כתובות 105a — התלמוד בעברית

חנן אומר

:

תשבע בסוף

, כאשר שמעו שמת, והיא באה ליטול כתובתה, עליה להשבע שאין בידה כלום מרכוש בעלה.

ולא תשבע בתחלה

, כאשר היא באה לגבות מזונותיה.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע בתחלה ובסוף.

אמר רבי דוסא בן הרכינס

-

כדבריהם.

אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן

ש

לא תשבע אלא בסוף.

גמרא:

ורמינהי

, שיש סתירה בין משנתנו ובין דברי הברייתא.

דתניא:

שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום.

א.

קשיא תלת

, שלשה דיינים שמזכירה הברייתא,

אתרין

, על שני דיינים שמזכירה משנתנו.

ב.

קשיא

משנתנו הנוקטת שהיו בירושלים "דייני

גזירות, אגזילות

על לשון הברייתא הנוקטת שהיו בה "דייני גזילות".

ומתרצת הגמרא את הסתירה הראשונה:

בשלמא תלת אתרין

-

לא קשיא,

כי רק את שני הדיינים

דחשיב ליה

לתנא,

קתני

במשנתנו, ואילו לדיין השלישי,

דלא חשיב ליה, לא קתני

במשנתנו. והתנא של הברייתא שנה גם אותו.

אלא

"דייני

גזירות" א

דייני

גזילות

-

קשיא!

אמר רב נחמן בר יצחק

: לפיכך קראה משנתנו לדייני הגזלות "דייני גזרות", לפי

ש

הם

היו גוזרין גזירות

[קנסות, כתשלום גבוה מהחיוב],

על גזילות

-

ו

כדתניא

במסכת בבא קמא [נח ב], בענין החיוב שצריך לשלם הבעלים על נזקי בהמתו, שהם גזרו עליו לשלם יותר ממה שהזיק:

בהמה שנכנסה לרשות הניזק, ו

קיטמה

, חתכה את ראשה של

נטיעה

[אילן צעיר] -

רבי יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים

: התשלום עבור נזק של קטימת ראש

נטיעה בת שנתה

-

שתי כסף

. ועל קטימת נטיעה

בת שתי שנים

-

ארבע כסף.

ומביאה הגמרא סתירה נוספת בין משנתנו, האומרת שהיו שני דייני גזירות בירושלים, לבין ברייתא אחרת האומרת שהיו בה שלשה דייני גזירות -

ורמינהי,

מהא דתניא:

שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן, ונחום!

אמר רב פפא: מאן תנא

, מיהו התנא ששנה בברייתא שהיה בירושלים דיין שלישי שנקרא

נחום?

-

רבי נתן היא

.

דתניא, רבי נתן אומר: אף נחום המדי

-

מגוזרי גזירות שבירושלים היה

.

ו

אולם,

לא הודו לו חכמים

לרבי נתן, אלא לדעתם היו רק שני דיינים, אדמון וחנן.

ופרכינן:

ו

כי

תו ליכא

, האם לא היו דיינים נוספים?

והאמר רבי פנחס אמר רבי אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים

. והיו בה

כנגדן

, כמספר הזה,

בתי כנסיות. וכנגדן בתי מדרשות

.

וכנגדן בתי

סופרים!

ומשנינן: אכן

דיינין

-

טובא הוו

.

וכי קאמרינן

שנים או שלשה -

א

דיינים

גוזרי גזירות קאמרינן.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים, היו נוטלין שכרן, תשעים ותשע מנה

-

מתרומת הלשכה

.

לא רצו

-

מוסיפין להם.

והוינן בה:

"לא רצו

"!?

אטו

, האם

ב

דיינים

רשיעי עסקינן

, שאינם רוצים בסכום זה, שהוא סכום מאד גבוה, אלא רוצים בסכום גבוה יותר!?

אלא

כך אמר רב יהודה:

לא ספקו,

אם סכום זה לא היה מספיק להם למחייתם, אז

אע"פ שלא רצו

העלאה בשכרם -

מוסיפין עליהן.

קרנא

[שם תנא] כאשר היו שני בעלי דין מבקשים ממנו שידון ויפסוק בטענות שביניהם,

הוה שקיל

היה לוקח משני הצדדים שכר שווה עבור הדיון ופסק הדין -

איסתירא

[מטבע], היה לוקח

מ

זה שהיה

זכאי

בדין,

ואיסתירא

היה לוקח

מ

זה שהיה

חייב

בדין -

ודאין להו דינא

, ואז היה דן ביניהם.

ותמהה הגמרא:

והיכי עביד

קרנא

הכי?

והכתיב

[שמות כג]

"ושוחד לא תקח

"!?

וכי תימא,

שמא תרצה לתרץ ולומר, כי

הני מילי

שיש איסור לדיין לקחת כסף מן בעלי הדין כדי לדון אותם ולפסוק דינם, הוא רק

היכא דלא שקיל

הדיין

מתרוייהו,

שאינו לוקח משניהם כסף בשוה עבור הדיון, אלא רק מאחד מהם, ולכן יש לחשוש

דלמא אתי לאצלויי

להטות

דינא

לטובתו.

ואילו

קרנא, כיון דשקיל מתרוייהו

-

לא אתי לאצלויי דינא,

לא יבוא להטות את הדין לצדו של אחד מהם.

אין זה תירוץ!

היות

ו

גם

כי לא אתי לאצלויי דינא

-

מי שרי

, האם יש היתר ליקח שכר עבור הדיון והפסק -

והתניא

בברייתא שאסור לקחת שוחד בכל ענין -

דתניא: זה שאמרה תורה

"ושוחד לא תקח

"

\-

מה תלמוד לומר?

אם ללמד שלא

לקחת שוחד כדי

לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי

-

הרי כבר נאמר

[דברים טז]

"לא תטה משפט

"!

אלא, אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב, אמרה תורה "ושוחד לא תקח

"!

ומשנינן:

הני מילי

שאסור לדיין לקחת כסף משני הצדדים,

היכא דשקיל

לכסף

בתורת שוחד

.

אבל

קרנא

-

בתורת אגרא הוה שקיל.

לקח את הכסף כשכר עבור פסיקת הדין ולא כשוחד להטיית הדין.

אך עדיין מקשה הגמרא:

ובתורת אגרא

-

מי שרי

לדיין ליטול כסף מבעלי הדין?

והתנן: הנוטל שכר לדון

-

דיניו בטלין!

ומשנינן:

הני מילי

שאסור לדיין לקחת תשלום, כאשר הוא לוקח את הכסף בתורת

"אגר דינא

", שתובע מהם את השכר עבור פסיקת הדין שביניהם. אך

קרנא

-

אגר בטילא הוה שקיל.

היה לוקח פיצוי על כך שהתבטל ממלאכתו בשעת הדיון, ולא נטל שכר עבור הדיון עצמו.

ותמהינן:

ואגר בטילא

-

מי שרי?

והתניא: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא ש

אם נטל,

דינו דין

.

ומדייקת הגמרא:

היכי דמי?

איך מדובר כאן?

אילימא

, אם נאמר שנטל

אגר דינא,

תיקשי: וכי

דינו דין?

והתניא: הנוטל שכר לדון

-

דיניו בטילין!

אלא

בהכרח מדובר שנטל

"אגר בטילא

",

וקתני

בברייתא ש

"מכוער הדיין

" העושה זאת, ואם כן, הכיצד נטל קרנא שכר בטלה?

ומשנינן:

הני מילי

שמכוער הדבר, כשנוטל הדיין שכר בטלה עבור

בטילא דלא מוכחא

, שאין ניכר הדבר שהוא בטל ממלאכה אחרת.

ואילו

קרנא

שכר

בטילא דמוכחא הוה שקיל

.

דהוה תהי באמברא דחמרא, ויהבי ליה זוזא.

שהיה קרנא מומחה בבדיקת היינות על ידי הרחתם, והיה אומר איזו חבית יין עתידה להתקלקל ולהחמיץ בקרוב, ואז היו מוכרים אותה ולא מפסידים את דמיה, ואיזו אינה מחמיצה אלא עומדת להתקיים. ומלאכה זו מצויה תמיד, והיו נותנים לו זוז עבורה, ולכן מוכחא מילתא שבשעה שהוא דן בה, הרי הוא בטל אז ממלאכתו. והיה מותר לו לקחת מבעלי הדין את שכר בטלתו.

ומצינו שמותר לדיין ליטול שכר בטלה במקום שזה מוכח כשכר בטלה,

כי הא דרב הונא

-

כי הוה אתי דינא לקמיה, אמר להו

רב הונא לבעלי הדין:

הבו לי גברא דדלי לי בחריקאי,

תנו לי אדם שידלה מים וישקה את שדותי במקומי,

ואידון לכו דינא.

וכיון שאינכם מעמידים אדם במקומי עליכם, לשלם לי שכר בטלתי, שאצטרך לשכור אדם במקומי שידלה את המים, ואני אעסוק בפסיקת הדין ביניכם.

אמר רבי אבהו: בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד

מלראות נכוחה -

הרי כאשר

אדם חש בעיניו

, הוא

נותן ממון לרופא,

ו

ספק

אם הוא

מתרפא, ספק אינו מתרפא

.

ו

אילו

הן, נוטלין שוה פרוטה, ומסמין עיניהן

בודאי.

שנאמר

: [שמות כג]

"כי השוחד

-

יעור פקחים

".

תנו רבנן

: [דברים טז]

"כי השוחד יעור עיני חכמים

" -

קל וחומר לטפשין

.

"ויסלף דברי צדיקים

" -

קל וחומר לרשעים.

ותמהינן:

מידי

האם

טפשים ורשעים בני דינא נינהו?

וכי כשרים הם להיות דיינים!?

אלא

, בהכרח, ש

הכי קאמר

:

"כי השוחד יעור עיני חכמים

" -

אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב

.