גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
גיטין 60a — התלמוד בעברית
אחריהן [אחר כהן ולוי וישראל] את מי קוראין? כלומר: האם יש איזה סדר לקרואים שאחריהם, משום דרכי שלום? לא הוה בידיה [לא ידע רבי חלבו להשיב]. אתא רבי חלבו ושייליה [בא רבי חלבו ושאל] לרבי יצחק נפחא את…
הטקסט המקורי — גיטין 60a
אחריהן
[אחר כהן ולוי וישראל] את
מי קוראין?
כלומר: האם יש איזה סדר לקרואים שאחריהם, משום דרכי שלום?
לא הוה בידיה
[לא ידע רבי חלבו להשיב].
אתא
רבי חלבו
ושייליה
[בא רבי חלבו ושאל]
לרבי יצחק נפחא
את השאלה שנשאל:
אמר ליה
רבי יצחק נפחא לרבי חלבו:
אחריהן קוראין
ל
תלמידי חכמים הממונים פרנסין על הציבור
.
ואחריהן
ל
תלמידי חכמים הראויין למנותם פרנסים על הציבור
, ואלו מי ששואלים אותם דבר הלכה בכל מקום ואומרים אותה.
ואחריהן
ל
בני תלמידי חכמים, שאבותיהן ממונים פרנסין על הציבור
, ומשום שיש בזה כבוד לאבותיהם.
ואחריהן
ל
ראשי כנסיות, ו
ל
כל אדם
.
שלחו ליה בני גליל
שליח
לרבי חלבו
לשואלו:
מהו לקרות בחומשים
[הם כתובים כספר תורה, אלא שמחולקים לחמשה חומשים],
בבית הכנסת בציבור?
לא הוה בידיה
של רבי חלבו להשיב.
אתא
רבי חלבו
שייליה
[בא רבי חלבו ושאל]
לרבי יצחק נפחא
את השאלה שנשאל, ואף הוא
לא הוה בידיה
[לא ידע מה להשיב].
אתא
רבי חלבו
שאיל
שאלה זו
בבי מדרשא
[בבית המדרש];
ופשטוה מהא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: ספר תורה שחסר יריעה אחת
,
אין קורין בו;
וכל שכן כשאינו אלא חומש אחד שאין קורין בו.
ודוחה הגמרא את הראיה:
ולא היא!
התם
בספר תורה שחסר בו יריעה אחת,
מחסר
הוא
במילתיה
, כלומר: קוראין לו "ספר תורה" והרי חסר הוא.
אבל
הכא
בחומשים
לא מחסר במילתיה
, לפי מה שנקראים הם "חומשים", אין בהם חסרון.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין קורין בחומשין בבית הכנסת, משום כבוד ציבור
, שלא יאמרו שאין להם ספר תורה שלם, וזה גנאי להם.
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר
אפטרתא
[ספר שכתובין בו ההפטרות],
אסור למקרי ביה בשבת
[אסור לקרוא בו בשבת].
ומפרשינן:
מאי טעמא?
משום
דלא ניתן ליכתב
פחות מספר אחד שלם לעצמו.
בר רב אשי אמר: לטלטולי
בשבת
נמי אסור
.
מאי טעמא?
דהא לא חזי למקרי ביה
[שהרי אינו ראוי לקרות בו].
ודוחה גמרא:
ולא היא!
שרי לטלטוליה
ושרי למקרי ביה
[מותר לטלטלו ומותר לקרות בו] -
ומשום
ד
הרי מצינו ל
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש
ד
מעייני תרוייהו בספרא דאגדתא
[ספר אגדה]
בשבתא
-
והא לא ניתן ליכתב
, שהרי אסור לכתוב תורה שבעל פה, ואיך קראו בו!?
אלא
בהכרח,
כיון דלא אפשר
שלא ייכתבו, שנתמעט הלב והתורה משתכחת; הרי שעל זה נאמר: "
עת לעשות לה
'
הפרו תורתך
".
ואם כן
הכא נמי
בספר דאפטרתא,
כיון דלא אפשר
שיכתוב כל ציבור וציבור ספר שלם מן הנביאים שאין יכולת בידם, הרי שעל זה נאמר: "
עת לעשות לה
'
הפרו תורתך
".
בעא
, שאל
מיניה אביי מרבה
:
מהו לכתוב מגילה לתינוק
שכתוב בה פרשה אחת או שנים מן התורה, כדי
להתלמד בה?
תיבעי
, יש להסתפק ספק זה, הן
למאן דאמר
: "
תורה מגילה מגילה ניתנה
", כל פרשה שהיה משה שומע מן הקב"ה היה כותבה, וכשנשלמה התורה כולה, חיברן משה בגידין, ותפרן.
ואף
תיבעי למאן דאמר
: "
תורה חתומה
[גמורה ומסויימה ושלימה]
ניתנה
", כלומר: עד שלא נאמרו כל הפרשיות כולן, לא היה משה כותבן, אלא משמרן בעל פה, ואך כשנשלמו כל הפרשיות, כתב משה את התורה כולה כאחד.
ומפרשת הגמרא כיצד
תיבעי למאן דאמר
: "
תורה מגילה מגילה ניתנה
":
האם נאמר:
כיון ד
בתחילה
מגילה
מגילה ניתנה
, אם כן אף היום
כותבין
אותן מגילה מגילה.
או דילמא: כיון דאידבק אידבק
, מאחר שנדבקו כל הפרשיות, שוב אין כותבין אלא את כל התורה כולה כאחד.
וכיצד
תיבעי למאן דאמר
: "
תורה חתומה ניתנה
":
האם נאמר:
כיון ד
"תורה
חתומה ניתנה
",
אין כותבין
.
או דילמא: כיון דלא אפשר, כתבינן
.
אמר ליה
רבה לאביי:
אין כותבין! ומה טעם?
לפי שאין כותבין
.
איתיביה
לרבה שאמר אין כותבין:
והרי שנינו גבי הילני המלכה:
אף היא עשתה טבלא של זהב, שפרשת סוטה כתובה עליה;
הרי שכותבין אפילו פרשה אחת.
אמר
תירץ
רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי
:
לא כתבו את הפרשה בטבלא כמות שהיא, אלא
באל"ף בי"ת
בלבד, כלומר: בראשי תיבות.
איתיביה
מהא דתניא בברייתא:
כשהוא
הכהן
כותב
פרשה לסוטה למוחקה על המים, הרי זה
רואה בטבלא
שעשתה הילני המלכה,
וכותב מה שכתוב בטבלא
, אם כן משמע שהיה כתוב על הטבלא את הפרשה כמות שהיא!?
ומשנינן:
אימא: כמה שכתוב בטבלא
, כלומר: שעל פי ראשי התיבות שהיה כתוב בטבלא היה הכהן כותב.
איתיביה
מברייתא ששנינו בה בהדיא:
כשהוא כותב, רואה בטבלא וכותב מה שכתוב בטבלא, מה הוא כתוב בטבלא
"
אם
שכב, אם לא שכב
"!?
ומשנינן:
הכא במאי עסקינן בסירוגין
, כלומר: בתחילת כל פסוק היה כתוב תיבה שלימה, ואחר כך בראשי תיבות.
כתנאי
, תנאים נחלקו בדין זה אם כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה:
אין כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה, ואם דעתו להשלים
, הרי זה
מותר
.
רבי יהודה אומר
:
ב
ספר
בראשית
מותר לכתוב מגילה אחת
עד
פרשת
דור המבול
, מפני שהוא ענין אחד.
ו
בתורת כהנים
[ספר ויקרא] מותר לכתוב מגילה אחת
עד
"
ויהי ביום השמיני
", שהוא גמר ציווי הקרבנות.
אמר רבי יוחנן משום רבי בנאה: תורה
-
מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: "אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי
", שנזכרתי במגילה שבתורה, שנאמר אצל בנות לוט [בראשית יט טו]: "ויאיצו המלאכים בלוט לאמר, קום קח את אשתך ואת שתי בנותיך הנמצאות", ולכך אמר הכתוב "הנמצאות", לומר: בזכות דוד שעתיד לצאת מרות המואביה [שהיא בת לוט האחת שילדה את מואב], ובזכות נעמה העמונית [שהיא בת לוט השניה שילדה את עמון], ונרמז כן בלשון "הנמצאות", שהרי כתיב גבי דוד "מצאתי דוד עבדי".
ולכך קרא לתורה מגילה, מפני שמתחילה נכתבה פרשת בראשית, ואחר כך פרשת נח, ואחר כך מגילת אברהם, וזה הוא שאמר דוד: "במגילת אברהם כתוב עלי".
רבי שמעון בן לקיש אומר: תורה
-
חתומה ניתנה, שנאמר
: "
לקוח את ספר התורה הזאת
", ומשמע: ספר אחד הוא.
ומקשינן:
ואידך
רבי יוחנן -
נמי, הכתיב
"
לקוח
", דמשמע "תורה חתומה ניתנה"!? ומשנינן:
ההוא לבתר דאידבק
, לא היה זה ספר תורה אחד מתחילה, אלא לבסוף כשהדביקו את כל הפרשיות זו לזו.
תו מקשינן:
ואידך
ריש לקיש -
נמי, הכתיב
: "
במגילת ספר כתוב עלי
", דמשמע: "מגילה מגילה ניתנה".
ומשנינן: אין הכוונה שהיה חלק מהתורה כתוב במגילה, אלא
ההוא
פסוק שנאמר בו "מגילה" הכוונה היא לכל התורה, ומשום
דכל התורה כולה איקרי
"
מגילה
",
דכתיב
: [זכריה ה ג]: "
ויאמר אלי, מה אתה רואה, ואומר
: "
אני רואה מגילה עפה
", ועל התורה נאמר כתוב זה.
אי נמי
לכן נקראת התורה "מגילה",
לכדרבי לוי
[משום דרבי לוי],
דאמר רבי לוי
:
שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן
, ואותן פרשיות נכתבו במגילות נפרדות מפני שהוצרכו לאותו יום, ואף אחר כך שהשלים משה את התורה, לא היה כותבה כסדר אלא משלים את החסר שבין מגילה ומגילה, ולכן כל התורה נקראת "מגילה ".
ואלו הן
שמונה הפרשיות שנאמרו ונכתבו ביום שהוקם המשכן:
א.
פרשת כהנים
שבפרשת "אמור", שנאמרו בה כמה הלכות כהנים: "לא יטמא", "את אלה לא יקח [ישא] ", "מום בו את לחם אלהיו לא יגש להקריב"; ונאמרה פרשה זו ביום זה, מפני שבו התחילו הכהנים להקריב, והוצרך להודיע את קדושתם.
ב.
ופרשת לויים
שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ח ה]: "קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם"; ונאמרה בו ביום, מפני שהחלו הלויים לשיר במשכן באותו יום.
ג.
ופרשת טמאים
שבפרשת "בהעלותך" [במדבר ט ו]: "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", ונאמרה פרשה זו משום הפסח הקרב ובא.
ד.
ופרשת שילוח טמאים
שבפרשת "במדבר" [ה ב]: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש"; ונאמרה פרשה זו משום שבאותו יום הוקבעו שלש מחנות: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל.
ה.
ופרשת
"
אחרי מות
", היא פרשת [ויקרא טז א]: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת", ואף שעיקרה של פרשה זו היא ביום הכפורים, מכל מקום נאמרה פרשה זו בו ביום, מפני שמתו בני אהרן באותו יום משום ביאה שלא לצורך, לכן נאמרה האזהרה שלא יבא אהרן בכל עת באותו יום.