הוריות 7b — התלמוד בעברית

אמר רב פפא

: במשנתנו מדובר

כגון שהיו מופלין שניהן,

הבית דין והמשיח.

ובאה המשנה להשמיענו, כי למרות שהיתה הוראת בית דין, ומביאין עתה קרבן פר העלם דבר עבור הצבור, אין המשיח מתכפר בו, משום שהוראתו היתה באיסור אחר, וכפי שיבואר להלן.

אבל אם היתה הוראתו באותה הוראה שהורו בית דין, הרי אף על גב שהורה בפני עצמו, הוא מתכפר בקרבן הצבור, וכדדרשינן מ"חטאתו".

סבר אביי למימר,

כי דין זה, שאם הורה המשיח באיסור אחד והורו בית דין באיסור אחר אין המשיח מתכפר בקרבן של ציבור, היינו דוקא באופן ש

חטא

[צ"ל הורה]

בפני עצמו ועשה בפני עצמו.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי?

כגון

דיתבי

הכהן המשיח ובית דין

בשני מקומות

נפרדים,

וקא מורו בתרי איסורי

נפרדים.

אבל אם ישבו שניהם במקום אחד, מתכפר המשיח בשל צבור, למרות שהורה באיסור אחר, כי כיון ששמעו בית דין מה הורה ולא מיחו בידו, נחשב שלא חטא בפני עצמו [ביאור רבינו חננאל] .

אמר ליה רבא

לאביי:

אטו,

האם

שני מקומות גורמין

לכך שיביא המשיח קרבן בפני עצמו?

אלא

בהכרח,

אפילו יתבי,

הכהן המשיח ובית דין,

בחד מקום, כיון דקא מורו בתרי איסורי,

נחשב

חטא

המשיח, לחטא

בפני עצמו!

ועתה מבארת הגמרא את הענין בהרחבה:

א. זה

פשיטא

, שאם חטא

הוא,

הכהן המשיח

בחלב, והן

הבי"ד הורו בשגגה לציבור היתר

בעבודת כוכבים,

ודאי ש

חטא בפני עצמו הוא.

דהא חלוקין

חלב ועבודת כוכבים

בטעמייהו,

שהרי הם נלמדים משני פסוקים שונים.

וחלוקין

אף

בקרבנות.

דהוא,

שטעה בחלב, דינו

בפר. והן,

שטעו בעבודת כוכבים, דינם

בפר ושעיר.

והחילוק ביניהם הוא חילוק ניכר,

דהא קא מייתו הני

בית דין שטעו בענין עבודת כוכבים

שעיר

לחטאת הציבור, בנוסף לפר לעולה.

ו

אילו

הוא,

הכהן המשיח,

לא מייתי

שעיר אלא פר בלבד .

ב.

וכל שכן ב

אופן ש

הוא

חטא

בעבודת כוכבים, והן בחלב,

שנישב לחטא בפני עצמו, כי באופן הזה החילוק ביניהם ניכר יותר,

דחלוקין בקרבנותיהן לגמרי. דהוא

מביא

שעירה,

כדין קרבן יחיד,

ואינהו פר.

ולפיכך, בשני האופנים אלו, פשיטא שמתכפר המשיח בפני עצמו.

ג.

אלא,

שיש לדון באופן ש

הוא

התיר לעצמו בטעות, וחטא

בחלב המכסה את הקרב,

והן

הורו בטעות היתר

בחלב שעל הדקין, מהו?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, אף על גב דקרבנן שוה

[שהרי בין הכהן המשיח בפר, ובין בי"ד כפרתם בפר], בכל זאת,

כיון דמתרי קראי קאתו,

איסורים אלו משני כתובים הם נלמדים, אם כן,

הא פליגין בטעמייהו.

ונחשב שכל צד הורה וחטא בפני עצמו, ולא מתכפר המשיח בקרבן העם.

או דלמא, שם חלב אחד הוא,

ונחשב כאילו הורו באיסור אחד, ומתכפר המשיח בקרבן העם?

ד.

אם תמצא לומר "שם חלב אחד הוא",

ומתכפר המשיח בפר הציבור, עדיין יש להסתפק באופן הבא:

הורה

הוא

היתר

בחלב, והן

הורו היתר

בדם, מהו?

מי אמרינן, בטעמייהו הא פליגין

שהרי הם שני שמות איסורים שונים.

או דלמא, כיון דשוין

חלב ודם

בקרבן,

שהרי על שניהם מביאים פר, בין משיח בין בי"ד, ולפיכך

בתר קרבן אזלינן,

ונחשב לכהן כהוראה עם הציבור, ומתכפר משיח בשל צבור?

ומסקינן:

תיקו!

שנינו במשנה:

שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת

וכו'.

והוינן בה:

מנלן דעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת

אינם חייבין?

ומבארינן:

כדאמרינן באידך פירקין

[לעיל ד ב]: דדרשינן "

ונעלם דבר"

-

"דבר" ולא כל הגוף!

שאם נעלם מהם כל גוף האיסור, אין חייבין בפר העלם דבר.

שנינו במשנה:

וכן המשיח

אינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת.

מנלן?

דכתיב "

אם הכהן המשיח יחטא

לאשמת העם", הרי משיח כציבור!

דהיינו שגדרי חטאו שוים לגדרי חטא הציבור על פי בי"ד, וחיוב שניהם תלוי בהוראה לבטל מקצת.

שנינו במשנה:

ולא בעבודת כוכבים

עד שיורו בי"ד לבטל מקצת ולקיים מקצת.

מנלן? דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים

מכלל שאר המצוות

לדון בעצמה,

שחייבים על הוראתה בטעות פר ושעיר,

יכול יהיו חייבים

בה אפילו

על עקירת מצוה כולה,

נאמר כאן

בעבודת כוכבים, "והיה אם

מעיני

העדה",

ונאמר להלן

בשאר מצוות, "ונעלם דבר

מעיני

הקהל", ולומדים זה מזה בגזירה שוה:

מה להלן,

בשאר המצוות, מדבר הכתוב

ב

הוראה על ידי

בית דין,

דכתיב "ונעלם דבר מעיני הקהל - ועשו", ומשמעות הכתוב ש"מעיני הקהל", דהיינו בית דין, נעלמה ההוראה, ואילו הקהל עשו חטא בשגגגה לפי אותה הוראה.

אף כאן,

בעבודה זרה

נמי,

מדובר

ב

הוראת

בית דין.

[והיינו שהפסוק האמור בעבודה זרה אינו מוכיח שמדובר בהוראת בית דין, שהרי נאמר בו "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", והעשייה אינה מתייחסת לבית דין אלא לצבור, ורק מכח הגזירה - שוה, למדנו שמדובר בהוראת בית דין].

ומה להלן

בשאר המצוות אמרינן דנעלם

"דבר"

-

ולא כל הגוף, אף כאן,

בעבודה זרה

נמי

אמרינן, ונעלם

"דבר"

-

ולא כל הגוף!

מתניתין:

אין חייבין

בית דין בקרבן

אלא על העלם דבר

של בית דין

עם שגגת המעשה

של הצבור.

וכן המשיח

אינו חייב על שגגת מעשה גרידא, אלא אם קדמה לה הוראה שהורה לעצמו בטעות. וחידוש יש במשיח שעל שגגת מעשה גרידא אינו מביא אפילו קרבן יחיד!

ו

אף

לא בעבודת כוכבים אין חייבין

בית דין פר ושעיר, או משיח פר,

אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

גמרא:

מנלן

שאין בית דין מביאים פר העלם דבר, אלא אם כן היה העלם דבר יחד עם שגגת המעשה?

דתנו רבנן: "

ואם כל עדת ישראל

ישגו"

.

יכול יהו חייבים

פר העלם דבר

על שגגת מעשה

בלבד,

תלמוד לומר "ישגו ונעלם דבר"

אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

שנינו במשנה:

וכן המשיח.

מנלן?

דכתיב "

אם הכהן המשיח יחטא

לאשמת העם

-

הרי משיח כצבור!

דהיינו שגדרי חטאו שוים לגדרי חטא הציבור על פי בי"ד, וחיוב שניהם תלוי בשגגת הוראה, דהיינו העלם דבר.

שנינו במשנה:

ולא בעבודת כוכבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

מנלן?

דתנו רבנן: לפי שיצאה עבודת כוכבים לדון בעצמה

לחייב עליה פר ושעיר,

יכול יהו חייבים

בה אפילו

על שגגת המעשה

בלא העלם דבר

נאמר כאן

בעבודת כוכבים "

מעיני", ונאמר להלן

בשאר המצוות "

מעיני", מה להלן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה!

ומדייקת הגמרא את לשון משנתנו: ברישא שנינו אין בי"ד חייבין בשאר המצוות אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, וכן המשיח בשאר המצוות אינו חייב אלא בהוראה עם שגגת מעשה. ולעומת זאת בסיפא לגבי עבודת כוכבים, שנינו רק שבי"ד חייבים על הוראה עם שגגת מעשה,

ואילו

ש

משיח

אינו חייב

בעבודת כוכבים

רק בהוראה עם שגגת מעשה

לא קתני!

ולכאורה משמע, כי

מתניתין

שמחייבת כהן משיח בעבודת כוכבים על שגגת מעשה גרידא בלא הוראה, בהכרח

מני

-

רבי היא!

דתניא: משיח בעבודת כוכבים

-

רבי אומר

אפילו אם חטא

בשגגת מעשה

בלבד, חייב , ואפילו שלא הקדים והורה בה היתר לעצמו, ולא היה העלם דבר.

וחכמים אומרים

שדין המשיח בעבודה זרה הרי הוא כדינו בשאר המצוות, ואינו חייב על שגגת מעשה גרידא, אלא

בהעלם דבר

עם שגגת מעשה.

ושוין

חכמים ורבי בזה שקרבנו של המשיח בעבודה זרה הוא

בשעירה. ושוין

גם בזה

שאין

הכהן המשיח

מביא

שום

אשם תלוי

[מהטעם שיתבאר לקמן].

ודחינן את ההוכחה מדיוק לשון המשנה:

ותסברא,

וכי לקמן [ח א] במשנה ששנינו ברישא שאין בי"ד חייבים אלא

ב

דבר ש

זדונו כרת ובשגגתו חטאת "

וכן המשיח", ובסיפא שנינו שהוא הדין בעבודת כוכבים אין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת,

מי קתני

שם "וכן המשיח" בעבודת כוכבים אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת [על אף שכך הוא דינו]?

אלא

בהכרח צריך לומר שם:

תני הא,

והיות ושנינו ברישא של המשנה שאין חייבים אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכן המשיח, ממילא ידוע לנו כי

הוא הדין להא,

שגם משיח דינו כצבור, וגם בעבודת כוכבים אינו חייב אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

אם כן,

הכא,

במשנתנו

נמי, תנא

ברישא בשאר המצוות,

הא,

שדינו של משיח הוא כצבור, ושניהם אינם חייבים להביא פר אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה,

ו

ממילא ידוע לנו ש

הוא הדין להא,

שמשיח הוא כצבור גם בעבודת כוכבים, וגם בה אין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

ואם כן, אין מקום לדייק שמשנתנו סוברת כרבי ממה שלא חזרה המשנה לומר כי גם בעבודת כוכבים שונה דין המשיח מדין בית דין. כי סמכה הרישא על הסיפא. ויתכן שמשנתנו סוברת כחכמים שגם משיח אינו חייב בעבודת כוכבים אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי

שמחלק בחיוב קרבן משיח בין עבודת כוכבים לשאר מצוות, והרי יש ללמוד מגזירה שוה כי משיח הושוה לצבור לכל דבר?

ומתרצינן:

אמר קרא ל

גבי עבודה זרה: "

וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה".

ודרשינן: "

הנפש"

-

זה משיח.

"השוגגת"

-

זה נשיא.

"בחטאה בשגגה"

רבי סבר,

כוונת הכתוב לומר:

חטא זה,

שחטא המשיח או הנשיא בעבודה זרה,

בשגגה

של מעשה, אף בלא הוראת בי"ד,

יהא

חייב עליו.

ורבנן סברי,

כוונת הכתוב לומר:

מי שחטאתו

בשאר מצוות

בשגגה

בלבד, [דהיינו יחיד שחטא], יביא על חטאו בעבודה זרה שעירה,

יצא משיח שאין חטאתו

בשאר מצוות

בשגגה

בלבד, שהרי על שגגת מעשה לחוד פטור המשיח, ואינו חייב

אלא בהעלם דבר

המצטרף אליהם, ולפיכך אם חטא בעבודה זרה בשגגת מעשה בלבד, הרי הוא פטור לגמרי מקרבן.

ודנה הגמרא בהמשך הברייתא: "

ושוין

חכמים ורבי

ש

משיח שחטא בעבודת כוכבים דינו

בשעירה"

-

כיחיד!

מנלן

הא?

דאמר קרא "ואם נפש אחת"

-

אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח כולם בכלל "נפש אחת" הן,

וחיובה מבואר בכתוב שהוא שעירה!