גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
גיטין 81a — התלמוד בעברית
ומשנינן: זכות הראויה לשני . כיון שעמדו מאותו ענין, ויצאה מלפני העדים בחזקת מגורשת, זכתה להינשא לשני, והבעל אינו נאמן לשלול ממנה זכותה. מתניתין: כתב הבעל גט לגרש את אשתו, ונמלך שלא לגרשה - בית שמאי…
הטקסט המקורי — גיטין 81a
ומשנינן:
זכות הראויה לשני
. כיון שעמדו מאותו ענין, ויצאה מלפני העדים בחזקת מגורשת, זכתה להינשא לשני, והבעל אינו נאמן לשלול ממנה זכותה.
מתניתין:
כתב
הבעל גט
לגרש את אשתו, ונמלך
שלא לגרשה -
בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה!
שהואיל והגט כבר נכתב, יש כאן "ריח הגט", ודינה כגרושה שאסורה לכהן [אם בעלה מת, או שהוא בעצמו כהן].
ובית הלל אומרים
: אם נמלך מלגרש, ודאי לא נפסלה מן הכהונה.
אלא יותר מכך,
אף על פי שנתנו לה
את הגט, אלא שנתנו לה
על תנאי, ולא נעשה
[נתקיים]
התנאי
, ונתבטל הגט -
לא פסלה מן הכהונה
, ואין לה כלל דין גרושה.
גמרא:
שלח ליה רב יוסף בריה דרב מנשה מדויל
[שם מקום]
לשמואל
:
ילמדנו רבינו
: מעשה בא לפנינו בכהן שכתב גט לאשתו, ונמלך ולא נתן לה בסוף את הגט.
ויצא עליו קול
בעיר:
איש פלוני כהן, כתב גט לאשתו
, והרי
היא יושבת תחתיו, ומשמשתו!
מהו?
האם עלינו להוציא אותה ממנו בגלל הקול, כדי שלא יאמרו הבריות מכח הקול הזה, שהכהן אכן גירש אותה, אלא שלאחר מכן החזיר אותה, ונמצא כהן מחזיר גרושתו?
שלח ליה שמואל: תצא
בגלל הקול! אך,
והדבר צריך בדיקה
, קודם שנוציא אותה ממנו.
והוינן בה:
מאי היא
הבדיקה?
אילימא
שצריך לבדוק
דאי מבטלינן קלא
, האם יש אפשרות להשתיק את בני העיר ולבטל את הקול, ואז היא יכולה להשאר תחת בעלה,
או לא מבטלינן
, שאם אין אפשרות לבטל את הקול, הרי היא צריכה לצאת מבעלה.
לא יתכן לומר כך!
והא נהרדעא, אתריה דשמואל היא
, מקום מגוריו של שמואל הוא,
ובנהרדעא, לא מבטלי קלא!
הדיינים של נהרדעא לא היו נוהגין להשתיק את הקול, כדי שלא יחשדו בהם שהם מחזיקים ידי עוברי עבירה.
ואם כן, לא יתכן ששמואל אמר שצריך לבדוק אם יש אפשרות לבטל את הקול!
אלא
, בהכרח שיש לבדוק,
דאי קרו לנתינה כתיבה
, אם רגילים בעיר לקרוא לנתינה "כתיבה", אז יש להתייחס לקול ולהוציאה ממנו, שהרי הקול הוא שהכהן כתב גט ומשתמע מכך שהוא אף נתן לה את הגט, שהרי כאן בעיר קוראים לנתינה "כתיבה".
ואם לא רגילים לקרוא לנתינה "כתיבה", אז אין להתייחס לקול, שהרי הקול הוא רק שכתב לה גט, ובכתיבה של הגט לבד אין האשה נאסרת על הכהן.
ומקשינן:
וכי קרו
, גם אם רגילים לקרוא
לנתינה
"
כתיבה
", מה בכך? וכי
לכתיבה גופה מי לא קרו לה
"
כתיבה
"? הרי גם לכתיבה ממש קוראים "כתיבה", ואם כן, מנין לנו שהקול מתייחס לנתינה ולא לכתיבה בלבד? ומדוע עלינו להוציא אותה ממנו בגלל הקול הזה?
ומתרצינן:
אין! דאי מיגליא מילתא
, אם אכן יתברר הדבר
דקרו ליה לנתינה
"
כתיבה
", הרי למרות שגם לכתיבה ממש קוראים כתיבה, בכל זאת יש להחמיר ולחשוש, כי
דלמא
בני העיר המוציאים את הקול שהוא כתב לאשתו גט - "
נתן" קאמרי!
הם מתכוונים להוציא קול שהוא כתב וגם נתן גט, ולפיכך עלינו להוציאה ממנו.
ועדיין מקשינן על שמואל, שאמר בגלל הקול
תצא.
והאמר רב אשי
, אפילו באופן שאנו חוששין לקול, כגון אם יצא קול בעיר על אשה שהיא מקודשת לפלוני, ששנינו [לקמן פח ב] שהיא אסורה להינשא לכל אדם עד שלא תקבל גט מאותו פלוני, בכל זאת אם הקול יצא לאחר שכבר היתה נשואה לאיש אחר, איננו חוששים לו, משום
שכל קלא דבתר נישואין, לא חיישינן ליה!
וכאן הרי האשה נשואה לכהן הזה שנים רבות, ומדוע נוציאנה מבעלה על סמך הקול?
ומתרצינן:
מאי "תצא" נמי
שאמר שמואל? -
תצא משני!
שאם מת הכהן הזה, ונשאה כהן אחר, תצא ממנו בגלל הקול שיש עליה שהיא גרושה ואסורה לכהן. והקול הזה הלא יצא עוד מלפני הנישואין הללו ולכן צריך לחשוש לו. אך מהראשון לא תצא מחמת הקול.
ומקשינן:
אם כן
, שאתה מוציאה מהשני ולא מן הראשון,
אתה מוציא לעז על בניו
של הכהן
הראשון!
לפי שיאמרו האנשים שהם חללים שנולדו מנישואי כהן וגרושה, שהרי הם רואים שהוצאנו את האשה מהשני, ומוכח להם שהדברים נבדקו ונמצאו אמת, שהיא אכן נתגרשה מהראשון.
ומתרצינן:
כיון ד
רק
משני הוא דמפקינן לה
, מכך שהם רואים שרק מהשני אנו מוציאים אותה,
ו
אילו
מראשון לא מפקינן לה, אתי
למימר: סמוך למיתה גירשה
הראשון, ובגלל הגירושין הללו מוציאים אותה מהשני ולא בגלל הגירושין שיצא עליהם הקול, כי אז היינו מוציאים אותה גם מהראשון. ולכן לא יהא שום לעז על בני הראשון.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אילעי: בא וראה שלא כדורות הראשונים
-
דורות האחרונים.
ומבארת הגמרא מי הם הדורות:
דורות הראשונים
-
בית שמאי
, שהחמירו במשנה לפוסלה לכהונה.
דורות האחרונים
-
רבי דוסא.
וכ
דתניא
: בת כהן
שבויה
, שנשבתה על ידי נכרים,
אוכלת בתרומה
, ואיננו חוששים שמא בא עליה בשבי נכרי ופסל אותה מאכילת תרומה,
דברי רבי דוסא.
אמר רבי דוסא: וכי מה עשה לה ערבי זה
ששבה אותה? וכי
מפני שמיעך לה בין דדיה, פסלה מן הכהונה?
כלומר, שהשבאים אינם נוהגים בשבויות מנהג הפקר כל כך לאנוס אותן, אלא הם רק משחקים עמהן.
ואילו בית שמאי, החמירו בקדושת היוחסין של כהונה, עד שפסלו אשה לכהונה רק בגלל כתיבת הגט, לעומת רבי דוסא, שהקל לגבי כהונה.
ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אילעי: בא וראה, שלא כדורות הראשונים
-
דורות האחרונים.
דורות הראשונים
, היו
מכניסין פירותיהן
לבית
דרך טרקסמון
, הפתח הראשי של חצר הבית,
כדי לחייבן במעשר
ב"ראיית פני הבית".
ואילו
דורות האחרונים, מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות
, ולא דרך השער של הבית, שלא יראו את "פני הבית" -
כדי לפוטרן מן המעשר.
דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר
מן התורה,
עד שיראה פני הבית
, שיכנס דרך פתח הבית.
שנאמר [דברים כו יג]
"בערתי הקדש מן הבית"
, דמשמע שהכניסה לבית היא תנאי בקביעות הטבל לחיוב מעשר, בצירוף גמר המלאכה.
ורבי יוחנן אמר:
אפילו
הכניסה אל
חצר
הבית
קובעת
את התבואה לחיוב מעשר, שנאמר [דברים כו יב] בפרשת ביעור מעשרות "
ואכלו בשעריך
-
ושבעו"
, ומשמע משעה שנכנס הטבל לשער החצר הוא מתחייב במעשר.
מתניתין:
המגרש את אשתו, ולנה עמו
לאחר מכן
בפונדקי
באכסניא -
בית שמאי אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני.
ובית הלל אומרים: צריכה הימנו גט שני
, שבודאי בא עליה בפונדקי לשם קידושין, ולכן היא צריכה ממנו גט שני.
אימתי
סוברים בית הלל שצריכה הימנו גט שני? -
בזמן שנתגרשה מן הנישואין
, כי מאחר שהם רגילים זה עם זה, מן הסתם בא עליה בפונדקי.
ומודים
בית הלל
בנתגרשה מן האירוסין
, ולנה עמו בפונדקי,
שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה
. שאינו רגיל עמה ואיננו חוששים שמא בא עליה.
גמרא:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת
בית שמאי ובית הלל היא דוקא
בשראוה
עדים
שנבעלה
בפונדקי.