גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
כתובות 29b — התלמוד בעברית
ומשנינן: אימא אף קנס יש לה במקום מכר . ותמהה הגמרא על דין משנתנו, המחייבת קנס למי שבא על הפסולות: ו כי הני נערות פסולות - בני קנסא נינהו [בנות קנס הן]!? ואמאי!? והרי איקרי כאן בפרשת אונס את הבתולה…
הטקסט המקורי — כתובות 29b
ומשנינן:
אימא אף קנס
יש לה
במקום מכר
.
ותמהה הגמרא על דין משנתנו, המחייבת קנס למי שבא על הפסולות:
ו
כי
הני
נערות פסולות -
בני קנסא נינהו
[בנות קנס הן]!?
ואמאי!?
והרי
איקרי כאן
בפרשת אונס את הבתולה:
"ולו תהיה לאשה
", ומשמע שהתורה מדברת במי שבעל
אשה הראויה לו
, שהוא יכול לקיים בה את המצוה לקחתה לאשה. ואילו פסולות, הרי אינן ראויות לו, ואם כן מנין לנו שחייב עליהן קנס!?
אמר ריש לקיש
: כתוב בפרשת אונס
"נערה
-
נערה
-
הנערה
".
א. "כי ימצא איש נערה בתולה".
ב. "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף".
ולא היה לו לכתוב לומר אלא "ונתן לאביה חמשים כסף".
וכיון שחזר ואמר הכתוב " [ה] נערה" פעם שניה, הרי מקור ללימוד אחד.
ג. ובאותה פעם שניה היה לו לומר "נערה" גרידא.
וכיון שהוסיף הכתוב את האות ה"א, ואמר "הנערה" - הרי מקור ללימוד שני.
וכך עלינו ללמוד:
א.
חד
"נערה" הראשון - בא
לגופיה
, ללמד חיוב קנס באונס נערה כשירה.
ב.
וחד
"נערה" השני, שהוא מיותר -
לאתויי
, להביא שהוא חייב קנס אף על
חייבי לאוין
, על אף שאין היא ראויה לקיימה.
ג.
וחד
יתור האות ה"א ב"הנערה" -
לאתויי חייבי כריתות
.
שאף על פי שהיא אסורה עליו, ואם יקדשנה לא יתפסו הקדושין [כי אינן בני הויה] כדין חייבי כריתות שאין קדושין תופסין בהם, מכל מקום חייב הוא קנס.
רב פפא אמר
, הריבוי לחייבי לאוין וחייבי כריתות נלמד מכתוב אחר, בפרשת מפתה:
"בתולה
-
בתולות
-
הבתולות
".
א. "וכי יפתה איש בתולה".
ב. "כסף ישקול כמוהר הבתולות".
והיה יכול הכתוב לומר "כמוהר" בלבד, ולהסתמך על לשון "בתולה" שכבר נזכר קודם לכן. וכיון שאמר הכתוב "כמוהר [ה] בתולות", הרי ריבוי אחד.
ג. והוסיף הכתוב את האות ה"א בתחלת המילה, ואמר "הבתולות", הרי ריבוי שני.
ויש לנו ללמוד:
חד
"בתולה" ראשונה -
לגופיה
הוא נצרך לנערה כשירה.
וחד
"בתולות" השני -
לאתויי חייבי לאוין
שאינן ראויין לקיימן.
וחד
תוספת הה"א שאמר "הבתולות" -
לאתויי
אף
חייבי כריתות
שאינן בני הויה וקדושין.
והוינן בה:
ורב פפא
הלומד דין זה מ"הבתולות" -
מאי טעמא לא אמר כריש לקיש
הלומד דין זה מ"הנערה"?
ומשנינן:
ההוא
מקרא ד"הנערה" -
מיבעי ליה
לרב פפא ללמוד ממנו
לכדאביי
.
דאמר אביי
:
בא עליה
על הנערה או הקטנה באונס או פיתוי,
ומתה
קודם שהעמיד האב בדין את הבועל, הרי זה
פטור
מלתת קנס לאביה -
כיון
שנאמר: "ונתן לאבי הנערה
חמשים כסף" -
מלמד הכתוב "לאבי הנערה", שדוקא
לאבי נערה
, כשהיא קיימת, יתן הבועל קנס,
ולא לאבי
נערה שכבר
מתה
.
וריש לקיש
המרבה חייבי לאוין וחייבי כריתות מ"הנערה" -
מאי טעמא לא אמר כרב פפא
, המרבה אותן מ"הבתולות"?
ההוא
קרא ["הבתולות"]
מיבעי ליה
לריש לקיש כדי
ל
למוד על ידו
גזירה שוה
, מלשון "בתולה" הנאמר בפרשת אונס, השווה ללשון "בתולה" האמור במפתה.
ואם לא היתה מלת "הבתולות" מיותרת, כדי להיות "מופנית" לגזירה שוה, לא היינו למדים את הגזרה שוה.
דתניא
: נאמר במפתה [שמות כב טז]
"כסף ישקול
[המפתה, לידי אבי הנערה] -
כמוהר הבתולות
". דהיינו שישלם המפתה לאבי הנערה כסף שקלים. אך לא נאמר כאן איזה סכום שקלים הוא "מוהר הבתולות", ואנו למדים זאת מחמשים כסף האמורים באונס.
הרי לשון "בתולה" בפרשת מפתה.
ונאמר בפרשת אונס "כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה, ותפשה ושכב עמה, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף". אך לא נאמר איזה סוג של מטבע יהיו אותם חמשים כסף.
הרי לשון "בתולה" בפרשת אונס.
ולמדנו בגזירה שוה, המשווה בין אונס למפתה, שמשמעות הכתוב "כסף ישקול - כמוהר הבתולות", הוא כך:
שיהא זה
סכום השקלים שמשלם המפתה -
כ"מוהר הבתולות
", האמור באונס, שהוא חמשים כסף.
ו
מצד שני מלמד הכתוב, שיהא
"מוהר הבתולות
" - הקנס של חמשים כסף האמור באונס, שלא נאמר בו באיזה מטבע של כסף מדבר הכתוב -
כזה
, כמטבע של מפתה, שנאמר בו "ישקול", ומשמעתו מטבעות של "שקלים", ולא מעות כסף.
ושבה הגמרא ותמהה:
וריש לקיש, נמי
, הלומד מ"הנערה" לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות, הרי
מיבעי ליה
ל"הנערה"
לכדאביי
, ללמוד מלשון זו שאם מתה הנערה קודם העמדה בדין לא ישלם לאביה קנס!?
ורב פפא, נמי
, הלומד מ"הבתולות" לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות, הרי
מיבעי ליה
לקרא "הבתולות" כדי שיהיה פנוי
לגזירה שוה
, שאם לא כן לא היו למדים גזירה שוה!?
ומכח קושיות אלו, מבארת הגמרא שרב פפא וריש לקיש לא נחלקו, אלא יש לרבות חייבי לאוין וחייבי כריתות לקנס - משני המקראות גם יחד:
אלא, שיתא קראי כתיבי
[ששה מקראות כתובים]:
א.
נערה
ב.
נערה
ג.
הנערה
ד.
בתולה
ה.
בתולות
ו.
הבתולות
.
תרי
שני מקראות, דהיינו "נערה" ו"בתולה" -
לגופייהו
, ללמד על אונס ועל פיתוי של נערה כשרה.
חד
היינו לשון "ונתן לאבי [ה] נערה" - ללמד
לכדאביי
, שתהיה הנערה חיה בשעת העמדה בדין.
וחד
לשון " [ה] בתולות" -
לגזירה שוה
, להשוות את התשלומים באונס ומפתה.
אייתרו ליה תרי
, נשארו שני ריבויים, תוספת האות ה"א למילה "הנערה" [בפרשת אונס], ולמילה "הבתולות" [בפרשת מפתה], כדי ללמד:
חד, לאתויי חייבי לאוין
שהוא חייב עליהן קנס.
וחד, לאתויי חייבי כריתות
, שאף עליהן חייב הוא קנס.
ועתה מבארת הגמרא שמשנתנו חלוקה על התנאים שבברייתא:
ו
משנתנו, המחייבת קנס את מי שבא על חייבי לאוין וחייבי כריתות, באה
לאפוקי מהאי תנא
, להוציא משיטתו של התנא הזה, דהיינו, משני התנאים שנזכרו בברייתא להלן!
דתניא
: כתוב בפרשת אונס את הבתולה:
"ולו תהיה לאשה
":
ונחלקו שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא בדרש הפסוק הזה:
שמעון התימני
[ממקום הנקרא "תמנת", ומשום שלא נסמך, לא נקרא "רבי"]
אומר
:
היות ואמר הכתוב לשון "תהיה לאשה", שהוא לשון הויה וקדושין, מלמד הכתוב שאין חיוב קנס אלא ב
אשה שיש בה
לאונס
הויה
וקדושין.
אבל נשים שאין לבועל בהן תפיסת קדושין, אין חייב עליהן הבועל קנס.
ואילו
רבי שמעון בן מנסיא אומר
: מלמד הכתוב שאין חיוב קנס אלא על הבא על
אשה הראוייה לקיימה
, אבל אשה שאינה ראויה לקיימה כי אסורה היא לו, אפילו אם יש לו בה תפיסת קידושין, הרי הוא פטור מן הקנס. ואילו משנתנו, המחייבת קנס בין בחייבי לאוין ובין בחייבי כריתות, חולקת על שני התנאים האלו.
ומפרשת הגמרא את מחלוקתם של שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא:
מאי בינייהו
, איזו נפקא מינה לדינא יש בין שתי השיטות?
אמר רבי זירא: ממזרת ונתינה
שהבא עליהן אינו עובר אלא בלאו, אבל קדושין תופסין לו בהן -
איכא בינייהו
.
כי
למאן דאמר
[שמעון התימני] שאינו מצריך לענין תשלום הקנס אלא שתהא אשה ש
יש בה הויה, הא נמי
ממזרת ונתינה,, על אף שהיא אסורה לו -
יש
לו
בה הויה
, שהרי תופסים לו בה קידושין. ולכן לפי שיטתו חייב הבועל עליה קנס.
ואילו
למאן דאמר
[רבי שמעון בן מנסיא] המצריך שתהא אשה ה
ראויה לקיימה, הא
ממזרת ונתינה -
אינה ראויה לקיימה
. ולכן לפי שיטתו אין הבועל חייב עליה קנס.
ודנה הגמרא עוד:
ולרבי עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין
, ונמצא כי אף אם נדרוש "אשה שיש בה הויה", נתמעטו בכך לרבי עקיבא כל חייבי לאוין, שהרי לדעתו בכולן אין בהן הויה -
מאי בינייהו
בין משמעות הכתוב לפי רבי שמעון בן מנסיא לבין משמעות הכתוב לשמעון התימני, והרי לפי רבי עקיבא בכולן אין תפיסת קידושין?
איכא בינייהו
, בין דרשת "אשה הראויה לקיימה" ל"אשה שיש בה הויה", לגבי קנס במקום איסור של
אלמנה
לכהן גדול
שיש בה הויה אפילו לרבי עקיבא, ואולם אין ראוי לו לקיימה.
ו
כרבי סימאי
.
כל הבא על אשה שאין קדושין תופסין לו בה, הרי הולד ממזר. וכל אשה שקדושין תופסין לו בה, הרי הולד כשר [אפילו אם בא עליה בלי קדושין].
דתניא: רבי סימאי אומר: מן הכל
ואפילו מחייבי לאוין -
עושה רבי עקיבא ממזרין
[ואין קדושין תופסין בה],
חוץ מאלמנה לכהן גדול
, שאף על פי שהיא אסורה עליו בלאו, אם בא עליה אין הולד ממזר [וקדושין תופסין לו בה] -
שהרי אמרה תורה
גבי כהן גדול באלמנה: "אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה]
לא יקח
", וסמך לו הכתוב:
"ולא יחלל
" זרעו בעמיו" -
ובא הכתוב ללמד: רק
חילולין
[בנים חללים]
הוא
[הכהן הגדול או ההדיוט הבאים על אשה הפסולה לכהונה] -
עושה
בזרעו.
ואין
הוא
עושה ממזרין
מזרעו.
וממשיכה ודנה הגמרא:
ולרבי ישבב
החולק על רבי סימאי -
דאמר
:
בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף
[הוא רבי עקיבא] על שהוא מרבה ממזרים בישראל חינם,
שהיה אומר
רבי עקיבא:
כל שאין לו ביאה בישראל
ואפילו אלמנה לכהן גדול -
הולד ממזר
.
אם כן לשיטתו של רבי ישבב, חוזרת הקושיה למקומה:
מאי בינייהו!?
כתוב בתורה [דברים כג ח ט]: "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. בנים אשר יולדו להם, דור שלישי, [אחר גירות הסב] יבוא להם בקהל ה'".
וכיון שאמרה תורה "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", אנו לומדים מכאן שהדור הראשון והשני [של גרים] של אדומי ומצרי לא יבוא להם בקהל ה', בין זכרים ובין נקבות.
ואם באו בקהל ה', עברו באיסור עשה, דקיימא לן: לאו הבא מכלל עשה - עשה.
דהיינו, איסור שאתה לומד אותו בלימוד של "מכלל הן אתה שומע לאו" - אינו אלא איסור עשה, ואינו איסור לאו ללקות עליו.