הוריות 6a — התלמוד בעברית

אף חטאת

זו

לא נאכלת. כיוצא בו אמר רבי יוסי

לדרוש מהכתוב [בעזרא ח] לגבי השבים מהגולה בעליית עזרא:

"

הבאים מהשבי בני הגולה, הקריבו עולות לאלהי ישראל פרים שנים עשר

על כל ישראל". "צפירי חטאת, שנים עשר,

הכל עולה

לה'."

ולכאורה קשה, וכי "

הכל עולה" סלקא דעתך?

והלא נאמר שם גם "צפירי חטאת", וכי

אפשר שחטאת

קרויה

עולה?!

אלא,

בהכרח, כך הוא פירוש הפסוק:

הכל,

דינו

כעולה, מה עולה לא נאכלת, אף חטאת

זו

לא נאכלת.

והטעם שאינה נאכלת

דתניא, רבי יהודה אומר

: אותם שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת שהביאו בני הגולה,

על

חטא

עבודת כוכבים הביאום. ואמר רבי יהודה אמר שמואל

: הביאום

על עבודת כוכבים שעבדו בימי צדקיהו.

כדין ציבור שחטאו בעבודה זרה, שמביאין פר ושעיר, ודינם שהם נשרפין, ואינם נאכלין.

ומקשינן: האיך הביאו י"ב פרים ושעירים?

בשלמא לרבי יהודה,

שאמר כל שבט מביא פר,

משכחת לה להני שנים עשר חטאות

שהביאו שבי הגולה,

כגון

באופן

דחטאו שנים עשר שבטים.

דמייתו,

שאז הם חייבים להביא

שנים עשר שעירין.

אי נמי,

גם באופן שלא חטאו כולם, אלא

דחטאו שבעה שבטים, ושארא אינך,

השבטים האחרים, הוצרכו להביא גם הם שעיר

בגרירה.

כי לדעת רבי יהודה אף השבטים שלא חטאו מביאין.

ו

כן

לרבי שמעון,

שאמר כל שבט מביא פר ובי"ד מביאין פר, מובן מדוע הביאו י"ב שעירים, כי

משכחת לה כגון

באופן

דחטאו אחד עשר שבטים, דמייתו אחד עשר שעירים

על שבטים אלו,

ואידך

פר,

דבי"ד

הוא, שאף הם צריכים להביא פר לדעת רבי שמעון, וביחד הם הביאו י"ב פרים.

אלא לרבי מאיר, דאמר בית דין מביאין

פר

ולא ציבור,

ולדבריו אין מביאין לעולם אלא פר אחד, ואם כן יקשה,

שנים עשר

פרים ושעירים שהביאו בני הגולה,

היכי משכחת לה?

ומתרצינן:

כגון דחטאו

על פי הוראה ראשונה, וחזרו בהם בי"ד,

והדר חטאו

על פי הוראה נוספת,

והדר חטאו

שוב ושוב,

עד תריסר זימני.

וכיון שהורו וחטאו שנים עשר פעמים, היו בי"ד צריכים להביא י"ב שעירים.

ומקשינן:

והא מייתי

[מתו] כבר

להו הנהו דחטאו

בימי צדקיהו, וכיצד מביאין כעת חטאת אותם השבים ששבו מגלות בבל על אותן החוטאים שכבר מתו? והלא חטאת שמתו בעליה, אין מתכפרין בה, אלא היא הולכת למיתה!?

ומתרצינן:

אמר רב פפא, כי גמירי,

זה שמקובלים אנו, מהלכה למשה מסיני, ש

חטאת שמתו בעליה

דינה

במיתה,

ואין מתכפרין בה,

הני מילי ב

חטאת

יחיד. אבל לא בציבור,

כי ציבור, אף שמתו כבר, יכולין להתכפר בחטאת שהפרישו,

לפי שאין

דין

מיתה ב

חטאת שהפרישו ה

ציבור,

ומתו

3 .

והוינן בה:

מנא ליה לרב פפא הא,

כלל זה שחטאת הציבור שמתו, מתכפרין בה?

אילימא מדכתיב "תחת אבותיך יהיו בניך",

ולפיכך אף על פי שהחוטאים מתו, כיון שבניהם עומדים תחתם ובמקומם, יכולים הם להקריב חטאת אבותיהם.

לא יתכן לומר כן. כי

אי הכי, אפילו ביחיד נמי

נאמר שבניו עומדים תחתיו ויקריבו קרבנותיו אף לאחר שמת. ואם כן, באיזה אופן יחול הכלל שחטאת שמתו בעליה אין מתכפרין בה?

אלא, דיוקא דרב פפא

הוא

משעיר

חטאת

דראש חדש.

דאמר רחמנא מייתי

[הביאו] שעיר זה ממעות

תרומת הלשכה,

הבאים משקלי כל ישראל לכפר על כולם.

והא

ודאי

מייתי

[מתו]

להו

כבר חלק מאותם

ישראל

שתרמו שקליהם לתרומת הלשכה,

והנך

ישראל

דפיישי

[שנשארו] ולא מתו,

היכי מייתו

חטאת זו שנקנתה גם ממעות של אלו שכבר מתו?

אלא שמע מינה, חטאת שמתו בעליה, בציבור, קרבה

4 .

ודחינן:

מי דמי

שעיר ראש חודש לחטאת שמתו בעליה? והלא ב

שעיר ראש חודש

ספק הוא,

דלמא לא מייתו

[מתו] כלל

מ

אותם

ציבור

שתרמו את השקלים שמהם נטלו את השקלים לקניית החטאת, ולפיכך הוא רק ספק חטאת שמתו בעליה , ואינו מעכב את הקרבן.

אבל הכא,

בקרבן השבים מהגולה, הרי החוטאים בעבודה זרה, שהיו בדורו של צדקיהו, שעליהם הובא הקרבן,

ודאי מייתו

כבר, ובאופן שהחוטאים ודאי מתו, לא מביאין עליהם קרבן חטאת.

אלא טעמא דרב פפא, מהכא

הוא:

דכתיב

לגבי עגלה ערופה

"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'."

ודרשינן,

ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים

אם נמצא חלל בזמנם ולא הביאו עגלה ערופה.

מדכתיב "

לעמך ישראל

אשר פדית".

דהיינו, שתכפר לאותם שפדית ממצרים, ואף על פי שכבר מתו! ומוכח שמביאים קרבן על ציבור אף אם כבר מתו, והוא הדין לגבי דורו של צדקיהו, הביאו עליהם חטאת אפילו אחר שמתו .

ודחינן:

מי דמי?

הרי בעגלה ערופה,

כולהו

כל החייבים להתכפר בעגלה

איתינון

קיימים ונמצאים, לפיכך אומרים כי

מגו

[מתוך]

דמכפרה

עגלה זו על ה

חיים, מכפרה נמי אמתים.

אלא הכא,

בכפרה זו שהובאה על דורו של צדקיהו,

מי הוו

חוטאים שנשארו ב

חיים

מימי צדקיהו עד היום שיביאו עליהם חטאת?!

ואמרינן:

אין הכי נמי,

ודאי שהיו ביניהם חוטאים שנשארו בחיים מימי צדקיהו,

דכתיב "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות

הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם, בוכים בקול גדול". הרי שהיו בין הבאים מן הגולה זקנים אשר היו בדורו של צדקיהו, שמלך בתקופת חורבן בית ראשון.

נמצא, שהכלל "אין מיתה בציבור" הוא רק באופן שהופרש הקרבן ומתו מקצת הבעלים, שאז הם מתכפרים אגב כפרת החיים שנשארו עד זמן הבאתו [והעולים מבבל היו בכלל העושים על פי בי"ד י"ב פעמים].

ומקשינן:

ודלמא מועטין הוו

אותם שנשארו

ולא רבים הוו,

ולא מצינו שמביאין חטאת שמתו רוב בעליה לאחר שהופרשה?

ומתרצינן:

הא כתיב

בהמשך הפסוק,

"

ואין העם מכירים

קול תרועת השמחה לקול בכי העם,

כי העם מריעים תרועה גדולה,

והקול נשמע עד למרחוק".

ואותם הבוכים הם אלו החוטאים בימי צדקיהו. וממה שלא הכירו את קול המריעים בשמחה [שהם הנולדים אחר דור החורבן] משום בכי העם שגבר על תרועת השמחה, מוכח שרבים הם הבוכין שנשארו מדורו של צדקיהו .

ומקשינן: כיצד הביאו חטאת על עון דורו של צדקיהו,

והא מזידין הוו

בחטאם, ואילו קרבן חטאת מכפר רק על מי שחטא בשוגג, ולא על החוטא במזיד?

ומתרצינן: אכן הביאו עליהם חטאת אף שחטאו במזיד, כי

הוראת שעה היתה,

ואינה כדין .

ומוכיחה הגמרא:

הכי נמי מסתברא

שהוראת שעה היתה.

דאי לא תימא הכי

יקשה הכתוב שם בקרבנות השבים מהגולה, שהקריבו גם

"אלים תשעים וששה, וכבשים שבעים ושבעה", כנגד מי

הקריבו כמנין זה, שלא מצינו מנין קרבנות דומה לו בשום מקום .

אלא

בהכרח, הקריבו כמספר הזה משום ש

הוראת שעה היתה.

הכי נמי

הטעם שהקריבו חטאת אף שחטאו במזיד, הוא משום ש

הוראת שעה היתה.

תנו רבנן,

שגגו רוב הציבור ועברו על אחת מכל מצוות האמורות בתורה על פי הוראת בי"ד, אף על פי ש

מת אחד מן הציבור

שחטאו, מכל מקום

חייבין

להביא פר.

אבל, אם מת

אחד מ

דייני

בית דין

שהורה את הוראת הטעות,

פטורין

מלהביא פר.

והוינן בה:

מאן תנא

שמחלק בין מת אחד מן הציבור למת אחד מדייני בית הדין?

אמר רב חסדא אמר רבי זירא, אמר רבי ירמיה, אמר רב

: ברייתא זו,

רבי מאיר היא, דאמר בי"ד מביאים

את הפר

ולא ציבור.

הלכך,

דין הוא שאם

מת אחד מן הציבור חייבין,

שהרי לא מת אחד מן המחויבים בקרבן,

דהא קאים כוליה בי"ד

והם המחוייבים בקרבן.

אבל

מת אחד מבי"ד,

שהם בעלי הקרבן,

פטורים

מלהביא פר,

דהויא לה חטאת שמת אחד מן השותפין

בה,

ומשום הכי פטורין

12 .

מתקיף לה רב יוסף

: למה העמידו ברייתא זו כשיטת רבי מאיר דוקא?

ונוקמא כרבי שמעון, דאמר

גם

בית דין

מביאין פר

עם הציבור

, והטעם שאם

מת אחד מן הציבור חייבין,

הוא משום

דאין ציבור מתים,

ולפיכך אף שהציבור מחויב בהבאת הפר, אין מיתת חלק מהם מעכב כחטאת שמתו בעליה, כיון שרוב הציבור שחטאו עדיין קיים. אבל באופן ש

מת אחד מ

דייני

בית דין, פטורין

מלהביא פר,

כדאמרינן, דחטאת שותפין היא.

ואם מת אחד מן השותפין, שוב אין מביאין חטאתם, אף על פי ששאר השותפים קיימים, כי דין שותפין אינו כדין ציבור, אלא כיחידים.

אמר ליה אביי

לרב יוסף: אי אפשר להעמיד ברייתא זו כרבי שמעון, שהרי

שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר

לא רק חטאת הציבור שאי אפשר להקריבה אינה מתה, אלא אפילו

חטאת השותפין

שאי אפשר להקריבה [מטעם כל שהוא],

אינה מתה.

כדתניא: פר ושעיר של יום הכיפורים,

שמביא כהן לכפרתו ולכפרת אחיו הכהנים - והם חטאות -

שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם,

והקריבום, ושוב נמצאו פר ושעיר הראשונים,

ימותו כולן

כדין חטאת שנתכפרו בעליה,

דברי רבי יהודה.

רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים,

אין דינם במיתה, אך גם אי אפשר להקריבן, שהרי כבר התכפרו בעליהן, אלא לא יעשה בהם כלום, ו

ירעו

עד שיפול בהם מום, ואז אפשר לפדותן. [אבל קודם שנפל בהם מום אי אפשר לפדותן, כי אין בעלי חיים תמימים שהוקדשו למזבח נפדים].

והטעם שאין דינם במיתה כדין חטאת שנתכפרו בעליה:

לפי

שהכלל הוא,

שאין חטאת הציבור מתה.

ובפר ושעיר של יום כפור אהרן והכהנים שותפין בו, ושותפין הרי הם כציבור. ומכאן נלמד שלדעת רבי שמעון אם מת אחד מהשותפים בחטאת אין היא מתה, כשם שחטאת הציבור אינה מתה. ולכן, גם כשמת אחד מהדיינים, השותפים בפר העלם דבר, יכולים שאר הדיינים להביאו לכפרתם.

וכיון שכן, אי אפשר להעמיד את הברייתא כרבי שמעון, שהרי לדבריו אי אפשר לומר שאם מת אחד מבי"ד פטורים.

אמר ליה רבי יוסף

לאביי: וכי מדין פר ושעיר האמור

בכהנים קא אמרת

להוכיח ששותפין דינם כציבור!?

והרי

שאני כהנים,

שהם עצמם נחשבים כציבור, ולא כשותפין גרידא, לפי שהכהנים

איקרו קהל.

דכתיב

לגבי פר של יום הכיפורים, "

על הכהנים, ועל כל עם הקהל, יכפר

"

.

ובפסוק הזה הוקשו הכהנים לקהל, לומר שהם בפני עצמם קרויים קהל. ולכן אמרו רבי אליעזר ורבי שמעון שפר ושעיר שלהם ירעו, שנחשבים כחטאות ציבור שאינן מתות.

וכיון שכך, אין לך ראיה מדברי רבי שמעון בפר ושעיר לגבי דעתו בחטאת שותפין גרידא, אם דינה כחטאת ציבור או לא. ושבה הקושיא שניתן להעמיד את הברייתא ש"מת אחד מבי"ד פטורים" אף כדעת רבי שמעון, ונבאר שטעם פטורן הוא משום שמת אחד מן הבי"ד, שהם השותפין בקרבן זה, ואם מת אחד מן השותפין בחטאת, פטורין השאר מלהקריבה.