידו או שחתך בחרבו מלמטה למעלה [כי אין דין אדם המזיק כדין ההורג בשגגה לענין גלות, שרק בהורג בשגגה חילקה התורה בין דרך ירידה לדרך עלייה, ואינו גולה עד שיתקיים "ויפל עליו וימות"].

בכל אלו לא חילקת

לפוטרו ממון

באחד מהאופנים,

אלא לחייבו ממון

בכל האופנים שנזכרו.

אף מכה אדם, לא תחלוק בו

לענין תשלומין:

א.

בין

ההורג

בשוגג

, שלא התחייב מיתה,

ל

הורג ב

מזיד

, שהתחייב מיתה.

ב.

בין

ה

מתכוין

להרוג ונתחייב מיתה,

ל

מי

שאין מתכוין

להרוג ולא נתחייב מיתה.

ג. ו

בין

ההורג

דרך ירידה ל

בין ההורג

דרך עלייה

.

שבכל אלו לא תחלוק

לחייבו ממון

באחד האופנים,

אלא לפוטרו ממון

בכל האופנים שנזכרו.

וכשם שאנו לומדים שלא לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה לענין פטור ממון, כך יש לך ללמוד לענין כופר, שאין לוקחים ממנו כופר לפוטרו, בין בדרך ירידה ובין דרך עלייה.

ומכח הקושיה הזאת מביאה הגמרא הסבר אחר:

אלא, אמר רמי בר חמא

: לעולם רק אחד משני הפסוקים "כל חרם" "ולא תקחו כופר" בא ללמד שלא נקח ממנו ממון ונפטרנו ממיתה, ואילו הפסוק השני נצרך ללמד על "קם ליה בדרבה מיניה". והא דקשיא לך לעיל בתחלת הסוגיא שמ"ולא יהיה אסון" נפקא לן דין "קם ליה בדרבה מיניה", לא תיקשי, כי:

איצטריך

אחד משני הפסוקים הללו [או "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", או "ולא תקחו כופר לנפש רוצח"], כי

סלקא דעתך אמינא: הני מילי

שהמיתה פוטרת את הממון

היכא ד

במעשה אחד

סימא את עינו והרגו בה

, שרק במקרה שכזה מלמד הכתוב שחיוב המיתה פוטרו מתשלום דמי העין ליורשיו.

אבל היכא דסימא את עינו

, וחייב עליה ממון,

והרגו בדבר אחר

, במכה אחרת, בבת אחת,

אימא נישקול ממונא מיניה

, ולא יפטור חיוב המיתה את הממון, מאחר שנתחייב בהם על ידי שני מעשים.

לכך צריך את אחר מהפסוקים האלו שהוא מיותר, כדי ללמד שאומרים "קם ליה בדרבה מיניה" אף בשני מעשים שנעשו בעת ובעונה אחת.

אמר ליה רבא

לרמי בר חמא: למה צריכים אנו מקרא מיותר ללמד על כך שיש דין קם ליה בדרבה מיניה גם בשני מעשים חלוקים, והרי

הא

כשהרגו וסימא את עינו במעשה אחד -

נמי, מאידך תנא דבי חזקיה נפקא!?

דתנא דבי חזקיה

:

"עין תחת עין" ולא עין ונפש תחת עין

, מלמד הכתוב שפטור הוא מממון העין כיון דנתחייב בנפש.

ומאחר שלמדנו מ"תנא דבי חזקיה" שאם סימא את עינו והרגו בה לא ישלם את העין, שוב יש לנו ללמוד מ"ולא יהיה אסון" שאפילו בשני מעשים אינו משלם, ואין אנו צריכים לפסוקים נוספים לדין "קם ליה בדרבה מיניה" ומשמע בין מת באותה מכה ובין מת שלא מאותה מכה.

אלא אמר רב אשי

:

איצטריך

אחד משני הפסוקים "לא תקחו כופר" או "כל חרם", ללמד על קנס שהוא נפטר על ידי חיוב מיתה, ש"אם אינו ענין" לפסוקים אלו ללמד על ממון עם המיתה תנהו ענין לקנס עם המיתה.

והוצרכה התורה ללמד דין זה, כי

סלקא דעתך אמינא: הואיל וחידוש הוא שחידשה תורה בקנס

שצריך לשלמו ואינו דין אלא גזירת מלך, לכן יהא הדין ד

אף על גב דמיקטיל

הרי הוא

משלם

.

קא משמע לן

אחד מן המקראות "ולא תקחו כופר" או "כל חרם" שאף קנס אינו משתלם עם המיתה.

ואכתי מקשינן:

ולרבה, דאמר

לעיל: אכן, כיון ש

חידוש הוא שחידשה תורה בקנס

, לכן

אף על גב דמיקטיל משלם

-

האי "כל חרם" מאי עביד ליה!?

ומשנינן: כיון שלא הוצרכנו לתירוצים אלו אלא לפי רבי חנניא בן עקביא, הסובר: שאף היוצא ליהרג נערך, ואי אפשר לפרש את הפסוק "כל חרם" ללמד על מי שאמר על היוצא ליהרג "ערכי עלי" שאינו חייב.

אם כן לרבה לא תיקשי: ד

סבר לה

רבה

כתנא קמא דרבי חנניא בן עקביא

, והרי לשיטתו אין "כל חרם" מיותר.

מתניתין:

כתוב בתורה בפרשת אונס [דברים כב כח - כט]: "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה, ונמצאו. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל שלחה כל ימיו".

וכתוב בפרשת מפתה [שמות כב [טו - טז]: "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה. אם מאן ימאן אביה לתתה לו, כסף ישקול כמוהר הבתולות".

הרי למדנו שלא דיבר הכתוב אלא בנערה אשר לא אורשה, אבל נערה שנתארסה ואפילו נתגרשה כבר אין בה את הדין האמור בתורה; ונחלקו תנאים מה הוא דינה:

נערה שנתארסה ונתגרשה

, [ומאחר שנתגרשה שוב אין בה מיתה שתפטרנו מן הקנס]:

רבי יוסי הגלילי אומר: אין לה קנס

כלל.

רבי עקיבא אומר: יש לה קנס, ו

אולם

קנסה לעצמה

, ולא כשאר אונס שקנסה לאביה.

גמרא:

מפרשת הגמרא:

מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי

, הסובר שנערה שנתארסה ונתגרשה אין לה קנס?

אמר קרא

בפרשת אונס ובפרשת מפתה:

"אשר לא אורשה

", ויש לנן לדייק:

הא אורסה

שוב

אין לה קנס

.

ורבי עקיבא

, המחייב קנס בנערה שכבר נתארסה, טעמו הוא, משום שהוא מפרש:

"אשר לא אורשה

" יהא הקנס

לאביה, הא אורסה

יהא הקנס

לעצמה

.

ותמהה הגמרא על שיטתו של רבי עקיבא:

אלא מעתה

:

א. מה שאמרה התורה בפרשת אונס ובפרשת מפתה:

"נערה

" דמשמע

ולא בוגרת, הכי נמי

תפרש

ד

הבוגרת יש לה קנס, ולא בא הכתוב אלא לומר שקנסה

לעצמה!?

והרי זו לא שמענו שיהא כתוב באיזה משנה או ברייתא שהבוגרת יש לה קנס וקנסה לעצמה, שנוכל לפרש אותה כרבי עקיבא.

ב. ומה שאמרה התורה

"בתולה

" דמשמע

ולא בעולה, הכי נמי

תפרש

ד

יש לה קנס וקנסה

לעצמה!?

אלא

ודאי

לגמרי

מיעטה אותן התורה,

הכא נמי

"אשר לא אורשה" יש לך לדרוש ש

לגמרי

מיעטה התורה את מי שנתארסה כבר מן הקנס.

אמר לך רבי עקיבא

: לכן איני ממעט מ"אשר לא אורשה" שלא יהא לה קנס לגמרי, כי

האי "לא אורשה" מיבעי ליה

לרבי עקיבא,

לכדתניא

[בסיפא של הברייתא הבאה]:

כתוב בתורה:

"אשר לא אורשה

", מלמד הכתוב:

פרט לנערה שנתארסה ונתגרשה שאין לה קנס, דברי רבי יוסי הגלילי

רבי עקיבא אומר: יש לה קנס וקנסה לאביה

.

והדין נותן

שיהא הקנס לאביה:

הואיל ואביה

של נערה

זכאי בכסף קידושיה, ואביה

של נערה

זכאי בכסף קנסה

-

מה כסף קידושיה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה

ושוב נתארסה הרי כסף קידושיה

לאביה

הוא -

אף כסף קנסה, אף על פי שנתארסה ונתגרשה לאביה

הוא. וממשיכה הברייתא:

אם כן מה תלמוד לומר "אשר לא אורשה

"?

מופנה

, כלומר: מיותר הוא כדי

להקיש לו ולדון הימנו גזירה שוה

:

נאמר כאן

באונס

"אשר לא אורשה

" -

ונאמר להלן

במפתה

"אשר לא אורשה

".

מה כאן

באונס -

חמשים

כסף הוא הקנס, שכך אמרה התורה באונס: ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".

אף להלן

במפתה -

חמשים

כסף הוא משלם, ואף שלא פירטה שם התורה את הסכום, אלא אמרה: "כסף ישקול".

ומה להלן

במפתה

"שקלים

", שהרי אמרה התורה: "כסף ישקול",

אף כאן

במפתה

"שקלים

" הוא משלם, ואף שלא אמרה התורה אלא "חמשים כסף".

וכשם שלדעת רבי עקיבא שבברייתא עיקר "אשר לא אורשה" בא לגזירה שוה, כך גם לפי רבי עקיבא דמשנתנו, אלא שלפי דעת רבי עקיבא דמשנתנו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והוא בא לומר שנערה המאורשה שנתגרשה קנסה לעצמה.

ואכתי תמהינן לרבי עקיבא:

ורבי עקיבא, מאי חזית ד"אשר לא אורשה

" מופנה הוא

לגזירה שוה

, ואילו

"בתולה" למעוטי בעולה?