גיטין 66a — התלמוד בעברית

אמר רבי זירא

:

דרא,

ישא,

רבי אבינא לסילתיה

[את סלו על כתפו] למזונותיו להוצאת הדרך,

ואזל לגבי דרב הונא רביה

[ויילך אל רב הונא, רבו], כי על פיו ושמועותיו יזכה במתנה שצווה לו גניבא בלא קנין.

דאמר רב הונא

לקמן בפרק הבא:

גיטו

של שכיב מרע [חולה שעומד למות] דינו

כמתנתו

של השכיב מרע,

מה מתנתו

של השכיב מרע,

אם עמד

מחוליו -

חוזר

בו ממתנתו,

אף גיטו

של השכיב מרע,

אם עמד

מחוליו -

חוזר

בו מהגט.

ו

מהשוואה זו, לומדים גם להשוות מתנה לגט:

מה גיטו

של שכיב מרע,

אף על גב דלא

פריש, כיון דאמר "כתבו" אף על גב דלא אמר "תנו"

נותנים את הגט לאשה, וכפי ששנינו במשנתנו לגבי יוצא להורג ולגבי חולה מסוכן שנוטה למות,

אף מתנתו

של השכיב מרע, דינו כן.

כיון דאמר "תנו"

-

אף על גב ד

עדיין

לא קנו מיניה

[לא זכו מהשכיב מרע] במתנה עבור המקבל - הרי המקבל זוכה במתנה בלא קנין.

ואם כן יכול רבי אבינא להסתמך על ההשוואה בין גט למתנה, ולקבל את המתנה.

מתקיף לה רבי אבא: אי

[אם] כך אתה אומר, הרי אפשר להמשיך ולהשוות גט למתנה, ולומר גם:

מה מתנה ישנה לאחר מיתה, אף גט ישנו לאחר מיתה!

ומדוע אתה סובר שלא מועיל שיחול הגט לאחר מיתתו.

ותמהינן על אתקפתיה דרבי אבא:

הכי השתא!?

וכי רוצה רבי אבא להשוות גט למתנה שיועיל לאחר מיתה?

והרי אי אפשר לומר כן, משום ש

בשלמא מתנה איתה

[ישנה]

לאחר מיתה

ששייך מתנה לאחר מיתה אפילו במתנת בריא, וכגון שנתן קרקע במתנה גוף מהיום ופירות לאחר מיתה, וכיון שכן תיקנו חכמים במתנת שכיב מרע שיקנה לאחר מיתה .

אלא גט לאחר מיתה מי איכא?

שהרי אחרי מיתת הבעל או האשה לא שייך גירושין. ולא שייך לדמות גט למתנה לענין זה.

אלא

יש לומר ש

רבי אבא הכי קא קשיא ליה

[כך היה קשה לו]: שהרי הצוואה של גניבא,

מתנת שכיב מרע במקצת היא,

שלא נתן את כל רכושו במתנה, אלא רק מקצתו,

ומתנת שכיב מרע במקצת

נכסיו, דינו ש

בעיא

[שצריך] הזוכה לעשות

קנין

כדי לזכות במתנה!

כמבואר בבבא בתרא [בפרק מי שמת דף קנא, ב], שהיות והשאיר חלק מנכסיו לעצמו, אינו נחשב כאדם המצוה את נכסיו מחמת מיתה - שנכסיו נקנים לזוכים מחמת צוואתו, הואיל והראה שחס על פרנסת עצמו, אלא מתנתו נחשבת למתנה בריא, שאין המקבל זוכה בחפץ ללא מעשה זכיה.

ומקשינן: אם כך היה קשה לרבי אבא על דברי רב הונא,

מכלל

זה יוצא

דרב הונא סבר

: שמתנת שכיב מרע במקצת נכסיו

לא בעיא

[לא צריך]

קנין,

ו

כיצד אפשר לומר כן,

הא קיימא לן

בבבא בתרא

ד

מתנת שכיב מרע במקצת

בעיא קנין!

ומתרצינן:

שאני הכא

במעשה עם גניבא

ד

סובר רב הונא שעל אף שהמתנה היא רק במקצת נכסיו, מכל מקום גניבא

מצוה מחמת מיתה הוא,

שהיה יודע שהיוצא להורג בקולר אינו חוזר,

ומצוה לקיים דברי המת, ולכן אף שלא נעשה קנין במתנתו, יש לעשות כדבריו.

ומקשינן:

מכלל דרבי אבא

שהקשה על רב הונא

סבר

: שגם באופן זה ש

מצוה מחמת מיתה בעיא קנין,

והא קיימא לן

שהמצווה מחמת מיתה

דלא בעי קנין!

ואם כן מדוע נתקשה בדבר?

אלא

יש לומר ש

רבי אבא הכי קא קשיא ליה

: כיצד זוכה המקבל במתנה שנתן גניבא, הרי גניבא, לשון

"

ארבע מאות זוז

חמרא

[יין]

" לא קאמר,

וכן

"דמי

ארבע מאות זוז של

חמרא" לא קאמר,

אלא

"

ארבע מאות זוז

מחמרא

[מהיין]

" קאמר!

ולשון זו קשה, וכי עושים מעות מיין?

ואידך

ורב הונא, שלא התקשה בציווי של גניבא משום שסובר, מה שאמר גניבא

"

תנו לו ארבע מאות זוז

מחמרא

[מהיין]

"

אמר כן,

כדי לייפות את כחו

של רבי אבינא, ולכן לא פירש שנותן לו, לא יין ולא מעות, כדי ליפות את כוחו שיהיה לו כל היין והמעות באחריות,

שאם גניבא היה אומר: "תנו לו יין", אם היה מחמיץ חלק מהיין, היו היורשים אומרים לו החלק שלך החמיץ,

ואם היה אומר "תנו לו דמי יין" והיו מוכרים היורשים חלק מהיין ומאבדים המעות, היו אומרים לו: אבדו מעותיך.

לכן אמר "תנו לו ארבע מאות זוז מהיין", שמשמעותו היא יין ודמי, ושכל הכסף וכל היין משועבדים לתשלום המתנה, וכל זמן שנשאר כסף או יין, צריכים היורשים לפרוע לו את מתנת אביהם.

שלחו מתם

[מארץ ישראל] ואמרו: שאכן מה שאמר גניבא בלשון

"מחמרא",

היה זה

כדי לייפות את כחו

של רבי אבינא.

מתניתין:

מי שהיה מושלך לבור,

וחשב שהוא הולך למות,

ואמר

וצעק מתוך הבור:

כל השומע את קולו

[קולי]

יכתוב גט לאשתו

[לאשתי] ואמר את שמו ושם האשה, ושם עירו ועירה.

אף על פי שלא אמר "ויתן" -

הרי אלו

השומעים את קולו

יכתבו

גט

ויתנו

לאשתו, למרות שלא ראו את האיש ואינם מכירים אותו, שכן בשעת סכנה כגון זו, שיש לחוש שמא ימות בבור, כותבים ונותנים אף על פי שאין מכירים אותו .

גמרא:

ומקשינן:

וליחוש שמא שד הוא!

שהרי לא ראו את האיש שבבור אלא שמעו את קולו בלבד .

אמר רבי יהודה

: במשנתנו מדובר

כשראו

שיש

לו

לזה שבבור

דמות אדם.

ומקשינן:

אינהו

[אלו] השדים

נמי אידמויי אידמו!

[גם כן נדמים] לבני אדם כשירצו בכך, ואין זו הוכחה שהוא אדם ולא שד.

ומתרצינן: יש להעמיד שמדובר

דחזו ליה בבואה

[שראו שיש לו צל] לזה שבבור.

ומקשינן:

אינהו נמי

[להם [לשדים] גם כן]

אית להו

[יש להם]

בבואה!

ומתרצינן: שמדובר

דחזו ליה בבואה דבבואה

[שראו שיש לו צל של צל] לזה שבבור.

והוינן בה:

ודלמא אינהו נמי אית להו

[ושמא גם להם (לשדים) יש] צל של צל.

אמר רבי חנינא: לימדני יונתן בני, בבואה אית להו

[צל יש להם] לשדים, אבל

בבואה דבבואה לית להו

[צל של צל אין להם].

ואם יש לזה שבבור צל של צל, על כרחך הוא אדם ולא שד .

ומקשינן:

ו

נחשוש

דלמא צרה היא

שבבור, שאולי אשתו השניה שהיא צרתה של אישה זו היתה בבור, והיא זו שאמרה תנו גט , כדי לקלקלה, שיתנו לה גט והיא תלך להתחתן עם אחר בגט זה, ותיאסר על ידי זה לבעלה.

ומתרצינן על פי מה ששנינו:

תנא דבי רבי ישמעא ל

:

בשעת הסכנה,

שהבעל מסוכן למות, ואם לא יתנו עכשיו גט על פיו לא תהיה עוד הזדמנות,

כותבין ונותנין

גט

אף על פי שאין מכירין

את האיש, ואין יודעים אם הוא באמת הבעל, משום שיש חשש גדול יותר שתישאר עגונה,

וכיוצא בזה הדין במקרה של המושלך לבור, שאין אפשרות להמתין ולברר את הדבר כראוי, כותבים ונותנים גט כדי שאשתו לא תשאר עגונה .

מתניתין:

הבריא שאמר: כתבו גט לאשתי

ולא סיים שיתנו לה - אנו אומרים ש

רצה

רק

לשחק בה,

ולא התכוון לגרשה .

מעשה: בבריא אחד שאמר: כתבו גט לאשתי,

ולא סיים ותנו,

ועלה לראש הגג

לאחר שכתבו את הגט ונתנוהו לאשתו,

ונפל

מן הגג

ומת,

אמר רבן שמעון בן גמליאל

:

אם מעצמו נפל,

שמת בכוונה -

הרי זה גט,

לפי שסופו מוכיח על תחילתו, שבשעה שאמר "כתבו גט לאשתי" היה בהול מחמת מחשבתו לאבד עצמו לדעת, ובודאי נתכוון לומר שיתנו לה את הגט, אלא ששכח להשלים דבריו מתוך בהילותו, והרי זה כיוצא בקולר או המפרש בים והיוצא בשיירה ששנינו במשנה לעיל.

אבל

אם הרוח דחתו

והפילתו, ונפל באונס מהגג, -

אינו גט,

שאנו אומרים, שבשעה שאמר "כתבו גט לאשתי" היה בריא, והואיל ולא אמר "תנו" לא נתכוון שיתנו לה גט, כמו ששנינו לעיל, והרי היא אלמנה ולא גרושה.

גמרא:

והוינן בה: וכי ה

מעשה

שהובא במשנה, הובא כדי

לסתור

את הדין שהובא קודם במשנה? שהרי קודם אמרו במשנה שגט כזה של בריא שאמר כתבו ולא אמר תנו אינו גט, ואילו מהמעשה שהובא אחרי זה משמע שפעמים שהגט הוא בכל זאת גט!

ומתרצינן:

חסורי מיחסרא

במשנה,

והכי קתני

[וכך יש לשנות במשנה]:

הבריא שאמר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר "תנו" - רצה לשחק בה, ו

אם הוכיח סופו על תחילתו

שהוא עומד למות, ומחמת כן היה בהול ושכח לומר "תנו" -

הרי זה גט,

ועל זה הביאה המשנה מעשה:

ומעשה נמי בבריא שאמר כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל ומת,

ואמר רבן שמעון בן גמליאל: אם מעצמו נפל

-

הרי זה גט,

ו

אם הרוח דחתו

-

אינו גט.

ומביאה הגמרא מעשה ב

ההוא גברא דעל לבי כנישתא

[שנכנס לבית הכנסת].

אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש אחרינא גבייהו

[מצא שם מלמד תינוקות ובנו שיושבים יחד, ויושב איש אחר אתם] כלומר שלושה אנשים ישבו שם, אב ובנו ואדם נוסף.

אמר להו

[להם]:

בי תרי מינייכו נכתבו גיטא לדביתהו

[שנים מכם יכתבו גט לאשתי], והיינו, מינה שנים מתוכם להיות שלוחים ועדים לכתוב גט לאשתו, והלך הבעל למדינת הים.

לסוף שכיב מקרי ינוקא

[מת מלמד התינוקות], ונשארו הבן והאיש האחר.

כך היה המעשה.

ועתה יש להסתפק:

מי משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא

[האם דרך אנשים למנות את הבן שליח במקום שהאב נמצא] ואותו אדם התכוון שגם בנו של המלמד תינוקות יוכל להיות שליח אף שאביו נמצא שם, ואם כן עכשיו שמת האב, יתנו לה הבן וחבירו את הגט .

או לא?

והתכוון למנות רק את האב והאדם השלישי לעדים ושלוחים לגט זה, ועכשיו שמת האב אין עוד שני עדים לגט זה.

רב נחמן אמר: לא משוו אינשי ברא שליחא

[דרכם של אנשים שלא ממנים את הבן לשליח]

במקום

שה

אבא

נמצא,

ורב פפי אמר: משוו אינשי ברא שליחא

[אנשים ממנים את הבן לשליח]

במקום

שה

אבא

נמצא

.

אמר רבא, הילכתא: משוו אינשי ברא שליחא במקום אבא.

ואם כן גם הבן הוא שליח ועד יחד עם האיש האחר שהיה שם, ויתנו שניהם גט לאשה.

מתניתין:

כבר שנינו לעיל שכתיבת הגט צריכה להעשות בציווי הבעל, והמשנה שלפנינו דנה האם יכולים אלו שצווה להם הבעל, לצוות לאחרים לכתוב את הגט.

אמר

הבעל

לשנים: תנו גט לאשתי,