הוריות 5a — התלמוד בעברית

רבי שמעון אומר

: י"ב שבטים מביאים

י"ג פרים.

פר אחד לכל שבט ושבט, ופר אחד לבית דין.

ובעבודת כוכבים, שלשה עשר פרים וי"ג שעירים

-

פר ושעיר לכל שבט ושבט, ופר ושעיר לבית דין.

וטעמו, שחיוב כפרת פר העלם דבר מוטל הן על הציבור והן על בית הדין.

וסובר רבי שמעון כרבי יהודה במה שאמר שכל שבט נקרא "קהל", ולפיכך כל שבט מביא לעצמו, ואילו בית דין מביאין פר נוסף, לכפרת עצמם.

הורו בית דין

לעבור,

ועשו ז' שבטים או רובן,

רובו של כל שבט ושבט,

על פיהן, מביאין

בית הדין

פר. ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה

חולק ו

אומר: ז' שבטין שחטאו מביאין ז' פרים,

כי כל שבט נקרא קהל.

ו

גם

שאר שבטים שלא חטאו, מביאין על ידיהם,

בגללם,

פר.

שאף אלו שלא חטאו, מביאין על ידי

בגלל אותם

חוטאין. רבי שמעון

חולק ו

אומר

: מביאין

שמונה פרים. ובעבודת כוכבים שמונה פרים ושמונה שעירים, פר ושעיר לכל שבט ושבט, פר ושעיר לבית דין.

כשיטתו, שחיוב הבאת פר מוטל הן על הקהל והן על הבית דין.

הורו

רק

ב"ד של אחד מן השבטים,

ולא הורה ב"ד הגדול,

ועשה אותו שבט על פיהן, אותו שבט הוא

בלבד

חייב

להביא פר,

ושאר כל השבטים פטורין, דברי רבי יהודה.

וחכמים אומרים: אין חייבין

בפר העלם דבר

אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו",

ודרשינן, רק באופן שעדת ישראל ישגו, דהיינו בית דין הגדול, אזי מביאין פר,

ולא

בהוראת

עדת אותו שבט,

שאם הורה הוראה בטעות, אין מביאין פר על הוראתו .

גמרא:

נאמר בפרשת פר העלם דבר "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה. והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת". ומביאה הגמרא ברייתא הדורשת ולומדת הלכות מהפסוק הזה:

תנו רבנן

: הורו בית דין היתר באחת ממצוות התורה, כגון שהורו לגבי אכילת חלב, או שהורו לגבי אכילת דם, שמותר לאכול. ועשו הקהל על פיהם, אלא שאכלו הקהל שוגגין גם חלב וגם דם. ונמצא שאכילת אחד מהם היתה בשגגת מעשה, שלא בהוראת בית דין, ואילו אכילת אחד מהם נעשתה בהוראת בית דין.

ולבסוף,

ידעו

הבית דין

ש

בטעות

הורו

באחד מהאיסורים הללו, בחלב או בדם

,

אך

וטעו

ושכחו ולא ידעו ב

מה הורו

היתר, אם באיסור חלב או בדם.

יכול יהיו חייבין

פר, שהרי באחד האיסורים, של חלב או של דם, ודאי שגגו העם בהוראת בית דין?

תלמוד לומר "ונודעה החטאת

אשר חטאו עליה, והקריבו". מלמד הכתוב שחיוב פר העלם דבר חל רק באופן שנודעה החטאת לבית דין, שידעו בדיוק על מה הורו בטעות, אם על החלב או על הדם.

ולא

מספיקה הידיעה

שיודעו החוטאין,

שממה נפשך עברו באחד האיסורים על פי הוראת בית דין. ודרשינן את המשך הפסוק: "

אשר חטאו",

לומר שאם

חטאו שני שבטים, מביאין שני פרים.

ואם

חטאו שלשה שבטים, מביאין שלשה

[והוא הדין כשחטא שבט אחד מביא פר אחד, אלא תנא שני שבטים להשמיענו שאינם מתכפרים בפר אחד].

ומנין אתה יודע ש"חטאו" הכוונה היא שחטאו שני שבטים?

או אינו אומר

הכתוב

אלא

שאם

חטאו שני יחידים מביאים שני פרים

7 ,

ואם

חטאו שלשה

יחידים

מביאים שלשה

פרים?

תלמוד לומר

בהמשך, "

הקהל".

מלמד הכתוב כי רק "

הקהל" חייב

להביא פר על שגגתו, ולא יחידים, שדינם הוא בכבשה או בשעירה

! ו

עוד משמע מ"הקהל":

כל קהל וקהל חייב,

כל השבטים, ואפילו אותם שלא חטאו, צריכים להביא פר העלם דבר מפני הקהל החוטא, ואף שהקהל המביא לא חטא, וכפי שיתבאר.

כיצד? חטאו שני שבטים,

מביאין

שני השבטים

שני פרים.

אבל, אם

חטאו שבעה

שבטים, שהם רוב מנין השבטים,

מביאין

שבעת השבטים החוטאים

שבעה

פרים

, ו

גם

שאר השבטים שלא חטאו

בעצמם,

מביאין על ידיהם

בגינם

פר ופר

לכל שבט ושבט.

שאפילו אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין, ולכך נאמר

בפסוק זה "

קהל", לחייב על כל קהל וקהל

להביא פר בפני עצמו,

דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו מביאין שבעה פרים, ו

גם

בית דין מביאין על ידיהם פר, שנאמר למטה

בהמשך המקרא "

קהל",

["והקריבו הקהל"],

ונאמר למעלה

קודם מקרא זה, "

קהל",

["ונעלם דבר מעיני הקהל"]. ודרשינן,

מה קהל האמור למעלה,

היינו

בית דין עם הקהל,

שנעלם דבר מכולם,

אף קהל האמור למטה,

לגבי המקריבים, היינו

בית דין עם הקהל.

לומר לך, שהן הקהל והן הבית דין מביאין פר.

רבי מאיר אומר, שבעה שבטים שחטאו

רק

בית דין מביאין על ידיהם פר, ו

אילו

הן,

הקהל,

פטורים.

וגם הוא דרש "קהל" מ"קהל" כרבי שמעון, אלא ששינה את משמעות הדרשה, ודרש כך:

נאמר קהל למטה, ונאמר קהל למעלה, מה קהל האמור למעלה

"ונעלם דבר מעיני הקהל", הוא

בית דין ולא ציבור,

שהרי לא כתוב ונעלם "מקהל" אלא "מעיני הקהל", ומשמע מבית דין של קהל.

אף קהל האמור למטה,

"והקריבו הקהל", היינו

בית דין,

לומר שבית דין מקריבים

ולא ציבור.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו

של רבי מאיר: אם

חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל

ישראל,

או

שחטאו

שבעה

שבטים

אף על פי שאינו רובו של קהל, מביאין פר.

כי אפילו שהם רק מיעוט קהל, מביאים פר, כי רוב שבטים הם.

ומפרשת הגמרא את המקורות לדינים האמורים בברייתא:

אמר מר: "ונודעה החטאת"

-

ולא שיודעו החו טאין.

מאן תנא

שאמר, שבאופן הזה, שאין הבית דין יודעין במה הורו, פטורין הם מקרבן העלם דבר.

אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבא

: תנא זה הוא

דלא כרבי אליעזר. דתניא

במסכת כריתות [יט ב], היו חלב ונותר לפניו, ודין שניהם שווה, שהאוכלן בשגגה מביא חטאת, ואכל את אחד מהם ואינו יודע איזה מהן אכל, רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר.

ותניא,

אמר רבי אליעזר, ממה נפשך

יש לחייבו חטאת, שהרי בין

אם חלב אכל, חייב

חטאת, ובין אם

נותר אכל, חייב

חטאת!

והוא הדין כאן, באופן שלא ידעו הבית דין באיזו הוראה טעו, יש לחייבם לפי רבי אליעזר ממה נפשך, שהרי בין אם טעו בחלב ובין אם טעו בדם מביאים פר. ונמצא שברייתא זו שפטרתן, בהכרח אינה סוברת כרבי אליעזר, כי הוא מחייב חטאת ממה נפשך.

רב אשי אמר: אפילו תימא

שברייתא זו

רבי אליעזר היא,

לא יקשה לך, משום שיש לחלק:

שאני הכא, דכתיב

"ונודעה החטאת

אשר חטאו עליה,

והקריבו", ומשמע שאינם חייבים עד שיוודע להם החטא שחטאו עליו הציבור בהוראתם. אבל לגבי חטאת לא נאמרה הלכה זו, ולכן אמר רבי אליעזר שיביא חטאת ממה נפשך .

אך מקשה הגמרא:

התם,

גבי חטאת,

נמי הכתיב "

או הודע אליו חטאתו

אשר חטא בה",

ונלמד מדברי הכתוב הללו שגם חטאת יחיד אינו חייב החוטא עד שידע לו במה חטא.

ומתרצינן:

ההוא

"בה" האמור בחטאת, אינו מיותר, ד

מבעי ליה

לדרוש ממשמעותו שחיוב חטאת חל רק על מי שהתכוין לעשות את החטא,

פרט למתעסק,

שחשב שהוא מתעסק בפעולת היתר, והתברר לו שבלא משים עשה פעולה אחרת האסורה. כגון שהתכוון להגביה צמח תלוש בשבת, וחתך את המחובר לקרקע. ודרשו ממשמעות התיבה "בה" שהוא פטור מקרבן, כי לא התכוון לעשות מה שעשה.

ומפרשת עתה הגמרא את טעמיהם של רבי יהודה, רבי שמעון ורבי מאיר, שנחלקו במשנה על מי חל החיוב להביא פר.

מאי טעמא דרבי יהודה?

קסבר ארבעה "קהלי" כתיבי: קהל

-

הקהל, קהל הקהל.

דהיינו, נאמר "ונעלם מעיני הקהל", ונאמר גם "והקריבו הקהל". וכיון שהיה אפשר לכתוב בשני המקומות "קהל" בלי תוספת האות ה"א, ונכתב "הקהל", הרי זה כאילו נכתב "קהל" פעמיים, וכיון שפעמיים נאמר "הקהל", הרי זה כמי שנכתבו ארבע פעמים "קהל", ללמדך:

חד, לחייב על כל קהל וקהל,

שכל שבט ושבט מביא פר.

וחד, ל

למד ש

הוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל.

שחיוב פר חל רק אם חטאו הקהל, ולא רק בית דין.

וחד לגרירה,

לומר שאף שאר השבטים שלא חטאו, מביאין פר, שהם נגררים לחיוב בגלל החוטאים.

וחד

ללמד כי

שבט ש

שגג ו

עשה בהוראת בית דינו,

אף שלא הורה כן בית דין הגדול, חייב אותו השבט להביא פר.

ורבי שמעון,

הסובר שגם בית דין מביאין פר, טעמו הוא: היות ורק

תלתא קהלא כתיבי.

ודרש,

הקהל, קהל, הקהל,

ולא דרש את ה"ה"א" שב"

מעיני הקהל

", כיון

דאורחיה דקרא הוא,

כי כאשר הכתוב רוצה לומר מעיני קהל, דרכו להוסיף את אות "ה" הידיעה ולומר מעיני "הקהל",

כדאמרי אינשי "מעיני דפלניא".

וכך דרש את שלשת ה"קהל"

חד, לחייב על כל קהל וקהל,

ומודה בזה לרבי יהודה שאמר שכל שבט ושבט מביא פר.

ותרי אחריני

לגזרה שוה, כמבואר בברייתא.

נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן בית דין עם הקהל, אף כאן בית דין

מביאין פר

עם הקהל.

ורבי מאיר,

הסובר שאין כל קהל וקהל מביא פר, טעמו הוא, כי

קהל

-

הקהל, לא דריש,

שאינו דורש "ה" יתירה כלל.

הלכך,

לדעתו רק

תרי קהלי כתיבי

לדרשה,

ומבעי ליה

לגזירה שוה שדרשו בברייתא

נאמר למטה קהל, ונאמר למעלה קהל, מה להלן בית דין ולא ציבור, אף כאן

רק

בית דין

מביאים פר

ולא ציבור.

ורבי שמעון בן אלעזר,

הסובר שאם חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינם רובו של קהל, מביאים פר,

מאי טעמיה?

הוקשה לו מה

דכתיב

לגבי בית דין שהורו בטעות היתר בעבודה זרה, "

והיה אם מעיני העדה". אלמא, מיעוטא

של קהל שחטאו מביאין פר,

דכתיב "מעיני",

ומשמע "מעיני" ולא כל עיני.

ו

מאידך,

כתיב "כי לכל העם בשגגה", למימרא דאי רובא חטאו, אין,

רק אז מביאין קרבן, אבל

מיעוטא

שחטאו

לא

מביאין קרבן.

הא כיצד

נפרש וניישב מקראות הסותרים הללו?

ובהכרח צריך לומר, שהמקראות האלו עוסקים בשני אופנים שונים. הפסוק "כי לכל העם", שמשמעותו שהחיוב חל רק כשחטאו רוב העם, מדבר באופן שלא עברו אלא ששה שבטים, אך הם היו רובו של כלל הציבור. ואילו מה שנאמר "מעיני" שמשמעותו שמביאים קרבן אפילו כשנעלם רק ממיעוט הקהל, מדבר באופן שעברו שבעה שבטים אך הם היו מיעוט הציבור, ובאופן זה מביאין פר, אף שרק מיעוט חטאו.

ומכאן הסיק רבי שמעון בן אלעזר לומר, שאם

עשו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל, חייבין

13 .

ודנה עתה הגמרא: