כריתות 9b — התלמוד בעברית

גבי שפחה נמי כתיב "אשר ישכב את אשה שכבת זרע

והיא שפחה"

ודרשינן מ"והיא שפחה" -

לחלק על כל שפחה ושפחה!

שנינו במשנה:

נזיר שנטמא טומאות הרבה.

[סוגיא זו נתבארה לעיל ב, ב].

ומבארינן:

מאן תנא

ששנה משנה זו?

אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא

.

דאמר: נזירות דטהרה

אשר נוהג בה הנזיר הטמא לאחר שנטהר -

מ

היום ה

שביעי

לטהרתו מטומאתו,

הוא דחיילא עליה

, עוד לפני שהגיע היום השמיני לטהרתו, שבו הוא מביא את הקרבנות של נזיר טמא.

ו

לכן

משכחת לה

שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה.

ו

כגון

: נזיר טמא שספר שבעה ימים, שבהם הוזה עליו אפר פרה אדומה לטהרו מטומאתו, וביום השביעי הוא החל לנהוג בנזירות טהרה, ואירע

ש

שוב

נטמא ב

אותו היום שהוא

שביעי

לטהרתו. ושוב נטהר,

וחזר ונטמא בשביעי

לטהרתו, דהוי ליה טומאתו בשביעי טומאה חדשה, הואיל וכבר החלה ביום השביעי נזירות דטהרה.

וכיון דלא יצא

הנזיר ל

שעה הראויה להקריב בה קרבן

בשעה שנטמא, שרק ביום השמיני הוא מביא קרבן,

אינו חייב אלא קרבן אחד

על כל אותן טומאות.

דאי רבי, כיון דאמר רבי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילה עליה

לא משכחת לדינא דמתניתין!

ד

אי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי

\-

כולה טומאה אריכתא היא!

ו

אי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני,

הרי

כיון דיצאת שעה שראויה להקריב בה קרבן

-

מחייב על כל אחת ואחת!

אלא, לאו, שמע מינה

-

רבי יוסי ברבי יהודה היא!

ומבארינן:

ומאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה?

דתניא

: נאמר בנזיר טמא שנטהר, שספר שבעה ימים לטהרתו והוזה עליו אפר פרה ביום השלישי וביום השביעי:

"וקדש את ראשו ביום ההוא"

-

ביום הבאת קרבנותיו, דברי רבי.

והיינו, דמתחיל למנות את נזירות הטהרה החל מהיום השמיני, שבו הוא מביא את קרבנותיו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו!

והיינו, ביום השביעי שבו הוא מתגלח, בו מתחילה נזירות הטהרה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה למנות את המביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:

המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה,

שמתרה בה שלא תתייחד עם פלוני ועם פלוני, ונתייחדה עם אותם אנשים, הרי כשבעלה מביא אותה לבית המקדש כדי שישקה אותה הכהן מים המרים כדין סוטה, ומביא עליה מנחת סוטה, דיו שיביא מנחה אחת על כל אותן אנשים שהתרה בה שלא תסתר עמהם.

המצורע שנתרפא מצרעתו כך הוא סדר טהרתו: לוקח שתי צפרים ועושה בהם כסדר הכתוב בפרשת מצורע, וטובל, ועדיין אינו טהור אלא צריך לספור שבעה ימים. וביום השביעי טובל והרי הוא טהור לחולין. ולמחרת, ביום השמיני, הוא מביא קרבנותיו, ומאז הוא מותר בקדשים.

קרבנות המצורע הם שלשה: שני כבשים, אחד לעולה ואחד לאשם, וכבשה אחת לחטאת. אך אם הוא עני שאין ידו משגת לקנות שלשה כבשים, מביא שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם.

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה,

שלאחר שנתרפא מנגעו הראשון וספר שבעה ימים, ולא הספיק להביא קרבנותיו, נתנגע שוב. וכן הרבה פעמים, מביא קרבן אחד בסוף על כולם.

הביא ציפרין

בתחילת סדר טהרתו, וחזר

ונתנגע

-

לא עלו לו

הציפרים לחובתו על הנגע הראשון. אלא, כשיטהר מנגעו השני יצטרך להביא שוב צפרים על הנגע הראשון, מלבד הצפרים שמביא על הנגע השני .

ודין זה נוהג -

עד שיביא חטאתו!

שאם כבר הביא את חטאתו על הנגע הראשון וחזר ונתנגע שוב, אינו צריך להביא עוד הפעם צפרים על הנגע הראשון.

רבי יהודה אומר

: אם נתנגע

עד שיביא אשמו

הרי למרות שהביא חטאתו הרי הוא צריך להביא שוב צפרים אחרות על הנגע הראשון. [ולמסקנת הגמרא ביאור המשנה הוא בדרך אחרת].

גמרא:

ומבארינן:

מנלן

שמביא הבעל המקנא מנחה אחת על הרבה קינויין שקינא לאשתו?

דכתיב

בפרשת סוטה

"זאת תורת הקנאות"

. ודרשינן:

תורה אחת לקינויין הרבה,

שעושים עליהם פעם אחת בלבד את הסדר הכתוב בסוטה, ובכלל זה שמביא רק מנחה אחת.

שנינו במשנה:

מצורע שנתנגע נגעים הרבה.

ומבארינן:

מנלן

שמביא רק קרבן אחד?

דכתיב "זאת תורת המצורע"

. ודרשינן:

תורה אחת למצורעים הרבה,

דהיינו לנגעים הרבה .

שנינו במשנה:

הביא ציפרין ונתנגע

-

לא עלו לא עד שיביא חטאתו. רבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו.

ומקשינן:

והאמרת

ברישא

אין מביא אלא קרבן אחד,

אלמא שכל הנגעים נחשבים כצרעת אחת אריכתא, ולמה יצטרך להביא צפרים נפרדים לכל נגע? ומתרצינן:

חסורי מחסרא, והכי קתני

במתניתין :

א.

הביא ציפרין, ונתנגע

, ושוב

הביא ציפרין ונתנגע, אין מביא אלא קרבן אחד

בסוף על כולן - שכל הנגעים נחשבים לצרעת אחת.

ב.

ולאקבועי בעניות ובעשירות,

לקבוע את מעמד המצורע אם הוא עני או עשיר ביחס לחיוב קרבנותיו -

לא מיקבע עד שיביא חטאת!

שהכל תלוי במצבו בשעת הקרבת החטאת. שאם היה אז עני והביא את החטאת מהעוף, הרי אע"פ שהעשיר אח"כ מביא גם את העולה מהעוף.

ואם היה עשיר בשעת הקרבת החטאת והקריב בהמה לחטאת יקריב גם את העולה מן הבהמה, ואע"פ שנעשה עני בשעת הקרבת העולה.

וכך ביאור המשנה: "לא עלו לו" הציפרין - ששעת הבאת הציפרין אינה קובעת את מעמדו - "עד שיביא חטאתו". ואם היה עני בשעת הבאת הציפרין והעשיר אח"כ, מביא קרבנות עשיר. וכן להיפך.

ורבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו!

ששעת הקרבת האשם [שהוא הקרבן הקרב ראשון מקרבנות מצורע] קובעת. ואם היה אז עני מביא את העולה והחטאת מהעוף, אע"פ שבשעת הקרבת העולה והחטאת הוא עשיר. וכן להיפך.

תנן התם

במסכת נגעים:

מצורע

עני

שהפריש קרבנו,

קרבן עני,

ו

אח"כ

העשיר

-

הכל הולך אחר

ה

חטאת

כפי שהיה מצבו בשעת הקרבת החטאת,

דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר

ה

אשם.

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר

שעת הבאת ה

ציפרין.

אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו. דכתיב "אשר לא תשיג ידו בטהרתו",

דהיינו שהיה עני בשעת טהרתו.

רבי שמעון סבר

: האי "טהרתו" היינו

דבר המכפרו,

דהיינו החטאת שמצאנו שהיא מכפרת בשאר העבירות.

רבי יהודה סבר: דבר המכשירו

דהיינו האשם דמדמו נותנין על בהונות המצורע ועל ידי כן הוא מותר בקדשים .

רבי אליעזר בן יעקב סבר: "דבר הגורם לו טהרה", ומאי נינהו? ציפרין!

שהם תחילת הטהרה, שמזין עליו מדם הצפור השחוטה.

מתניתין:

ועתה מבאר התנא את הענין החמישי שבו יש מי שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה:

האשה שילדה ולדות הרבה.

ומפרשת המשנה, כיצד? כגון ש

הפילה בתוך שמונים

יום ללידה קודמת של נקבה [שהיא עדיין בתוך ימי הטוהר, שלאחריהם מביאה את הקרבנות], ועתה הפילה שוב

נקבה

[ונקטה המשנה תוך שמונים לנקבה, ולא תוך ארבעים לזכר כיון שאם הנפל פחות מארבעים יום הוא אינו אלא מיא בעלמא ואין עליו חיוב קרבן. ולכן לא יתכן להתחייב קרבן יולדת על ולד שנולד בימי טוהר של זכר. אבל בנקבה יתכן הדבר. כגון: שטבלה לאחר שבועיים ללידתה, וחזרה ונתעברה, והפילה לאחר ארבעים יום, דהיינו, שלאחר חמשים וארבע יום ללידה הראשונה]

חזרה והפילה, בתוך שמונים

להפלה הראשונה. ואף נפל זה היה

נקבה

. והרי היא מביאה קרבן אחד על כולן.

והמפלת תאומים

שהיתה מעוברת בשלשה עוברים [ואפילו בזכרים] והפילה את הראשון לאחר ארבעים יום מתחילת העיבור, והשני נשתהה, והפילה אותו תוך ארבעים יום, בימי הטוהר מההפלה הראשונה, ואת השלישי הפילה בתוך ארבעים יום מההפלה השניה, הרי היא מביאה קרבן אחד על כולם.

רבי יהודה אומר

[פליג בין על דין הולדות ובין על דין תאומים]:

מביאה

קרבן

על

הנפל

הראשון, ואינה מביאה על השניה

שהפילה אותה בתוך מלאת שמונים לראשון בולדות הרבה, או תוך מלאת ימי הטוהר לזכר בילדה תאומים.

אבל,

מביאה על השלישי

כיון שהוא יצא לאחר ארבעים או שמונים ללידה הראשונה [שהרי כאמור יש לפחות חמשים וארבע יום בין לידה ללידה], והשני אינו נחשב כלל, הואיל והוא יצא תוך מלאת מהראשון, ולכן נחשב רק השלישי כלידה חדשה.

ואינה מביאה על הרביעי

שהוא יצא תוך מלאת מהשלישי שהחשבנו אותו כלידה [ובתאומים חולק רבי יהודה באופן שהשלישי יצא לאחר ימי הטוהר של הראשון].

גמרא:

ומבארינן:

מנלן

שמביאה קרבן אחד על כל הלידות?

דתני תנא קמיה דרב ששת

: כתיב

"זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה"

ודרשינן מ"תורת" דמשמע רבים -

מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה!

יכול אף על הלידה ועל הזיבה

תביא רק קרבן אחד?

תלמוד לומר "זאת"

בלשון יחיד לומר שמביאה קרבן על הזיבה לחוד ועל הלידה לחוד.

קתני

[כמו: אמר מר]:

יכול אף על הלידה ועל הזיבה.

ומקשינן: כיצד היה אפשר לומר שתביא על שתיהן קרבן אחד עד שצריך קרא למעט זאת?

אלא מעתה, אכלה חלב וילדה

ולד, או

אכלה דם וילדה,

האם

הכי נמי

תאמר

דאין מביאה אלא קרבן אחד

על החלב ועל הלידה, או על הדם והלידה!? והכא נמי לידה וזיבה שני ענינים שונים הם!?

ומתרצינן:

אימא הכי: יכול אף על הלידה שלפני מלאת

, כלומר לידה ראשונה [רש"י נדה מ, א],

ועל הלידה שלאחר מלאת

ימי טהרה תביא קרבן אחד?

תלמוד לומר "זאת"

, דמשמע שעל לידה אחת מביאה קרבן אחד ועל שתי לידות מביאה שני קרבנות! והיינו בכי האי גוונא שהיתה הלידה השניה לאחר מלאת.

שנינו במשנה:

הפילה בתוך שמונים.

ואמרינן:

כשתמצי לומר

[כלומר, כך הוא ביאור הדבר]:

לדברי רבי יהודה

-

ולד ראשון גורם

להבאת הקרבן,

ומולד ראשון מונה

שמונים יום. והשני, שהוא תוך מלאת לראשון, פטור מקרבן. הלכך אינו נחשב כלל. ואם כן השלישי שנולד לאחר שמונים מהראשון חייב קרבן.

לדברי חכמים: ולד שני

[כלומר אחרון]

גורם,

שעליו חייבים קרבן, והראשון פטור מקרבן.

ו

לכן

מולד שני מונה,

שהוא העיקר, הלכך פטור על כולם שכל אחד הוא בתוך שמונים לקודמו .

ומקשינן אהא דאמרינן

"כשתמצי לומר".

דמאי קמשמע לן והרי

פשיטא, דהכי איתא,

שזו סברת כל אחד מהם?

ומתרצינן:

מפלת תאומים איצטריך ליה

לאשמעינן, שאף בה נחלק רבי יהודה. ד

סלקא דעתך אמינא במפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן

. דהואיל והעיבור שלהם היה בבת אחת נחשבים כל הלידות כלידה אחת ארוכה וכולם יפטרו בקרבן אחד -

קמשמע לן

שגם בתאומים פליג רבי יהודה ומחייב שני קרבנות.