כתובות 30b — התלמוד בעברית

דין ארבע מיתות

-

לא בטלו

.

כלומר, עונש הדומה לארבע מיתות לא בטל. והיינו:

א.

מי שנתחייב סקילה

, ומן הדין יש להפילו מגג בית הסקילה שהיה גבוה שתי קומות, הרי סופו שהוא -

או נופל מן הגג

, ונהרג מהנפילה.

או חיה

מפילה אותו על הארץ, ו

דורסתו

[הורגתו בדריסה].

ב.

ומי שנתחייב שריפה

, על ידי יציקת עופרת רותחת אל תוך גרונו. סופו שהוא -

או נופל בדליקה

.

או נחש מכישו

, וארס הנחש שורפו.

ג.

ומי שנתחייב הריגה

בסייף, סופו שהוא -

או נמסר למלכות

, והן מתיזין את ראשו בסייף, כמנהגם.

או ליסטים באין עליו

, והן ממיתין אותו בסייף, כמנהגם.

ד.

ומי שנתחייב חנק

. סופו שהוא -

או טובע בנהר

, ומיתתו באה על ידי חנק.

או מת בסרונכי

[מחלת האסכרה] שהיא חונקתו בגרון מבפנים.

הרי מבואר שארי הבא על האדם, הוא במקום סקילה, וגנבים הבאים על האדם הוא משום שנתחייב סייף, ולכן לסטים [גנבי] באים עליו, ואם כן אלו הן בידי שמים.

אלא איפוך

את דברי רב אדא בר אהבה, וכך הוא שהקשה:

ממאי דכי מזהר יעקב לבניה על

אריא וגנבי

, ד

בידי שמים

נינהו, דילמא על

צינים פחים

ד

בידי אדם

נינהו.

ונמצא שה"אסון" של יעקב הוא אסון בידי אדם, ולא תלמד ממנו לאסון בידי שמים שהוא פוטר מן הממון.

רבא אמר: טעמא דרבי נחוניא בן הקנה

הפוטר חייבי כריתות מן התשלומין - הוא

מהכא

, מהפסוק הזה הוא נלמד:

"ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך

[ולא ימיתוהו כדינו],

ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והכרתי אותו

" -

אמרה תורה: כרת שלי

היא

כמיתה שלכם!

במקומה של המיתה הוא בא, והרי הוא חילופה.

מה מיתה שלכם

, מי שנתחייב בה, הרי הוא

פטור מן התשלומין, אף כרת שלי

, מי שנתחייב בו, הרי הוא

פטור מן התשלומין

.

א. הגונב או הגוזל דבר מחבירו, הרי הוא חייב להשיבו. ואם אינו משיבו, כגון שנאבד, הוא חייב לשלם את דמיו.

ב. חובת התשלום של דמי החפץ הנגנב, היא רק כאשר עשו הגנב או הגזלן "מעשה קנין" בחפץ הנגנב. כגון, שהגביהו את החפץ ממקומו, כדי לגונבו או לגוזלו, וכוונו בהגבהתו של החפץ

לקנותו לעצמם

.

אך גניבת חפץ על ידי הוצאתו מרשות הבעלים גרידא, בלי עשיית מעשה קנין, היא רק מעשה איסור, אך אין היא מחייבת את השבת הדמים [אלא שאם החפץ קיים, יש חובה להשיבו היות והוא עדיין שייך לבעליו].

"מעשה הקנין" של הגנב או הגזלן בחפץ הנגנב, יש לו שתי משמעויות, האחת כלפי זכותו של הגנב, והשניה לגבי חובתו:

המשמעות האחת שבמעשה הקנין, היא יצירת זכות מסוימת של בעלות

הגנב

בחפץ. וכגון, אם יחול שינוי בחפץ, יהיה הגנב לבעליו המוחלט,

ללא מעשה קנין נוסף מצדו

.

והמשמעות השניה שבמעשה הקנין, היא לחובת הגנב, שהוא חייב בתשלום דמי החפץ הנגנב על ידו אפילו אם נאבד ממנו החפץ באונס. כי נחשב הדבר, מכח קנייתו של הגנב בחפץ, שהחפץ הנגנב הוא שלו, ואינו יכול להפטר בטענה שאבד החפץ של הבעלים באונס.

ג. האוכל דבר של חבירו, באופן שאין לחייבו על הזיקו או על גזילתו [מטעם כל שהוא], הרי הוא חייב לשלם את ערך הנאתו מן האוכל, הואיל ו"נהנה" מדבר של חבירו.

חיוב זה חל כשנהנה גרונו ומעיו.

ד. זר האוכל תרומה במזיד, חייב מיתה בידי שמים.

ואם אכל תרומה של חבירו -

אם גנב אותה ו"קנה" את התרומה בהגבהה ובכיוצא בזה לפני שאכלה, הוא חייב כדין גזלן. ואם אכלה בלי לעשות בה "מעשה קנין" של גניבה, אז הוא חייב כדין נהנה מכילוי ממון של חבירו, שצריך לשלם לו את דמי הנאתו.

ומפרשת הגמרא:

מאי איכא בין רבא

, הלומד שכרת פוטר מן התשלומין מ"כרת שלי כמיתה שלכם",

לאביי

, הלומד דין זה מ"אסון אסון"?

איכא בינייהו

חיוב מיתה בידי שמים, האם הוא פוטר מן התשלומין לדעת רבי נחוניא בן הקנה -

וכגון

זר שאכל תרומה

של חבירו במזיד, שהוא חייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה!

לאביי

הלומד כל אסון בידי שמים מגזירה שוה של אסון בידי אדם - הרי הוא

פטור

מלשלם על גזילת התרומה, היות ונתחייב מיתה בידי שמים.

ו

אילו

לרבא

שלא נתרבה מהכתוב אלא רק עונש כרת, להיות כמיתת בית דין ולפטור מן התשלומין - הרי הוא

חייב

לשלם על הגזילה, לפי שאין חיוב מיתה בידי שמים, פוטרו מן התשלומין. ותמהה הגמרא:

ו

כי

לאביי

אכן

פטור

זר האוכל תרומה של חבירו מלשלם לו את דמי הגזילה!?

והאמר רב חסדא: מודה רבי נחוניא בן הקנה

, הפוטר חייבי כריתות מן התשלומין,

בגונב חלבו של חבירו, ואכלו

-

שהוא חייב

בתשלומי הגניבה, אף שנתחייב כרת על אכילת החלב.

ואין כאן את הפטור של קים ליה בדרבה מיניה, לפי שלא נעשו שני המעשים באותה שעה, היות

שכבר נתחייב

בשעת הגבהתו

ב

תשלום דמי ה

גניבה

עוד

קודם שבא לידי

עונש על

איסור

אכילת

חלב

, שאינו חייב עליו אלא בשעת הנאת גרונו ומעיו.

אלמא

, הרי מוכח, כיון

דמעידנא דאגביה

-

קנייה

[משעה שהגביה את הדבר הגנוב קנאו להתחייב בתשלומיו]. ואילו

מתחייב בנפשו

בחיוב כרת

לא הוה עד דאכיל ליה

. ונמצא שלא באו עליו שני החיובים כאחת, ולכן אין הכרת פוטר את הממון.

ואם כן,

הכא

בגונב תרומתו של חבירו ואכלה -

נמי

יש לנו לומר שלא תפטור המיתה את החיוב שהוא מתחייב על גזילתה, היות ואף כאן,

בעידנא דאגביה

לתרומתו של חבירו,

קנייה

להתחייב בתשלומיה. ואילו

מתחייב בנפשו לא הוי, עד דאכיל ליה

.

ותיקשי מה שאמרנו לדעת אביי שזר האוכל תרומה, הרי הוא פטור מתשלומי גזילת התרומה מחבירו!?

ומשנינן:

הכא, במאי עסקינן, כגון שתחב לו חבירו

את התרומה

לתוך פיו

, ולא הגביה האוכל את התרומה להתחייב על גזילתה על ידי קנין הגבהה, ואין הוא חייב אלא רק על ש"נהנה" מתרומתו של חבירו כשבלעה.

ומאחר שכל חיובו הוא על הנאת מעיו, הרי על אותה הנאה מתחייב הוא באותה שעה מיתה בידי שמים [שחייב זר האוכל תרומה], ולכן פוטרת אותו המיתה מחיוב "נהנה" על אכילת התרומה.

ועדיין תמהה הגמרא על שאנו פוטרים זר שאכל תרומה בצורה שכזאת מחיוב תשלומין מדין גזלן:

סוף סוף

, אף אם תחב לו חבירו לתוך פיו,

כיון דלעסיה

-

קנייה

. כיון שלעס את התרומה קנה אותה אז להתחייב בתשלומיה -

ואילו

מתחייב בנפשו

על אכילת תרומה,

לא הוי עד דבלעה

לתרומה, כשנהנו גרונו ומעיו מן התרומה, שהרי הלעיסה כשלעצמה אינה נחשבת עבירה של אכילת תרומה.

ואכתי תיקשי, האיך יפטור חיוב המיתה המאוחר, את חיוב הגזילה הקודם לו!?

ומשנינן: כאן מדובר ב

כגון שתחב לו חבירו

לתוך

בית הבליעה

, וכמו שממשיכה הגמרא ומבארת.

היכי דמי?

באיזה אופן, ועד איזה מקום בבית בליעתו תחבו לו חבירו?

אי דמצי לאהדורה

, אם גם לאחר שתחבו חבירו לבית בליעתו יכול הוא להחזיר את התרומה ולהקיאה מבית בליעתו -

אם כן תיקשי:

ניהדר

[יחזירנה]!

כלומר: היה לו להחזירה ולא לבולעה, ואם בלעה, הרי נתחייב בתשלומיה. ו

אי

מדובר בכגון שתחב לו חבירו עמוק לתוך בית בליעתו עד ש

לא מצי לאהדורה

[אין יכול האדם להחזירה], ובעל כרחו נבלעת היא במעיו, ולכן אין אתה יכול לחייבו ממון על כך שלא החזירה, אלא אתה מחייבו ממון על הנאת גרונו ומעיו, ועל הנאה זאת הוא חייב גם מיתה בידי שמים.

תיקשי:

אמאי חייב

הוא עונש מיתה בידי שמים על הנאתו הזאת? והרי באונס נבלעה התרומה במעיו, ו"אונס - רחמנא פטריה"!

וכיון שהוא פטור מן המיתה בידי שמים, הרי לכולי עלמא אין כאן קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מן התשלומין על הנאת גרונו ומעיו מהתרומה.

ומשנינן:

לא צריכא

, כלומר: קיימת אפשרות שיתחייב מיתה בידי שמים על אכילת התרומה, ולא יתחייב על שגזלה ולא החזירה, בכגון שתחב לו חבירו את התרומה לתוך בית בליעתו, עד מקום

דמצי לאהדורה

[יכול האוכל להחזירה] רק

על ידי הדחק

-

ובמקום זה, שאך בקושי יכול הוא להחזירה, כבר נמאסה התרומה, ואין הוא חייב ממון על שבלעה ולא החזירה. ומיהו, כיון שסוף סוף יכול הוא להחזירה, אין הוא נחשב אנוס על בליעתה, וחייב הוא מיתה בידי שמים.

ומאחר שלא נתחייב מדין גזלן או מזיק קודם שנהנו מעיו מן התרומה, ואין אתה יכול לחייבו אלא מדין "נהנה", בשעה שנהנו מעיו מן התרומה, לכן פוטר חיוב המיתה [שבא גם הוא כאשר נהנו מעיו] את חיוב התשלומין.

רב פפא אמר

, כך יש ליישב שלא תיקשי מדברי רב חסדא בגונב חלבו:

אין הבדל בין אביי לרבא בזר "שאכל" תרומה, אלא רק בזר ששתה משקין של תרומה. ולא תיקשי לך "מדאגבייה קניה, ואילו מתחייב בנפשו לא הוה עד ששתי לה" -

כי מדובר ב

כגון

שלא הגביה תחילה את התרומה, אלא

שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו

, ואף שלא הכניסם עמוק לתוך בית בליעתו - כי היות והמשקין נמאסים מיד כשבאים לתוך פיו, שוב אין לחייבו על שלא החזירם, ואינו חייב אלא כשבאו לתוך מעיו מדין "נהנה" [וכדין אוכל שתחב לו חבירו למקום דלא מצי לאהדורה אלא על ידי הדחק], והרי בשעת הנאתו מתחייב הוא מיתה בידי שמים, והיא פוטרתו מחיוב התשלומין.

רב אשי אמר

ליישב, כדי שלא יקשה מדברי רב חסדא:

איכא בינייהו

בזר שאכל תרומה משלו

שירש אותה מאבי אמו הכהן, ואין אנו דנים על תשלומי התרומה, כי שלו היא, אך נתחייב מיתה בידי שמים היות והוא זר.