כתובות 21a — התלמוד בעברית

ו

לדברי חכמים

אין צריך שני עדים על כל חתימה וחתימה, משום ש

על מנה שבשטר הם מעידים,

כלומר שמעידים שהיתה הלואה, ולכך מצטרפים שניהם לומר "ראינו את המלוה וחתמנו עליו".

ומקשינן:

פשיטא

שבכך נחלקו! ומה השמיעתנו הגמרא בדבריה?

ומשנינן:

מהו דתימא, לרבי,

טעמו לאו משום שסבר בודאי שעל כתב ידם הם מעידים, אלא

ספוקי מספקא ליה

-

אי על כתב ידם הם מעידים, או על מנה שבשטר הם מעידים,

ומספק הצריך שני עדים על כל חתימה וחתימה.

ונפקא מינה

בין ספק לודאי:

היכא דמית

א

חד מינייהו

מן העדים - שאם טעמו של רבי הוא מן הספק,

לבעי שני

עדי

ם

אחרים

מן השוק

כדי

להעיד עליו,

ואין יכול העד השני להצטרף עם עד אחר ולהעיד על חתימת ידו של חבירו,

דאם כן

מצטרף עם אחר, שמא על מנה שבשטר הם מעידים, ואז

קנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא,

כלומר - כיון שעל מנה שבשטר הוא מעיד, הרי חצי הממון יוצא על פיו בלא צירוף עם העד השני, [כיון שלמאן דאמר "על מנה שבשטר הם מעידים", הרי נאמן אדם לומר "זה כתב ידי", אף בלא צירוף עם עד אחר עמו], ואחר כך כשמצטרף עם העד השני כדי להעיד על חתימת יד חברו, הרי יוצא עוד רבע מהממון על פיו, נמצא ששלשת רבעי הממון יוצאים על פי עד אחד!

ודבר זה אינו אפשרי, משום דכתיב - "על פי שנים עדים יקום דבר", ודרשינן שיקום הדבר על ידי שניהם בשוה, מחציתו על פי כל אחד מהם.

ו

לכן אם מספקא לן אי על מנה שבשטר הוא מעיד אזלינן

הכא לחומרא

היכא שמת אחד מהעדים, שצריך שנים אחרים מן השוק כדי להעיד עליו, שמא על מנה שבשטר הם מעידים.

והכא לחומרא

היכא שלא מת אחד מן העדים, שצריך כל אחד להעיד עליו ועל חבירו, שמא על כתב ידם הם מעידים.

והא

קא משמע לן

בגמרא לעיל -

דרבי מיפשט פשיטא ליה

שעל כתב ידם הם מעידים

בין לקולא

היכא שמת אחד מן העדים, שיכול להצטרף עם עד אחר ולהעיד על חתימת יד חבירו.

ו

בין לחומרא

היכא שלא מת, שצריך כל אחד מהעדים להעיד על כתב ידו וכתב ידו של חבירו.

וראיה שסבר רבי כך:

דאמר רב יהודה אמר רב: שנים החתומין על השטר, ומת אחד מהן, צריכין שנים מן השוק להעיד עליו,

כמבואר לעיל, כיון שעל מנה שבשטר הם מעידים כרבנן, הרי אם יצטרף העד השני עם אחד מן השוק להעיד על חתימת העד שמת, הרי יוצא שלשת רבעי הממון על פיו. ו

בזו רבי לקולא,

כדאמרן, שסבר שעל כתב ידם הם מעידים אף לקולא,

ורבנן לחומרא.

ומקשינן: לרבנן שסברו שעל מנה שבשטר הם מעידים, אם מת אחד מן העדים, דאמרו רבנן שצריך שניים אחרים מן השוק להעיד עליו,

ואי ליכא תרי

מן השוק,

אלא

א

חד

מן השוק והעד השני,

מאי?

האם אינו יכול לקיים את השטר בשום אופן?

אמר אביי,

יכול העד שנשאר בחיים

לכתוב

את

חתימת ידיה אחספא

[על חרס]

ושדי ליה

בבי דינא,

[ויניחנה בבית הדין],

ומחזקי ליה בי דינא

(וחזו ליה),

[ויקיימו בית דין את חתימתו שבשטר מכח דמיונה לחתימה זו],

ו

אז

לא צריך איהו לאסהודי אחתימת ידיה,

כיון שכבר התקיימה,

ואזיל איהו, והאי

אותו עד אחר מן השוק -

ומסהדי אאידך

על העד שמת - כיון שכעת אף לרבנן לא יוצא שלשת רבעי הממון על פי עד אחד, כיון שהעד השני לא העיד מעולם על מנה שבשטר, וחתימתו התקיימה על ידי ה"חספא" שחתם עליה, ולכן יכול להעיד על חתימת יד חבירו בצירוף עם העד השני מן השוק.

ו

יחתום העד השני

דוקא אחספא,

[על חרס]

אבל אמגלתא לא

.

מאי טעמא?

דלמא משכח לה

למגילה שחתם עליה -

איניש דלא מעלי, וכתב עילויה מאי דבעי

[ויכתוב בשמו מה שירצה],

ו

יהיה נאמן, משום ד

תנן: הוציא עליו

שטר ב

כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין,

אע"פ שאין בשטר עדים . ואף כאן שיוציא עליו את חתימת ידו יוכל לזייף מה שירצה ולחייבו.

אמר רבי יהודה, אמר שמואל: הלכה כדברי חכמים,

שעל מנה שבשטר הם מעידים, ואין צריך העד השני להעיד על חתימת ידו כדי לקיימה.

ומקשינן:

פשיטא!

הרי

יחיד ורבים, הלכה כרבים!

ומה השמיענו שמואל בדבריו?

ומשנינן:

מהו דתימא

הכא הלכה כרבי, משום שקיימא לן

"הלכה כרבי מחבירו", ו

סלקא דעתין ש

אפילו מחביריו

הלכה כמותו,

קא משמע לן

שמואל שההלכה כרבנן, ורק מחבירו שהוא יחיד הלכה כרבי, אבל מחביריו שהם רבים הלכה כמותם.:

(סימן נח נד חד)

מביאה הגמרא נידון נוסף שהתעורר בעקבות דברי שמואל שההלכה כרבנן:

אמר ליה רב חננא בר חייא לרב יהודה, ואמרי לה

[ויש אומרים]

רב הונא בר יהודה

הוא שאמר

לרב יהודה, ואמרי לה

[ויש אומרים]

רב חייא בר יהודה

הוא שאמר

לרב יהודה: ומי אמר שמואל הכי,

שההלכה כרבנן?!

והא,

מעשה שהיה ב

ההוא שטרא, דנפיק מבי דינא דמר שמואל,

והיו חתומים עליו כעדים - רב ענן בר חייא, ורב חנן בר רבה, ובאו לקיים את חתימות ידיהם בבית דינו של שמואל,

והוה כתיב ביה

בשטר הקיום שהוציאו בית הדין -

"מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימות ידיה, ואדחד דעמיה, ומנו, רב חנן בר רבה, ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימות ידיה, ואדחד דעמיה, ומנו, רב ענן בר חייא, אשרנוהי וקימנוהי כדחזי".

[כיון שבא רב ענן בר חייא והעיד על חתימת ידו, והיה עמו עד נוסף והוא רב חנן בר רבה, ומכיון שבא רב חנן בר רבה והעיד על חתימת ידו והיה עמו עד נוסף והוא רב ענן בר חייא, לכן אישרנו וקיימנו את השטר כראוי].

ומבואר - שסבר שמואל כרבי, שצריך כל אחד מן העדים להעיד גם על חתימת יד חבירו, ומדוע אמר לעיל שההלכה כרבנן?

אמר לו

רב יהודה: לעולם סבר שמואל כרבנן, אלא ש

ההוא שטרא

שבא לפניו וקיימו כדעת רבי - שטרא

דיתמי הוה. וחש

ש

שמואל

שמא יבא השטר

ל

פני

בית דין טועין, וסבר שמואל, דלמא איכא דסבירא ליה

בעלמא

הלכה כרבי מחבירו, ולא מחביריו, ובהא

הלכה כרבי

אפילו מחביריו

. ולכן

סבר

שמואל -

אעביד רווחא כי היכי דלא מפסדי יתמי.

[אקיים את השטר אף לדעת רבי, כדי שלא יגרם הפסד ליתומים בכל מקרה].

עוד מביאה הגמרא מדיני קיום שטרות:

אמר רב יהודה, אמר שמואל

: שטר שקויים בבית דין, וטוען הלוה שכולו מזוייף, וגם הקיום מזוייף הוא, ויש בפנינו

עד

אחד מעידי השטר,

ודיין

אחד מהדיינים שקיימו את השטר,

מצטרפין

שניהם לקיים את השטר בשנית .

אמר רמי בר חמא: כמה מעליא הא שמעתא!

אמר רבא: מאי מעליותא?

הרי אין הדין כן, משום ד

מאי דקא מסהיד סהדא, לא קא מסהיד דיינא, ומאי דקא מסהיד דיינא, לא קא מסהיד סהדא.

כיון שהעד מעיד על המנה שבשטר כרבנן, והדיין מעיד "בפני התקיים השטר" .

אלא, כי אתא רמי בר יחזקאל אמר: לא תציתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל.

[אל תצייתו לכללים שאמר יהודה אחי בשם שמואל, ובאמת עד ודיין אינם מצטרפים!].