כריתות 17a — התלמוד בעברית

והא דתניא חייב

מיירי

בשגגת שבת וזדון מלאכות

שבזה לא יתכן לומר שבתות כגופין דמיין [עיין שיטמ"ק בעמוד קודם אות כ"ו טעם הדבר] . אלא יש לדון מהטעם שהימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק, והוי כאילו נודע לו בין שבת לשבת שחטא. ומכיון

דקסבר

רבן גמליאל אפילו כשנודע לו ממש, ד

אין ידיעה לחצי שיעור,

לפיכך הוא מחייב על שתי האותיות, שהידיעה שבאמצע לא חשיבא ידיעה כדי לחלק ביניהם.

אלא לרבה, דאמר: סבירא ליה לרבי עקיבא דשבתות כגוף אחד הן

[וכן דעת רבן גמליאל], תיקשי: כי

בשלמא הא דתניא חייב, משכחת לה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות

, והטעם דחייב משום

דשבתות כגוף אחד הן

, ואם כן בכל אות שכתב בכל שבת עשה חצי מאותו אב מלאכה והרי הם מצטרפים לאב מלאכה אחד.

ובין בשגגת שבת וזדון מלאכות,

וטעם החיוב משום

דקסבר

רבן גמליאל ד

אין ידיעה לחצי שיעור.

ואלא הא דתניא פטור

-

במאי מוקמת לה? לא בהדא ולא בהדא

[גירסת רש"ש]. שבשגגת שבת וזדון מלאכות יש לחייב משום אין ידיעה לחצי שיעור, ובזדון שבת ושגגת מלאכות יש לחייב משום דשבתות כגוף אחד הם.

ומתרצינן:

אמר לך רבה: רבן גמליאל סבירא ליה כרבי אליעזר, דאמר: שבתות כגופין דמיין

. ולכן הוא פוטר בזדון שבת ושגגת מלאכות.

ומקשינן:

ו

הרי אי אפשר לומר דרבן גמליאל סובר כרבי אליעזר. ד

הא מדקתני

בברייתא "

ומודה רבן גמליאל

שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת שהוא פטור" -

מכלל, דפליגי אאחרנייתא!

שאותו התנא שהוא מודה לו בברייתא זו הוא התנא שעמו הוא חולק באופן אחר, ששם רבן גמליאל מחייב בכתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת, והתנא ההוא פוטר גם שם.

אי אמרת בשלמא

רבן גמליאל

כרבי עקיבא סבירא ליה

, והוא התנא שרבן גמליאל מודה לו וסובר כמותו בזדון שבת ושגגת מלאכות דפטור משום דשבתות כגופין דמיין,

היינו דפליגי

רבן גמליאל ורבי עקיבא בברייתא השניה, דהיינו

בשגגת שבת וזדון מלאכות. דרבן גמליאל סבר

דחייב משום ד

אין ידיעה לחצי שיעור ורבי עקיבא

דהיינו חכמים

סבר

דפטור משום ד

יש ידיעה לחצי שיעור. ומודה רבן גמליאל

לרבי עקיבא בברייתא זו

בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא פטור. אלמא

דרבי עקיבא סבירא ליה:

שבתות כגופין דמיין.

אלא אי אמרת רבן גמליאל כרבי אליעזר סבירא ליה

, ולו הוא מודה בהא דפוטר בזדון שבת ושגגת מלאכות,

מכלל דפליגי

באופן אחר. ו

במאי

פליגי?

אי בשגגת שבת וזדון מלאכות,

בהא

אפילו רבי אליעזר כרבן גמליאל סבירא ליה

דחייב, משום

דאין ידיעה לחצי שיעור!

דתניא

שכך סובר רבי אליעזר:

הכותב שתי אותיות בשתי שבתות

, שכתב

אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו, רבי אליעזר מחייב!

ועל כרחך בשגגת שבת וזדון מלאכות מיירי, ומשום דאין ידיעה לחצי שיעור. שהרי בזדון שבת ושגגת מלאכות שמעינן לרבי אליעזר במתניתין בריש פרקין דסבר דשבתות כגופין דמיין, ואם כן היה לו לפטור באות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת זו.

אלא

שמא תאמר שהאופן האחר ששם פליגי רבי אליעזר ורבן גמליאל הוא

ב

מוסיף חוט

אחת על האריג

, שהיה בגד ארוג והוא הוסיף בו חוט אחד, שרבי אליעזר פוטר, לפי שאין בו שעור המחייב במלאכת אריגה [שהוא לפחות שתי שורות חוטים הנוספות לאורכו של האריג]. ורבן גמליאל מחייב, שלא נאמר שיעור של שני חוטים אלא בתחילת האריגה כי בפחות משני חוטים אין האריגה מתקיימת. אבל אם כבר היה אריג והוא רק מוסיף על מה שכבר נארג, גם לאריגת חוט אחד יש חשיבות.

והכי קאמרה הברייתא: אע"פ שרבן גמליאל חולק על רבי אליעזר בשיעור אריגה, מכל מקום, בכותב שתי אותיות בשתי שבתות, [על אף שהוא דומה לאורג, שגם כאן בכתיבת האות האחת הנוספת בשבת השניה הוא משלים לאות הראשונה, בכל זאת] מודה הוא דפטור על הכתיבה. לפי שאינה דומה השלמת הכתיבה של האות השניה להוספת חוט באריגה. כי באריג איירי שקיים כבר אריג אלא שהוא מוסיף עליו, ואין חיובו על אריגת החוט משום צירוף של מלאכתו בעשיית האריג בתחילה. אבל בכתיבה של אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת האחרת הרי אינו חייב על השניה אלא משום צירוף מלאכת הכתיבה שלו הראשונה, בשבת הקודמת, לכתיבתו בשבת השניה. וכיון שהיו שתי הכתיבות, שצריכות להצטרף לשיעור כתיבה של שתי אותיות, בשתי שבתות, אין הן מצטרפות. כי שתי השבתות נחשבות כשני גופין.

אי אפשר לומר כן. דהא באחת על האריג לא פליג רבי אליעזר לפטור אלא

חיובי מחייב

ביה!

דתנן: רבי אליעזר אומר: האורג שלשה חוטין בתחלה

בתחלת אריגת הבגד, או מוסיף חוט

אחד על האריג

שכבר נארג מקצתו -

חייב.

ואכתי תקשי לרבה מהא דקתני ומודה רבן גמליאל

ומתרצינן:

אמר רבה

: לעולם הא דרבן גמליאל מודה היינו לרבי אליעזר. ו

מכלל דפליגי בהדא

[גירסת רש"ש]

דתניא: הוציא חצי גרוגרת

מרשות היחיד לרשות הרבים,

וחזר והוציא חצי גרוגרת.

אם היו שתי ההוצאות

בהעלם אחת חייב

.

בשתי העלמות פטור

. כי יש ידיעה לחצי שיעור והיא המחלקת בין שני החצאים.

רבי יוסי אומר

: אפילו הוציאם

בהעלם אחד

, הרי דוקא אם הוציא את שני החצאים

לרשות

הרבים

אחד,

אז הוא

חייב

. אבל אם הוציאם

לשתי רשויות

הרבים נפרדות, וכגון שהיה ביתו עומד בין שתי רשויות הרבים ויש לו שני פתחים משני צידיו, והוציא חצי אחד לכאן וחצי האחר לכאן, הרי הוא

פטור

, לפי שהרשויות מחלקות את שתי ההוצאות, ולכן אין מצטרפין שני החצאים שהוציא לשיעור כגרוגרת כדי לחייבו.

דרבן גמליאל

סבר

כתנא קמא

בפרט זה שהרשויות אינן מחלקות.

ורבי אליעזר

סבר

כרבי יוסי.

והכי קאמר: שאע"פ שרבן גמליאל חולק על רבי אליעזר לענין רשויות מחלקות, מודה הוא לו בכתיבת שתי אותיות בשתי שבתות. דשבתות כגופין דמי, ומחלקין ביניהם שלא יצטרפו שתי האותיות יחד לחיוב חטאת.

תא שמע

להקשות על רבה: דתנן במתניתין:

אמר לו

רבי אליעזר לרבי עקיבא:

חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר: ומה נדה שאין בה תוצאות הרבה.

בשלמא לרב חסדא, דאמר: שגגת שבת וזדון מלאכות בעי מיניה, דימים שבינתיים מי הויין ידיעה לחלק או לא, היינו דקאמר ליה "ומה נדה"

. שהוכחתו היא מנדה אחת, באופן שהיתה ידיעה בינתיים, דחייב כמה חטאות, וכדמפרש לקמן.

אלא לרבה, דאמר: זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה, דשבתות אי כגופין דמיין ואי לא

, אם כן כיצד אפשר להוכיח מנדה? והרי בנדה אחת לא יתכן שיהא בה גופין מחולקין, והוה ליה

ליתני "נדות"

, ולמילף מהבא על חמש נדות שחייב על כל אחת משום דגופין מחולקין הן, וכל שכן בשבתות דהוי גופין מחולקין?

ומתרצינן:

אמר לך רבה: תני "נדות"

94 .

שמואל תני "נדה"

כרב חסדא.

רב אדא בר אהבה תני "נדה".

רב נתן בר אושעיא תני "נדות"

כרבה.

ומקשינן:

ולרב חסדא, דאמר: שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה, דימים שבינתיים מי הויין ידיעה לחלק אי לא

, אם כן,

נדה

, שממנה הוכיח רבי אליעזר -

מאי "ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק" אית בה?

ומתרצינן:

אמר רבא: כגון שבא עליה

בנדתה,

וטבלה, וראתה

דם,

וחזר ובא עליה

בנדותה,

וטבלה, ו

שוב

ראתה

דם,

וחזר ובא עליה, דטבילות הויין כ

"

ימים שבינתיים

" . כי הימים שהיתה בהם טהורה הם ימי היתר לענין נדה כימי חול שהם ימי היתר לענין שבת. והוכיח רבי אליעזר דכשם שהימים שבינתיים בנדה הויין ידיעה לחלק, וחייב על כל ביאה וביאה [כשהיו ימי היתר ביניהם], כל שכן ידיעת ימים שבינתיים בשבת דהוי ידיעה לחלק, וחייב על כל שבת ושבת .

תא שמע

: תנן במתניתין: אמר לו רבי אליעזר:

הבא על הקטנות יוכיח.

בשלמא לרבה, היינו דקתני קטנות

בלשון רבים, שהוכיח רבי אליעזר מהבא על הרבה נדות קטנות שחייב על כל אחת ואחת משום שהגופים מחלקים, וכל שכן דשבתות הוי כגופין מוחלקין.

אלא לרב חסדא

-

מאי

"

קטנות

"? שהרי לשיטתו ההוכחה היא מנדה קטנה אחת, שידיעה שבינתיים מחלקת בה, וכל שכן בשבתות?

ומתרצינן: קטנות היינו "

קטנות דעלמא

". והיינו, שאנשים רבים באים על קטנות רבות שבעולם, וכל אחד מהם בא על קטנה אחת בלבד הרבה ביאות. וממנה יש להוכיח דידיעה שבינתיים מחלקת.

ואמרינן:

מתניתין דלא כהדין תנא

. שהוא סובר ששאלת רבי עקיבא היתה לענין נדה, ורבי אליעזר פשט לו משבת.

דתניא:

אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא כך שאל רבי עקיבא לרבי אליעזר

.

אלא כך שאל: הבא על אשתו נדה וחזר ובא עליה, בהעלם אחת

-

מהו?

האם

חייב אחת על כולן או חייב על כל אחת ואחת

מהביאות, כי הביאות מחלקות לענין חטאות. [בתו' ריש פרק כלל גדול בסוה"ד, משמע שהשאלה היתה באופן שטבלה וראתה, אם ימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק].

אמר ליה

רבי אליעזר:

חייב על כל אחת ואחת. מקל וחומר

משבת:

ומה שבת, שאין בה אלא אזהרה אחת

, דהיינו,

שהוא מוזהר על השבת והשבת אינה מוזהרת עליו

. כלומר, שבכל חילול שבת רק אדם אחד עובר על איסור, ובכל זאת אם עשה כמה אבות מלאכות בהעלם אחד

חייב על כל אחת ואחת

[ולתוס' מיירי במלאכה אחת ומשום ימים שבינתיים, ויליף נדה משבת. כי בשבת דרשינן מקרא [במסכת שבת] דימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק] .

נדה שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה, ונדה מוזהרת עליו, אינו דין שהוא חייב על כל אחת ואחת.

אמר לו

רבי עקיבא:

לא! אם אמרת בשבת

שחייב על כל אחת ואחת, זה משום

שיש בה תוצאות הרבה

, מיני מלאכות הרבה המביאות לידי

חטאות הרבה

.

תאמר בנדה, שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה

, כי יש בה רק איסור ביאה.

אמר לו

רבי אליעזר:

הבא על

הנדות

הקטנות יוכיח, שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה, ו

בכל זאת

חייב על כל אחת ואחת

מהנדות הקטנות. והוא הדין שיש לו להתחייב על כל ביאה וביאה בנדה אחת [ולתוס' הנ"ל - הוא הדין דימים שבינתיים מחלקין כמו שהגופין מחלקין בקטנות].

אמר לו

רבי עקיבא:

לא! אם אמרת בקטנות שכן גופין מוחלקין

שכל אחת היא גוף נפרד. מה שאין כן בנדה אחת. ולא אמרינן שהביאות מחלקות [ולתוס' - לא אמרינן שהימים שבינתיים מחלקין] .

אמר לו

רבי אליעזר:

הבא על הבהמה

האחת ביאות הרבה

יוכיח

.

שאין גופין מוחלקין, ו

בכל זאת

חייב על כל אחת ואחת

. [רבי אליעזר לשיטתו לעיל טו, א שחייב על כל ביאה וביאה בכל עריות והוא הדין בבהמה. ובאמת לא היה צריך להוכיח מבהמה לנדה. שהרי איזה עדיפות יש בביאות הרבה בבהמה אחת לחלק יותר מאשר ביאות הרבה בנדה אחת. אלא היה צריך להשיבו שאני סבור שהביאות מחלקות. אלא, שדין זה שמע מרבותיו לגבי בהמה לכן השיבו שהוא הדין לנדה [תו' ד"ה אמר]. [וגם לתוס' יש בזה תשובה לשאלת רבי עקיבא, שגם ללא החילוק של הימים שבינתיים הרי עצם הביאות מחלקות].

אמר לו

רבי עקיבא: לדידי

הבהמה כנדה!

שאף עליה אני מסתפק אם הביאות מחלקות בה [ולתוס' -

הבהמה כנדה

, ובשניהם, הביאות אינן מחלקות. אלא שאני מסתפק לגבי ימים שבינתיים].

הדרן עלך פרק אמרו לו

--- title: "חברותא - כריתות — פרק רביעי - ספק אכל חלב" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02372.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - ספק אכל חלב

Оригинал главы פרק רביעי - ספק אכל חלב

מתניתין:

א. אדם ש

ספק

לו אם הוא

אכל חלב

, ספק לא אכל,

[ובגמרא יתבאר האם הספק הוא מחמת שהיו לפניו שתי חתיכות האחת של חלב והשניה של שומן, וחשב בתחילה ששתיהן שומן ואכל אחת מהן, ואחר כך נודע לו שאחת מהן היתה של חלב, ואינו זוכר איזו אכל. או שהיתה לפניו רק חתיכה אחת ואכל אותה בהנחה שהיא שומן, ועתה הוא מסתפק שמא אותה חתיכה היתה של חלב] .

ב.

ואפילו אכל

חתיכה בהנחה שהיא שומן ואחר כך נודע לו בודאות שהיא היתה של חלב, אלא שעתה הוא מסתפק:

ספק יש בו

בחלב שאכל

כשיעור

כזית,

וספק

אין בו

כזית .