כתובות 24b — התלמוד בעברית

ו

הכא נמי

נעמיד משנתינו,

ב

חמר

שכלי אומנותו בידו

, וניכר הדבר שהולך ממקום למקום למכור תבואה, ולכן חיישינן לגומלין, אבל בעלמא לא חיישינן לגומלין .

ומבארינן:

והיכא אתמר

הא

דרבי חמא בר עוקבא

דאיירי באומן שכלי אומנותו בידו?

אהא דתנן

במסכת טהרות -

"הקדר

היוצר קדירות חרס, שהוא "חבר" שנזהר בכליו שלא יטמאו,

שהניח קדירותיו

ברשות הרבים,

וירד לשתות,

וחושש שמא נגעו בגדיהם של עמי הארץ בקדרותיו וטימאום, משום שגזרו חכמים טומאה על בגדי עמי הארצות, - הקדירות

הפנימיות

שאינן סמוכות לרשות הרבים ממש -

טהורות,

שודאי לא נגעו בהם בגדיהם של עוברי רשות הרבים.

והחיצונות

הסמוכות לרשות הרבים -

טמאות,

שמא נתחככו בהם בגדי עוברי רשות הרבים בהליכתם

".

ו

נתקשינו: ד

ה

א

תניא

בברייתא - ד

"אלו

היינו הפנימיות,

ואלו

היינו החיצוניות,

טמאות",

ודלא כמתניתין דלעיל שחילקה בין הקדירות הפנימיות לחיצוניות?

ולגבי קושיא זו

אמר רבי חמא בר עוקבא

: דברייתא דתני "אלו ואלו טמאות" איירי

ב

אומן

שכלי אומנותו בידו,

וניכר שמתכוין למכור את קדירותיו, ולהכי מטמאינן להו -

מפני שיד הכל ממשמשת בהן

ובודאי נגעו בהן עמי הארץ.

ו

נתקשינו: ד

ה

א

תניא

בברייתא - ד

"אלו ואלו

היינו - הפנימיות והחיצוניות,

טהורות",

ודלא כברייתא דלעיל דתני דאלו ואלו טמאות?

אמר רבי חמא בר עוקבא

: ברייתא דתני "אלו ואלו טהורות" איירי

ב

אומן

שאין כלי אומנותו בידו,

ולכך לא חיישינן שמא נגעו בהן עמי הארץ.

ו

אכתי קשיא לן -

אלא הא דתנן

במתניתין דטהרות דלעיל -

"הפנימיות טהורות,

והחיצונות טמאות. " היכי משכחת לה?

והא אי איירי באומן שכלי אומנותו בידו, הרי בין כך ובין כך טמאות, ואי איירי באומן שאין כלי אומנותו בידו, בין כך ובין כך טהורות.

ומשנינן: לעולם איירי כשאין כלי אומנותו בידו, ודקשיא לך, אם כן מדוע החיצונות טמאות? תשובתך - משום

ד

איירי הא מתניתין כש

סמיכא

חנותו של הקדר

לרשות הרבים,

ומניח את קדרותיו בתוך רשות הרבים

ו

לכך טימאו את החיצונות -

משום חיפופי

[חיכוך] עוברי

רשות הרבים,

אבל הפנימיות שאין מתחככים בהם עוברי רשות הרבים - טהורות.

וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רבי יהודה ורבנן, אי נאמן אדם לומר על חברו "כהן הוא" כדי להתירו בתרומה:

ואיבעית אימא: רבי יהודה ורבנן, במעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי.

כלומר - לעולם טעמו של רבי יהודה לאו משום דחייש לגומלין.

אלא דסבר, שאין מאמינים לעד אחד אפילו לענין תרומה לחודה, משום דחיישינן שמא אדם אחר שיראה אותו אוכל בתרומה יאמר שודאי כהן הוא, ויעיד עליו במקום אחר ויבואו להכשירו אף ליוחסין.

ורבנן סברי: דלא חיישינן להכי, ולכן נאמן עד אחד להתירו בתרומה לחודיה. ואם תאמר - דאכתי קשיא לרבנן אמאי לא חיישינן לגומלין, כמו גבי דמאי, דהתם חיישי רבנן לגומלין?

צריך לומר - דלרבנן עדיין בעינן לתירוץ הקודם של הגמרא - דהתם איירי באומן שכלי אומנותו בידו, ולהכי חיישינן לגומלין. תוספות.

נסתפקו האמוראים בבית המדרש:

איבעיא להו

: שטר חוב הבא לפני הדיינים וכתוב בתוכו התואר "כהן" על אחד מהנדונים,

מהו להעלות

את הנדון, לחזקת כהונה,

מ

כח העדות שב

שטרות,

ולהתירו להנשא

ליוחסין?

ושקלינן וטרינן:

היכי דמי

דאיכא עדות בשטר לענין כהונה?

אילימא

דאיירי

דכתיב ביה

[בשטר]

"אני פלוני כהן חתמתי עד"

דהיינו שאחד מעידי השטר כתב על עצמו את התאר "כהן", ובזה מספקא לן אי מעלין מעדות זו ליוחסין.

בהא ודאי אין לומר שנעלה מהשטר לענין יוחסין, משום ד

מאן קא מסהיד עילויה?

מיהו המעיד עליו שכהן הוא, להעלותו מכח עדות זאת ליוחסין? אלא

לא צריכא,

דאיירי

דכתיב ביה

[בשטר]

"אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני", וחתימו סהדי

לעדות על שטר זה. ובזה מספקא לן -

מאי?

האם

אמנה שבשטר קא מסהדי

עידי השטר, אבל על יחוסו של הלווה אינם מעידים,

או דלמא, אכולה מילתא קא מסהדי,

ואיכא עדות אף לגבי יחוסו של הלווה, ואפשר להעלותו ליוחסין מכח עדות זו?

ונחלקו בספק זה

רב הונא ורב חסדא.

חד אמר: מעלין

משטרות ליוחסין,

וחד אמר: אין מעלין

משטרות ליוחסין, ולא איתברר לן מאן סבירא מעלין, ומאן סבירא אין מעלין.

עוד נסתפקו האמוראים בדין "מעלין":

איבעיא להו

: אדם הבא לפנינו ואין ידוע לנו יחוסו, ובא עד אחד ומעיד בו שכהן הוא,

מהו

שישא את כפיו? האם חיישינן שמא יבואו אח"כ

להעלות

ו

מ

חזקת

נשיאות כפים, ליוחסין,

או לא?

והוינן בה:

תיבעי

ספק זה -

למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין,

[היינו רבי יהודה דלעיל]

ותיבעי

אף

למ"ד אין מעלין

מתרומה ליחוסין. [היינו רבנן דלעיל]

ומפרשת הגמרא:

תיבעי למ"ד מעלין

מתרומה ליוחסין, שמא אף על גב דמתרומה מעלין ליוחסין, [כלומר דחיישינן שמא אחר הרואהו אוכל תרומה יעיד עליו לכהונה], דלמא

הני מילי תרומה,

חיישינן להכי, משום

דעון מיתה היא

, והרואה אומר, אילולי שהיה כהן לא היה אוכל בתרומה.

אבל נשיאות כפים ד

רק

איסור עשה

יש בהן,

לא

חיישינן שמא יבואו להעלותו ליוחסין.

או דלמא לא שנא

ואף כאן יש לחוש שמא יעלוהו ליוחסין.

וכמו כן

תיבעי למ"ד אין מעלין

מתרומה ליוחסין, שמא

הני מילי

דלא חיישינן שמא הרואה יבוא להעיד עליו דכהן הוא דווקא ב

תרומה, דמיתאכלא בצנעא,

ולא יראוהו אוכל בתרומה,

אבל

גבי

נשיאות כפים דבפרהסיא

הוא נושא את כפיו, חיישינן שמא הרואה יאמר -

"אי לאו כהן הוא, כולי האי לא מחציף אינש נפשיה

לישא את כפיו כשאינו כהן" ויבא להעיד עליו שכהן הוא.

או דלמא, לא שנא,

ואף בנשיאות כפיים לא חיישינן, ומתירים לו לישא כפיו על פי עד אחד.

ואמרינן בגמרא, דנחלקו בספק זה

רב חסדא ורבי אבינא.

חד אמר: מעלין

מנשיאות כפיים ליוחסין, ולכך אין להתירו לישא את כפיו אלא בשני עדים.

וחד אמר: אין מעלין

מנשיאות כפיים ליוחסין, ומתירים לו לישא כפיו על פי עד אחד.

ובעניין זה -

אמר לו רב נחמן בר יצחק לרבא: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין?

האם חיישינן שהרואה אדם נושא כפיו יבוא להעיד עליו שכהן הוא, כנ"ל.

אמר לו

רבא לרב נחמן בר יצחק: והלא דבר זה הוא

פלוגתא דרב חסדא ורבי אבינא,

דלעיל.

אמר לו רב נחמן לרבא - אכתי

הלכתא מאי?

אמר לו

רבא -

אנא, מתניתא

שמבואר מתוכה כמאן הלכתא

ידענא.

ואיזו היא:

דתניא

-

רבי יוסי אומר: גדולה חזקה!

יש לסמוך עליה יפה. רש"י. ומנין?

שנאמר

(עזרא ב') - גבי מנין העולים ארצה בימי עזרא -

"ומבני הכהנים

שעלו ארצה:

בני חביה, בני הקוץ, בני ברזילי, אשר לקח מבנות ברזילי הגלעדי אשה, ויקרא

ו בניהם

על שמם, אלה

הכהנים

בקשו כתבם המתיחשים

[כתב ייחוסם לכהונה]

ולא נמצאו, ויגאלו

[נפסלו]

מן הכהונה, ויאמר התרשתא

[הוא נחמיה בן חכליה]

להם

: מה יהיה דינם -

אשר לא יאכלו מקדש הקדשים

היינו מקדשי המקדש,

עד עמוד כהן לאורים ותומים,

כלומר - עד ביאת המשיח, אבל בתרומה שהיו רגילים לאוכלה בגולה לא אסרם.

"

ומבארת המשנה -

אמר להם

נחמיה -

הרי אתם בחזקתכם! במה הייתם אוכלים בגולה, בקדשי הגבול!

כלומר בתרומה שנוהגת גם מחוץ למקדש וירושלים,

אף כאן,

כשתעלו ארצה, אף על פי שלא מצאתם את כתב ייחוסכם לכהונה עדיין תאכלו

בקדשי הגבול,

משום דסמכינן על חזקתכם שאכלתם עד היום. ומכאן שגדולה חזקה. עד כאן המשנה.

ו

מכאן הוכיח רבא לרב נחמן, שנפסקה ההלכה שאין מעלין מנשיאות כפיים ליוחסין, משום ד

אי סלקא דעתך,

ד

מעלין מנשיאות כפים ליוחסין,

והלא

הני

הכהנים בני ברזילי

כיון דפרסי ידייהו,

שהרי השאירם נחמיה בחזקתם, ובגולה היו נושאים כפיהם,

אתי לאסוקינהו

ליוחסין, ומה הואיל נחמיה בתקנתו שאסרם בקדשי המקדש, והלא הרואה אותם נושאים כפיהם יעיד עליהם שכהנים הם?! אלא ודאי שלא חיישינן שיעלו מנשיאות כפיים ליוחסין.

ודחינן: לעולם חיישינן שיעלו מנשיאות כפיים ליוחסין, אלא דגבי הכהנים בני ברזילי לא חיישינן משום ד

שאני הכא, דריע חזקייהו,

הורעה חזקתם, כיון שהכל רואים ששאר כהנים אוכלים מקדשי המקדש ואלו אינם אוכלים, ולכן לא חיישינן שיעלום מנשיאות כפיים ליוחסין.

ומוכחינן כתירוץ זה -

דאי לא תימא הכי,

דשאני הכא דריע חזקייהו, יקשה לך אף

למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין,

והלא כהנים אלו אוכלים בתרומה ו

כיון דאכלי בתרומה אתי לאסוקינהו

, דהלא לשיטתו מעלין מתרומה ליוחסין, ומה הועיל נחמיה בתקנתו?

אלא לאו,

כדתריצנא לעיל, דשאני הכא

משום דריע חזקייהו

כיון שניכר שיש בהם צד פסול לא חיישינן שיעלום ליוחסין.