גיטין 74b — התלמוד בעברית

והתניא

[וכן שנויה ברייתא] כדברי רבי יוחנן, שרבי וחכמים לא נחלקו לענין לשון "על מנת" בתנאי שהרי הוא כאומר מעכשיו, ונחלקו רק בהתנה "מהיום ולאחר מיתה".

דתניא: האומר הרי זה גיטך

מהיום ולאחר מיתה

-

גט ואינו גט.

כי ספק אם במה שאמר "לאחר מיתה" התכוון לחזור בו ממה שאמר "מהיום" והתכוון שיחול לאחר מיתה, או שהתכוון לתנאי - שיחול מהיום בתנאי שימות,

דברי חכמים.

רבי אומר: כזה

-

גט.

כלומר גט כשר הוא לגמרי, כי ודאי התכוון לתנאי.

ומזה שנחלקו בברייתא באופן שאמר בלשון "מהיום ולאחר מיתה", משמע, שאם אמר בלשון "על מנת" כולם מודים שנחשב כאומר במפורש שיחול מעכשיו, והגט חל.

ומקשינן:

ולרב יהודה, דאמר

רבי וחכמים

בעל מנת פליגי,

אם כן קשה מהברייתא, כי

אדמיפלגי

[כי עד שנחלקו] רבי וחכמים

במהיום ולאחר מיתה, ליפלגי

[יחלקו]

בעל מנת,

וייהיה חידוש בדבר, שרבנן פוסלים את הגט אפילו באמר בלשון "על מנת", ולא רק באמר בלשון "מהיום ולאחר מיתה".

ומתרצינן: אמנם רבנן פוסלים את הגט גם באמר בלשון "על מנת", אבל הברייתא העדיפה להעמיד את מחלוקתם באמר בלשון "מהיום ולאחר מיתה" כדי

להודיעך כחו דרבי,

שאינו חושש כלל שהגט אינו גט אפילו בלשון זה.

ומקשינן:

וליפלגו

[ושיעמידו בברייתא את מחלוקתם]

ב"על מנת", ולהודיעך כחן דרבנן

שפוסלים אפילו באופן זה את הגט, וכל שכן באמר "מהיום ולאחר מיתה".

ומתרצינן:

כח דהיתירא עדיף ליה.

הברייתא מעדיפה להשמיע עד כמה מתיר רבי, מאשר להשמיע עד כמה אוסרים רבנן. כי יותר קשה להתיר דבר מלאוסרו, ולכן יש עדיפות לחידוש של היתר מחידוש של איסור.

שנינו במשנה: אמר לאשה הרי זה גיטיך

על מנת שתתני לי מכאן ועד שלשים יום,

אם נתנה בתוך שלושים יום - הרי זה גט, ואם לאו - אינו גט.

ומקשינן:

פשיטא

שכן הוא, שהכל תלוי אם קיימה בסוף את התנאי או לא! ומתרצינן: החידוש בדברי המשנה הוא, כי

מהו דתימא

[הייתי אומר] ש

קפידיה

[שקפידתו של הבעל] שתתן לו תוך זמן קצוב,

לאו קפידא

[איננה הקפדה] של ממש, ואין זה תנאי ממש המחייבה לגמרי.

ו

רק

לזרזה קאתי

[הוא בא] בזה שקצב לה שלושים יום לקיום התנאי, אבל אינו מקפיד אם תאחר.

קא משמע לן

שהוא תנאי גמור, ואם לא קיימתו תוך שלושים יום - אין זה גט.

שנינו במשנה:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה

שהיה

ב

ישוב

צידן

באדם שהתנה שיחול הגט כשתתן לו אשתו את האיצטלית שלו, ואבדה האיצטלית, ואמרו חכמים שתתן לו במקומו, את דמיו ותהיה מגורשת.

והוינן בה:

מאי תנא,

איזה דין שנה התנא,

דקתני

[ששנה] על זה "

מעשה"?

כי אין התנא שונה מעשה אלא רק בשביל ראיה לדין שהביא, ואם כן צריך ביאור, כי הרי לא הובא שום דין במשנה, שהמעשה הזה הוא ראיה לו.

ומתרצינן:

חסורי מיחסרא, והכי קתני

[חסר בדברי המשנה, וכך יש לשנותה]:

אם אמר לה

הבעל, הרי זה גיטיך

על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו,

אינה יכולה לקיים התנאי, כיון ש

איצטליתי דוקא קאמר לה,

ולא דמיה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: תתן לה את דמיה,

כי אינו מקפיד אלא שיהיה לו את שוויות האיצטלית, ולכן יכולה לקיים את התנאי בנתינת דמיה .

ואמר רבן שמעון בן גמליאל, מעשה נמי בצידן באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי אצטליתי, ואבדה אצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה.

בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן

: האומר לאשה

הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, וחזר ואמר לה מחולים לך, מהו?

האם מחילה זו נחשבת לקיום התנאי כאילו נתנה לו המעות או לא?

תיבעי

[יש להסתפק]

לרבנן,

וכמו כן

תיבעי

[יש להסתפק]

לרבן שמעון בן גמליאל.

תיבעי

[יש להסתפק]

לרבנן,

האומרים שדמים אינם נחשבים תחליף לאיצטלית.

שמא

עד כאן לא קאמרי רבנן התם

שאם מקבל דמיו, אינו נחשב שקיבל את האיצטלית, ואינה מגורשת -

אלא

משום

דלא אחלה גבה

[שלא מחל לה על האיצטלית].

אבל הכא, הא קאמר

[הרי אמר]

לה,

שהמעות

מחולים לך,

וכיון שמחל לה על המעות, נחשב כאילו קיבל ממש את המעות עבור האיצטלית, שמחילה הרי היא כקבלה.

או דלמא,

אפשר לומר, כי

אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא קאמר

[לא אמר] שמתקיים התנאי גם בלא נתינת האיצטלית עצמה,

אלא

באופן

דקא מפייסה ליה בדמי

[שמפייסת אותו בדמים], שנחשב התנאי כמקוים בזה שקיבל תמורתה.

אבל

לוותר על התנאי

לגמרי

ולמחול עליו - אולי

לא

שייך.

ואם כן, מה הדין?

אמר ליה

רבי יוחנן: הדין הוא ש

אינה מגורשת,

והמחילה אינה נחשבת לקיום התנאי .

איתיביה

[מקשים על רבי יוחנן] ממה ששנינו במסכת נדרים:

האומר לחבירו

הריני אוסר עליך באיסור

קונם

כל הנאה

שאתה

תהיה

נהנה לי

[ממני]

אם אי

[אם אין]

אתה נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין.

רבי מאיר אומר: אסור

לחברו ליהנות ממנו, מחמת הקונם,

עד שיתן

אותם דברים לבנו.

וחכמים אומרים: אף זה

הנודר, אם רצה

יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם,

בלא שאילת התרת חכם,

ואומר

רק

הריני כאילו התקבלתי

ממך הדברים.

משמע שאם מוותר לאחר מעשה על מה שתבע, נחשב כאילו קיבל, אם כן אף כאן בגט תיחשב מחילת הבעל כאילו קיבל, ותהא מגורשת?

ומתרצינן:

הכי השתא?!

וכי אפשר להשוות את שני המקרים,

התם

[שם] בגירושין

לצעורה קא מכוין

[לצער אותה מתכוון] בתנאו שמתנה עימה שתביא לו מאתים זוז.

ו

כשמחל לה על המעות,

לא ציערה

ולא נתקיימה כוונתו בתנאי.

מה שאין כן

הכא

[כאן] בנדרים

משום הרווחה הוא

שהתנה, שרצה להרוויח לבנו ,

ו

בסוף

הא לא איצטריך

[הרי לא הוצרך] להרווחה זו, ונחשב שהתקיים התנאי בזה שבא על סיפוקו.

מעשה:

ההוא גברא

[היה אדם]

דאמר ליה לאריסיה

:

כולי עלמא דלו תלת דלוותא

[כל האריסים שבמקום זה נוהגים לדלות ולהשקות את השדה שלוש פעמים],

ואכלי ריבעא,

[ומקבלים רבע] מיבול השדה עבור עבודתם שחורשים וזורעים ומנכשים ומשקים ועושים כל צרכי השדה.

אבל

את דלי ארבעה ואכול תילתא,

[אבל אתה תדלה ותשקה את השדה ארבע פעמים, ותקבל בשכרך שליש מיבול השדה].

לסוף אתא מיטרא

[בסוף ירד גשם] ולא היה צריך להשקות כי אם שלוש פעמים כדרך כל האריסים.

ונשאלה שאלה לפני חכמים האם מגיע לאריס רק רבע מהיבול כשאר כל האריס, כיון שלא נתקיים התנאי, ולמעשה השקה את השדה רק שלוש פעמים כדרך שאר האריסים, או שמגיע לו שליש מהיבול, כיון שהתנה עם הבעל הבית שיקבל שליש בתמורה להשקאת השדה ארבע פעמים, ולמעשה האדמה הושקתה ארבע פעמים ונתקיים התנאי.

אמר רב יוסף

: לא מגיע לו, כי אם רבע מהיבול כשאר האריסים, ש

הא

[שהרי]

לא דלה

פעם רביעית, ולא קיים את התנאי.

רבה אמר: הא לא איצטריכא

[הרי לא הוצרך] האריס להשקות את השדה פעם רביעית, שכבר הושקתה מעצמה על ידי הגשמים, וזכה האריס בכך, ומגיע לו שליש היבול.

והוינן בה:

לימא

[נאמר] ש

רב יוסף דאמר

כאן לגבי אריס, כי לא נחשב שהאריס קיים את התנאי בזה שירדו גשמים ולא הוצרך להשקות, סובר

כרבנן

במשנתינו לגבי איצטלית, הסוברים כי צריך לקיים את התנאי כלשונו, ולא מתקיים התנאי בנתינת דמי האיצטלית.

ורבה דאמר

כאן לגבי אריס כי נתקיים התנאי גם אם ירדו גשמים והושקתה השדה מאליה, סובר

כרבן שמעון בן גמליאל

במשנתינו, הסוברים שדמים נחשבים כאילו קיבל איצטלית, כמו כן גשמים נחשבים כאילו קיבל השקאה .

ומקשינן:

ותיסברא

[וכי סבור אתה] שרבה ורבן שמעון בן גמליאל סוברים אותו דבר?

והא קיימא לן

בכל המחלוקות של רבה ורב יוסף,

הילכתא כוותיה דרבה,

חוץ משלשה מחלוקות [לגבי שדה, ענין ומחצה].

ובהא

[ובהלכה זו], קיימא לן

אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל!

ואם כן יש סתירה לומר כי רבה שהלכה כמותו סובר כרבן שמעון בן גמליאל שאין הלכה כמותו.

אלא לעולם

יש לומר שגם רבה וגם רב יוסף סוברים

כ

דעת

רבנן

שלא מתקיים התנאי כשלא עשה כדברי התנאי.

ולענין זה נחלקו רבה ורב יוסף:

רב יוסף

סובר בפשטות

כרבנן,

שצריך לקיים התנאי כמשמעו, וכיון שהבעלים התנה עמו שישקה את השדה ארבע פעמים, והוא לא השקה פעם רביעית לא נתקיים התנאי.

ורבה אמר לך: אנא דאמרי

[אני שאמרתי] את דברי, שכשירדו גשמים האריס קיים את התנאי,

אפילו ל

דעת

רבנן

אמרתי אותם.

כי

עד כאן לא קאמרי

[לא אמרו]

רבנן התם

[שם] בגירושין שבשביל קיום התנאי צריך לתת את האיצטלית עצמה ולא את דמיה -

אלא

משום

דלצעורה קא מיכוין,

שסתם אדם המגרש את אשתו, מתוך איבה הוא ומקפיד שיתקיים התנאי בדיוק כמו שהתנה , מגרשה, לכן מספק אומרים שכוונתו בתנאי לצערה , ולא תולים לומר לקולא, שכוונתו היתה רק להרויח ממון.

אבל הכא

בשדה, אומרים ש

משום הרווחה הוא,

שהתנה עם האריס להשקות פעם נוספת.

והא לא איצטריך

[והרי לא הוצרך] בסוף להשקיה נוספת, אם כן בעל השדה בא על סיפוקו על ידי הגשמים, ונתקיים בזה התנאי.

תנן התם

בערכין בענין גאולת "בתי ערי חומה".

מדברי תורה: בית שנמכר בתוך עיר חומה ולא נגאל על ידי בעליו בתוך שנים עשר חודש - נשאר הבית בצמיתות לקונה:

ו

בראשונה

קודם תקנת חכמים,

היה נטמן

הקונה במשך כל ה

יום

האחרון של

שנים

עשר חדש, כדי שיהא

הבית

חלוט לו

17 ,

שלא ימצאהו המוכר ולא יוכל לגאול את הבית, וישאר הבית לקונה לצמיתות .

התקין הלל הזקן

שיוכל המוכר לפדות את הבית בעל כרחו של הקונה:

שיהא

המוכר

חולש

[מטיל]

את מעותיו

שייחד לצורך פדיית ביתו

ללשכה

שהתקינו לכך במקדש,

ויהא שובר את הדלת

של הבית

ונכנס

.

ואימתי שירצה הלה הקונה,

יבוא ויטול את מעותיו

מהלשכה.

ואמר רבא: מתקנתו של הלל נשמע

להוכיח:

כי האומר לאשתו

הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז,

ונתנה לו מדעתו

[מרצונו] - הרי היא

מגור שת.

ואם נתנה לו ב

על כורחו

-

אינה

מגורשת

.

ויש להוכיח זאת

מדאיצטריך ליה להלל לתקוני

תקנה מיוחדת, לגבי

נתינה

של ממון

בעל כורחיה

של לוקח,

דהויא לה

[שתהא נחשבת]

נתינה,