גיטין 53a — התלמוד בעברית

היינו מדמע

תרומה בחולין. כלומר, ממה שקנסו רבנן את המדמע, יש ללמוד שאף המנסך, כלומר מערב, חייב, ואם כן תיקשי לשמואל, למה הוצרך התנא לכפול את דבריו!?

ואידך

[שמואל] אמר לך:

חיוב מדמע

קנסא הוא

[קנס חכמים] ולא מן הדין,

ו

קנסא

מקנסא לא ילפינן,

שהקנס כולו "חידוש", ומ"חידוש" אין למדים למקום אחר. כי יש לומר: היכן שקנסו רבנן קנסו והיכן שלא קנסו לא קנסו, ואף אם נראה ששני הנידונים שוים אין ללמוד זה מזה.

אבל רב סובר: ילפינן קנסא מקנסא, אם אכן מסתבר להשוות את הנידונים, ולומר שחכמים גזרו בשניהם.

ופרכינן:

ולמאן דיליף קנסא מקנסא, כל הני

[מטמא, מדמע ומנסך]

למה לי

למיתנינהו לכולהו במתניתין, הלא אפשר ללמדם זה מזה!?

ומשנינן:

צריכא

למימרינהו לכולהו.

משום

דאי תנא

במתניתין ד

מטמא

חייב, הרי אין ללמוד ממנו לחייב אף את המדמע.

שהרי את מה ששנינו "מטמא" אפשר לפרש בין במטמא תרומה, שעל ידי כן נאסרה התרומה באכילה, ובין במטמא חולין של פרושים שנזהרים לא לאכול חולין טמאים.

והרי בין כך ובין כך, אי אפשר ללמוד מדמע ממטמא, כי

אי

[אם] במטמא

תרומה

מיירי,

הוה אמינא

: שאני מטמא תרומה שחייבוהו חכמים

משום דקא מפסיד לה

[את התרומה]

לגמרי,

שהרי נאסרה באכילה.

אבל מדמע שהתערובת ראויה להאכל לכהנים, ולא נפסדה לגמרי, שמא לא קנסוהו חכמים.

ואי

מיירי מתניתין ב

מטמא חולין

שמותרים הם באכילה, אלא שאינם ראויים לפרושים בימי טהרתן.

גם כן אין ללמוד שקנסו חכמים את המדמע כמו שקנסו את המטמא משום שהמטמאן עשה איסור,

ד

הא

אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל

. כדי שיוכלו הפרושים לאכול חולין בטהרה.

אבל מדמע

, שלא עשה איסור,

אימא לא

קנסוהו רבנן, ואינו דומה למטמא.

ואי אשמעינן

[אם היתה המשנה משמיעה לנו] ש

מדמע

חייב, לא היינו יודעים לחייב את המטמא.

משום ד

מדמע

שכיח

שעושים כן, ובדבר שכיח קנסו חכמים כדי למונעו מלעשות,

אבל מטמא דלא שכיח, אימא

[יש לומר]:

לא

קנסוהו חכמים.

ואי אשמעינן

המשנה

מטמא ומדמע

, היינו אומרים: אכן, חייבים הם לשלם,

משום דלא קים ליה בדרבה מיניה.

[אינם נענשים בעונש גדול הפוטר מחיוב ממון.]

אבל מנסך ד

מתחייב בנפשו ו

קים ליה בדרבה מיניה. אימא

פטור הוא, כשמואל, ו

לא

ישלם.

קא משמע לן

דאינו פטור מלשלם

כ

דברי

רבי ירמיה

, שמשעת הגבהה מתחייב הוא לשלם, ואינו מתחייב בנפשו באותה שעה, אלא בשעת ניסוך.

ונמצא, דאי אפשר ללמוד קנס מחבירו, כי אינם דומים זה לזה, ולפיכך צריכה היתה המשנה לשנות את שלשתם.

ומקשינן:

ולהא

[לאותה ברייתא]

דתני אבוה דרבי אבין: בראשונה

[בתחילה]

היו אומרים

[תיקנו חכמים]:

המטמא והמנסך

חייבין, אבל המדמע פטור ולא קנסוהו.

ואחר כך

חזרו לומר: אף המדמע

חייב.

ותיקשי לך:

כל הני למה לי

למיתנינהו, וכי אטו אי אפשר ללמדם זה מזה!?

ומשנינן:

צריכא

לכולהו.

דאי אשמעינן

ד

מטמא

חייב, יש לומר: דוקא מטמא חייב.

משום דלא

שייך לומר אצלו

קים ליה בדרבה מיניה, אבל מנסך, דקים ליה בדרבה מיניה, אימא לא

יתחייב.

ואי אשמעינן מנסך

חייב, וכדרבי ירמיה, יש לומר: דוקא מנסך חייב,

משום דקא מפסיד ליה

[את בעל היין]

לגמרי

שהרי אף בהנאה הוא אסור.

אבל מטמא

, אפילו תרומה,

דלא מפסיד ליה לגמרי,

שהרי מותר להאכיל תרומה טמאה לבהמתו ולהסיקה תחת תבשילו,

אימא לא

קנסוהו, ולפיכך, צריכא למיתני מטמא ומנסך.

ואי אשמעינן הני תרתי

[מנסך ומטמא תרומה], יש לומר: דווקא מטמא ומנסך חייבים,

משום דהפסד מרובה

הוא, שהרי אסורים הם באכילה,

אבל מדמע ד

אינו אלא

הפסד מועט

, שהרי מותר הוא באכילה לכהנים, ויכול למוכרו להם.

אימא לא

קנסוהו.

לפיכך:

צריכא

למיתנינהו לכולהו, שלא תאמר בזה קנסו ובזה לא, וקא משמע לן, שבכולם קנסו חכמים.

עתה שבה הגמרא לפרש את מה ששנינו במשנה שוגג פטור ומזיד חייב.

אמר חזקיה: דבר תורה

[מדין תורה] המטמא, המדמע והמנסך

אחד שוגג ואחד מזיד

[בין אם עשה כן בשוגג ובין אם עשה כן במזיד]

חייב

לשלם.

ו

מאי טעמא

חייב, כי

היזק

אף על פי

שאינו ניכר

לעין הרואה, כגון אלו, שלא נשתנו מכמות שהיו,

שמיה היזק

[נחשב נזק] לכל דיניו.

ומה טעם אמרו

חכמים

בשוגג פטור

, והלא אדם המזיק בשוגג חייב הוא!?

כדי שיודיע

נ

ו

המזיק, שטימא או דימע, ויציל אותו מאכילת איסור, כי אם יהיה חייב לשלם, אנו חוששים שמא ימנע מלהודיע לבעלים, כדי שלא יחייבוהו לשלם.

ופרכינן:

אי הכי

אם כדבריך שפטרוהו חכמים משום כדי שיודיענו אף על פי שמן הדין חייב הוא.

אפילו במזיד נמי

נפטרנו כדי שיודיענו!?

ומשנינן: אין צורך לפוטרו, כי אף אם יתחייב לשלם יודיענו המזיק, כי

השתא

[הרי] כל עצמו

לאוזוקי קא מכוין

ולצערו,

אודועי לא מודע ליה

[וכי אטו לא יודיענו], שאם לא על מנת להקניטו בא, על ידי שיודיענו, לשם מה הזיקו.

ורבי יוחנן

חולק על חזקיה ו

אמר: דבר תורה, אחד שוגג ואחד מזיד, פטור

הוא.

ו

מאי טעמא

פטור, כי

היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק

. [אינו נחשב כהיזק שחייבה עליו תורה]

ומה טעם אמרו

חכמים ש

במזיד חייב

הוא לשלם!?

שלא יהא כל אחד ואחד

הרוצה להזיק את חבירו,

הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואומר

בלבו

פטור אני

מלשלם, ויכול אני להזיקו בלא להפסיד את ממוני.

ולפיכך אמרו חכמים: היזק שאינו ניכר נחשב כהיזק גמור, והמזיק את חבירו במזיד חייב לשלם.

נמצינו למדים: לדעת חזקיה, בשוגג פטור מפני תיקון העולם, ובמזיד חייב מן הדין. ולדעת רבי יוחנן, בשוגג פטור מן הדין, ובמזיד חייב מפני תיקון העולם.

ופרכינן לדברי חזקיה האומר מזיד חייב מן הדין:

והא

תנן, הכהנים שפגלו

את הקרבן

במקדש

, על ידי שחשבו בשעת עבודות הקרבן, לאכול מבשרו לאחר זמנו, פסלוהו, ואם היו

מזידים חייבין

לשלם לבעלים את דמיהם.

ותני עלה

בברייתא:

מפני תיקון העולם

, ומשמע "מזידים חייבין מפני תיקון העולם"

ובשלמא אם "היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק" יש לומר: אף על פי שקנסו חכמים את המטמא המדמע והמנסך, מכל מקום, לא בכל מקום קנסו, כי קנסא מקנסא לא ילפינן. אלא

אי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק,

הלא מזידין חייבין מן הדין. ואם כן

האי

תנא "

שוגגין פטורין מפני תיקון העולם", מיבעי ליה

[היה לו לומר]!?

ומשנינן: אכן,

הכי נמי קאמר

[כך נתכוון התנא דברייתא לומר]: שנינו במשנה

מזידין חייבין

ומשמע -

הא שוגגין פטורין

, ודין זה, שיש לדייק מן המשנה, הוא

מפני תיקון העולם.

מתיב

[הקשה]

רבי אלעזר

לדעת חזקיה:

א. פרה אדומה שעשו בה מלאכה נפסלה.

ב. לאחר ששרפו את הפרה האדומה, נותנים את אפרה על גבי "מים חיים", כלומר, מים שנשאבו ממעיין.

ג. משעה שנשאבו המים עד שנתנו עליהם את האפר אסור לעשות בהם מלאכה ואם עשה בהן מלאכה נפסלו. ד. מים אלו קרויים "מי חטאת" היות שמטהרים ומחטאים בהם את מי שנטמא במת.

העושה מלאכה במי חטאת, ו

כן העושה מלאכה

בפרת חטאת

[פרה אדומה], פסל אותם בכך.

ואם היו של אחרים,

פטור

הוא

מדיני אדם

, כלומר אינו חייב לשלם,

ו

מכל מקום הת

חייב

לקבל פורענות

בדיני שמים

על ההפסד שגרם לישראל.

ו

בשלמא לרבי יוחנן, הסובר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, וקנס הוא שקנסו חכמים, יש לומר: לא שכיח היזק זה, ולא קנסוהו אף במזיד.

אבל

אי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק

[כדעת חזקיה], וחייב הוא מן הדין, אם כן,

בדיני אדם נמי לחייב

, על כל פנים במזיד!? ומסקינן:

הוא

[רבי אלעזר]

מותיב לה

[הקשה קושיא זו]

והוא מפרק לה

[מתרץ אותה]:

הכא במאי עסקינן, כגון שלא הזיק בידים, אלא מחמת מחשבתו נפסלו, והיות שכן כגרמא הוא נחשב, וגרמא בניזקין פטור.

ב

פרה

שנפסלה, מיירי כגון שלא עשה בה מלאכה בידים, אלא

שהכניסה לרבקה

[מקום אסיפת הבהמות וקישורן ]

על מנת שתינק

מאמה,

ו

כוונתו היתה גם על מנת ש

תדוש

את התבואה.

ואם היה מתכוון לצורכה בלבד, לא היתה נפסלת, אף על פי שעשתה מלאכה, אלא שהוא התכוין גם לצרכו, ולפיכך נפסלה, וכיון שמחשבתו גרמה לפסול את הפרה, גרמא הוא, ופטור בניזקין. וכן ב

מי חטאת,

אין מדובר שעשה מעשה בידים, אלא כגון

ש

היו תלויים בכף מאזנים, והיה יודע משקלם, ו

שקל בהן

[כנגדם] בכף השניה

משקלות,

כגון בשר שרצה לדעת את משקלו, והיות שלא עשה בהם מעשה בידים, במחשבה הוא נפסל, ופטור.

ופרכינן: וכי אטו נפסלים מי חטאת על ידי ששוקל בהן משקלות!?