כתובות 16b — התלמוד בעברית

וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא.

לכן הבעל נאמן לומר אלמנה נשאתיך.

ומקשינן:

אי כל הנשאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי,

הרי

הנך סהדי שקרי נינהו,

שאילו הייתה בתולה הרבה היו יודעים שיצאה בהינומא?

אלא, אמר רבינא

: לא תימא "כל הנישאת בתולה יש לה קול". אלא רק

רוב הנשאת

בתולה יש לה קול. וזו הואיל ואין לה קול

איתרע לה רובא.

אבל כשיבואו עדים נאמינם לומר בתולה הייתה, כיון שיש מיעוט בתולות שאין להן קול, ושמא זו מן המיעוט היא.

שנינו במשנה שאשה שאבדה כתובתה,

אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו'

גובה מאתיים בכתובתה:

ומקשינן:

ליחוש דלמא מפקא עדים

שיצאה בהינומא

בהאי בי דינא, וגביא, והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב"ד, וגביא בה

?

ומתרצינן:

אמר רבי אבהו,

על כרחינו משנה

זאת אומרת,

שבמקום שאין כתובה

כותבין שובר

לבעל, לראיה שפרע לאשה את כתובתה, ואינו יכול לומר, איני פורע עד שתוציאי את כתובתיך, שמא תתבעיני פעם נוספת בבית דין, אלא כותבים לו שובר ועליו מוטלת האחריות לשמור על שוברו .

ונחלקו בדין זה במסכת בבא בתרא, וקיימא לן כמאן דאמר "אין כותבין שובר", ואין גובין מן הלווה עד שיוציא המלוה את שטרו, משום שנמצא הלוה צריך לשמור את שוברו כל חייו מן העכברים כדי שלא יחזור המלוה ויתבענו שנית.

רב פפא אמר,

לעולם אין כותבין שובר, ובמשנתנו

במקום שאין כותבין כתובה עסקינן,

ולכן אין לחוש שמא תוציא את כתובתה במקום אחר ותגבה ממנו פעם שניה.

ואיכא דמתני לה

לנדון זה שדנו בו רבי אבהו ורב פפא -

אברייתא,

ששנינו: אשה ש

איבדה כתובתה,

או

הטמינה כתובתה,

או

נשרפה כתובתה,

ו

רקדו לפניה, שחקו לפניה, העבירו לפניה כוס של בשורה

[יבואר בהמשך הגמרא],

או מפה של בתולים,

שכל אלה מנהג לעשותם בנישואי בתולה,

אם יש לה עדים באחד מכל אלו

-

כתובתה מאתים.

ואהא אקשינן:

וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב"ד וגביא, והדר מפקא לכתובתה בהאי ב"ד וגביא בה?

ועל קושיא זו נאמרו תרוצי הגמרא לעיל -

אמר רבי אבהו: זאת אומרת כותבין שובר. רב פפא אמר: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן.

ומקשינן: היאך אפשר לומר את תירוצו של רב פפא על הברייתא,

והא איבדה כתובתה קתני

בברייתא, ואם כן ודאי מדובר במקום שכותבים כתובה, ודלא כרב פפא שהעמיד במקום שאין כותבים כתובה?

ומתרצינן: לעולם כרב פפא, והברייתא עוסקת בגוונא

דכתב לה איהו

כתובה אע"פ שמנהג המקום שלא לכתוב כתובה.

ומקשינן:

סוף סוף

כיון שהייתה כתובה ניחוש דלמא

מפקא לה

בבית דין אחר

וגביא בה

פעם שנייה?

ומתרצינן:

מאי "איבדה"

שאמרה הברייתא?

! איבדה באור!

ואם כן שוב אין לחוש שתוציאנה במקום אחר .

ומקשינן:

אי הכי

"איבדה"

היינו "נשרפה",

ומדוע חזרה הברייתא ואמרה פעם נוספת דין זה?

ועוד

קשה -

"הטמינה

כתובתה

" מאי איכא למימר,

ניחוש דלמא מפקא לכתובתה בבית דין אחר וגביא בה?

ותו

קשיא - אפילו אם תאמר ש"נשרפה כתובתה" הוא פירוש ל

"איבדה

כתובתה

",

אכתי קשיא

למה לי

למימר "איבדה כתובתה", והלא היינו "הטמינה כתובתה"?

ומתרצינן:

אלא, כל איבדה כי הטמינה בפנינו דמי, ולא יהבינן לה,

דחישינן שמא תוציא כתובתה בבית דין אחר ותגבה בה פעם נוספת.

וכך הוא באור הברייתא: איבדה כתובתה - כהטמינה כתובתה, ואינה נאמנת,

עד דאמרי עדים

נשרפה כתובתה, שאז נאמנת אם יהיו עדים שיצאה בהינומא או בשאר מנהגי הבתולות, וגובה מאתיים.

מאן דמתני לה,

היינו לדברי רבי אבהו ורב פפא

אברייתא,

ואע"פ שעוסקת הברייתא במקרה שאבדה כתובתה, אין מכאן ראייה שכותבים שובר, משום ש"כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי", כנ"ל, אם כן -

כל שכן אמתניתין,

שאין להביא ראייה ממשנתינו שכותבים שובר משום שמדובר במקום שאין כותבים כתובה, כנ"ל.

ומאן דמתני לה

לדברי רבי אבהו ורב פפא

אמתניתין

בלבד,

אבל אברייתא לא

יתרץ כנ"ל - "כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי",

כי קושיא,

ויעדיף להוכיח מהברייתא שכותבים שובר ולא לדחוק כתירוצינו לעיל.

שנינו במשנה ש

אם יש עדים כו'

נאמנת.:

ומקשינן: למאן דאמר שאין כותבים שובר, אמאי נאמנת,

וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי בית דין וגביא, והדר מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא?

ומתרצינן: ש

במקום דלא אפשר,

כגון היכן שאין כותבים כתובה, וגובה כתובתה רק על ידי עידי הינומא, אזי

ודאי

ש

כתבינן שובר,

שאם לא כן היאך תגבה את כתובתה?!

שנינו במשנה שאם יש עדים ש

העבירו לפניה כוס של בשורה,

גובה מאתיים:

ומבארת הגמרא:

מאי כוס של בשורה? אמר רב אדא בר אהבה, כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, כלומר

-

ראויה היתה זו לאכול בתרומה,

אם הייתה נישאת לכהן, כיון שלא נמצאה בעולה מחמת זנות, אלא בתולה.

ומקשינן:

מתקיף לה רב פפא

-

אטו

אם הייתה

אלמנה, מי לא אכלה בתרומה?!

ואם כן מה הראייה מכך שראויה לאכול בתרומה שאכן בתולה היא, דלמא אלמנה הייתה, ואף אלמנה אוכלת בתרומה?

אלא אמר רב פפא

הטעם שמעבירים לפניה כוס של תרומה, לומר - ש

זו

ראשית,

היינו נבעלת לראשונה,

כתרומה

שהיא

ראשית

לכל הפירות.

מביאה הגמרא מנהגים נוספים שנהגו בבתולה:

תניא: רבי יהודה אומר, חבית של יין מעבירין לפניה.

ו

אמר רב אדא בר אהבה

לבאר את דבריו: שאף לפני בעולה היו מעבירים חבית של יין, אלא שאם הייתה

בתולה, מעבירין לפניה

חבית

סתומה.

ואם הייתה

בעולה, מעבירין לפניה

חבית

פתוחה.

ומקשינן:

אמאי

מעבירים חבית יין אף לפני בעולה,

ניעבר

רק

קמי בתולה, וקמי בעולה לא ניעבר כלל?

ומשנינן: אם לא נעביר לפני בעולה כלל,

זימנין דתפסה מאתים

שלא בפני עדים או בית דין,

ואמרה

-

אנא בתולה הואי, והאי דלא עברו קמאי, אתנוסי הוא דאתניסו,

ותהא נאמנת במיגו שתאמר לא היו דברים מעולם .

ולכן תקנו חכמים לעשות היכר מיוחד לבעולה למען הסר כל ספק.

תנו רבנן

בברייתא:

כיצד מרקדין לפני הכלה?

[כלומר - איזה שבחים מותר לומר בפניה?]