כתובות 34a — התלמוד בעברית

רבי שמעון היא, דאמר

: לענין טובח ונמצאת טריפה, או שטבח חולין בעזרה, שאין הוא חייב על הטביחה ארבעה וחמשה, כי:

שחיטה שאינה ראויה

, דהיינו שחיטה שאין הבהמה מותרת באכילה על ידה -

לא שמה "שחיטה

" ולא "טביחה", וכל חיוב ואיסור הבא על ידי שחיטה אינו חל עליה, ולכן טביחה בשבת שטביחה שאינה ראויה היא כדמפרש ואזיל, וכן טביחה לעבודת כוכבים שהבהמה אסורה באכילה והנאה כדין "זבחי מתים", לא שמה טביחה להתחייב עליה ארבעה וחמשה.

ותמהה הגמרא על פירוש זה בברייתא:

כי

התינח

טובח ל

עבודת כוכבים

, שאכן שחיטה שאינה ראויה היא.

ו

אף טביחת

שור הנסקל

שפטרו אותו חכמים בברייתא מתשלומי ארבעה וחמשה, אף זו שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי שור הנסקל אסור בהנאה.

אלא שחיטת שבת

שטבח השליח - למה פטרו חכמים, והרי

שחיטה ראויה היא!?

ד

הכי

תנן: השוחט בשבת וביום הכפורים, אע"פ ש

הוא

מתחייב בנפשו

[מיתה בשבת וכרת ביום הכפורים] ,

שחיטתו כשרה

היא, והבשר מותר באכילה!

ו

משנינן:

סבר לה

רבי שמעון -

כרבי

יוחנן הסנדלר

, האוסר לאכול "מעשה שבת" דהיינו שנעשה באיסור שבת במזיד.

דתניא: המבשל בשבת

:

אם בישל

בשוגג

-

יאכל

את התבשיל אפילו המבשל ואפילו בשבת.

ואם בישל

במזיד

הרי המבשל עצמו

לא

יאכל

את התבשיל לעולם, אבל אחרים אוכלים אותו.

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

:

אם בישל

בשוגג

, לא יאכל אותו המבשל מיד אלא

יאכל

את התבשיל

למוצאי שבת

, כשיעבור זמן "בכדי שיעשו". דהיינו שיעבור זמן שהיה אפשר לבשלו אילו לא היה מבשלו בשבת, ומשום שרבי יהודה קונס שוגג אטו מזיד, [אבל אחרים אוכלים אותו מיד].

ואם בישל

במזיד

, הרי זה

לא יאכל

המבשל

עולמית

, אבל אחרים אוכלים.

רבי יוחנן הסנדלר אומר

:

אם בישל

בשוגג

, הרי התבשיל

יאכל למוצאי שבת לאחרים

בלבד,

ולא לו

שעבר ובישל.

ואם בישל

במזיד

, הרי התבשיל

לא יאכל עולמית, לא לו

שעבר ובישל,

ולא לאחרים

ישראלים, אבל מוכרו ונותנו לגוי.

נמצא, כי לפי דעתו של רבי יוחנן הסנדלר, הטובח בשבת במזיד אין שחיטתו ראויה להתיר את הבהמה באכילה. שהרי לדעתו אסורה היא לכל העולם. וכדעתו של רבי יוחנן הסנדלר כן דעתם של חכמים הפוטרים מארבעה וחמשה על שור שנטבח בשבת.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר

, הסובר שמעשה שבת אסור באכילה?

כדדריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה

[כפי שדרש רבי חייא על פתחו של בית הנשיא]:

כתוב בתורה:

"ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם

", ולפיכך קראו הכתוב "קודש" כדי ללמד:

מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורין באכילה

.

שמא תאמר:

אי מה קודש אסור בהנאה, אף מעשה שבת אסור בהנאה

.

לפיכך

תלמוד לומר

: "כי קודש היא

לכם

", ו"לכם" משמע,

שלכם יהא

ליהנות ממנו.

יכול אפילו

אם בישל

בשוגג

שלא ידע שהיום שבת, יהא אסור באכילה כמו קודש בין לו ובין לאחרים.

תלמוד לומר

: "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם

מחלליה מות יומת

", הרי שדיבר הכתוב במי שהזיד, ומלמד הכתוב:

במזיד

הוא ש

אמרתי לך

שיהא מעשה שבת כקודש,

ולא בשוגג

.

פליגי בה

בביאור שיטתו של רבי יוחנן הסנדלר -

רב אחא ורבינא!

חד

מהם

אמר: מעשה שבת

הרי הוא אסור מ

דאורייתא

.

וחד

מהם

אמר

: מעשה שבת אינו אסור אלא מ

דרבנן

.

ומפרשת הגמרא את טעמו של כל אחד ואחד:

מאן דאמר

שמעשה שבת הרי הוא אסור מ

דאורייתא

לרבי יוחנן הסנדלר, טעמו הוא

כדאמרן

, שהוא נלמד מן הכתוב "קודש היא לכם".

ו

מאן דאמר

שמעשה שבת אינו אסור אלא מ

דרבנן

, טעמו הוא:

כי

אמר קרא: "קדש היא

". מלמד הכתוב שאמר "היא":

היא

השבת

קודש ואין מעשיה קודש

, וחכמים הם שאסרו מעשה שבת.

ומקשה הגמרא:

ולמאן דאמר

שאפילו לרבי יוחנן הסנדלר אין מעשה שבת אסור אלא מ

דרבנן

, הרי שוב תיקשי:

מאי טעמייהו דרבנן דפטרי

מארבעה וחמשה כשטבח בשבת? והרי מן התורה שחיטה ראויה היא, ומן הדין הוא שיתחייב ארבעה וחמשה!?

ומשנינן: אכן לא פטרו חכמים את הטובח בשבת על ידי אחר, ו

כי קא פטרי רבנן

בברייתא רק

אשארא

, על שאר הנזכרים בברייתא -

דהיינו: א. טובח על ידי אחר לעבודת כוכבים, כי שחיטה שאינה ראויה היא מדאורייתא.

ב. טובח שור הנסקל, ומשום שהוא אסור בהנאה מדאורייתא, ושחיטתו שחיטה שאינה ראויה היא.

עוד מפרשת הגמרא את הברייתא המבואר בה שרבי מאיר מחייב בטובח על ידי אחר לעבודת כוכבים:

והרי ה

טובח לעבודת כוכבים, כיון דשחט בה

פורתא איתסר ליה

בהנאה, [מאחר שהתחיל לשחוט לעבודת כוכבים - קודם שיתחייב המשלח משום טביחה - כבר נאסרה הבהמה] משום תקרובת עבודת כוכבים.

ואם כן,

אידך כי קא טבח

[המשך הטביחה עד הגמר, שהיא כולה מחייבתו בארבעה וחמשה] את הבהמה שכבר נאסרה בהנאה -

הרי

לאו דמריה קא טבח

[כבר אינה טביחה בבבהמה של הבעלים], שהבהמה כבר אינה של הנגנב משום שאסורה היא בהנאה, ולמה יתחייב על כך הגנב ארבעה וחמשה!?

אמר

תירץ

רבא: באומר

הטובח אין אני טובח לשם עבודת כוכבים מתחילת השחיטה, אלא

בגמר זביחה הוא

[כלומר: אני]

עובדה

, ואם כן לא נאסרה הבהמה עד שגמר לטבוח.

עוד מקשה הגמרא על הברייתא:

שור הנסקל

מאחר שאסור הוא בהנאה -

לאו דידיה

דהנגנב

הוא דקטבח

הגנב, ולמה חייב הוא עליה!?

אמר

תירץ

רבה

:

א. בגמרא בבא קמא עו א למדנו:

הגונב הקדש מבית הבעלים - פטור, שנאמר, "וגונב מבית האיש", ולא מבית הקדש.

רבי שמעון אומר: אם גנב קדשים שחייב באחריותן, והיינו שהבעלים חייבים ליתן להקדש בהמה אחרת תמורת זו אם תיגנב, תיאבד או תמות הבהמה, חייב הגנב בכפל על הגניבה ובארבעה וחמשה אם טבחה. וטעמו של רבי שמעון הוא, כיון שחייב הבעלים באחריות, הרי הוא טובח את ממון הבעלים, היות ו"דבר הגורם לממון" [כגון בהמה זו שהיא גורמת לו לממון, שלא יתחייב אחרת תחתיה] "כממון דמי". כלומר: כשלו היא.

ב. תנו רבנן בבבא קמא מד ב:

שור שהמית אדם: עד שלא נגמר דינו [ליסקל], החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר. כי אף על פי שבית הדין יקחו את השור אחר גמר דינו כדי להורגו, השומר פטור, כי בשעה ששהחזירו, שור מעליא הוא [רש"י שם].

אבל אם משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו, אינו מוחזר.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר.

נמצא, שאם גנב אדם שור שנגמר דינו להסקל מבית השומר, יהיה דינו תלוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים ובמחלוקת רבי יעקב וחכמים. שהרי לפי רבי יעקב שיכול השומר להחזירו אף לאחר שנגמר דינו, ואם לא יחזירו יהא מחויב בתמורת כל השור, הרי השור "דבר הגורם לממון", ולדעת רבי שמעון הסובר ש"דבר הגורם לממון כממון דמי", יהא הגנב חייב.

הכא

בברייתא המחייבת את הגונב שור הנסקל וטבחו לשלם ארבעה וחמשה -

במאי עסקינן

:

כגון שמסרו

הבעלים את השור

לשומר, והזיק

השור אדם והרגו

בבית שומר, ו

אף

נגמר דיניה

של השור לסקילה

בבית שומר

-

וגנבו גנב מבית

ה

שומר

, וטבחו.

ולכן, לדעת רבי מאיר חייב הגנב לשלם לשומר על הטביחה -

ו

משום ד

רבי מאיר סבר לה כרבי יעקב, ו

גם

סבר לה כרבי שמעון

.

סבר לה כרבי יעקב, דאמר: אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו

, הרי זה

מוחזר

, ואין הוא אחראי לסקילת השור.

וסבר לה

רבי מאיר גם

כרבי שמעון, דאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי

.

וכאן שבה הגמרא לבאר ביאור אחר - מפירוש הגמרא לעיל לג ב - בברייתא שאמר רבי מאיר אין חיוב מיתה פוטר מתשלומי ארבעה וחמשה:

רבה אמר

לפרש את הברייתא שמבואר בה כי לרבי מאיר הטובח בשבת או לעבודת כוכבים הרי הוא חייב ארבעה וחמשה ואין אומרים "קם ליה בדרבה מיניה":

ומקדים רבה שתי הקדמות לפירושו:

א.

לעולם

אותה ברייתא שמפורש בה לרבי מאיר שהטובח בשבת חייב, מדברת

בטובח על ידי עצמו

, ונתחייב הגנב מיתת בית דין.