גיטין 50a — התלמוד בעברית

ב. מי שנעשה

קבלן דבעל חוב

עבור הלואה שהמלוה נחסר ממון על סמך התחייבותו,

דברי הכל משתעבד.

ג. אבל

ערב דבעל חוב

שיש חסרון בערך התחייבותו, שהרי לא נעשה "קבלן", אלא "ערב", ומאידך יש לומר שדעתו להשתעבד, שהרי נחסר מלוה ממון על פיו.

ד.

ו

כן

קבלן דכתובה

, שאמנם לא נחסרה האשה ממון על פיו, אבל מאידך, יש מעלה לערך התחייבותו, שהרי נעשה "קבלן".

בשני אלו,

פליגי

אמוראים,

איכא למאן דאמר: אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד

הערב, כיון דאיכא "חדא למעליותא", על כל פנים, כפי שנתבאר.

ואיכא למאן דאמר: אי אית ליה

נכסי ללוה בשעה שנעשה ערב

משתעבד,

ו

אי לית ליה לא משתעבד

הערב, כיון דליכא "תרתי לחיובא", ואינו דומה לקבלן דבעל חוב.

ומסקינן:

והילכתא בכולהו, אף על גב דלית ליה משתעבד

, כיון דאיכא חדא למעליותא.

בר מערב דכתובה, דאף על גב דאית ליה

נכסי לבעל

לא משתעבד

.

ומפרשינן:

מאי טעמא, מצוה הוא דעבד

, הערב, כי על ידו נישאו,

ולא מידי חסרה

. [מאומה לא נחסרה מחמתו]

עתה שבה הגמרא, לדברי מר זוטרא, הסובר: כתובת אשה מבעלה בבינונית, ורק מיתומים גובה היא בזיבורית.

אמר רבינא: תא שמע

דלא כמר זוטרא,

מעיקרא דתקנתין

[מן הטעם הניתן לשורש התקנה] שכתובה בזיבורית:

הרי שנינו בברייתא [לעיל מט ב]: אמר רבי שמעון: מפני מה אמרו כתובת אשה בזיבורית, ש

יותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה לינשא.

ואי סלקא דעתך

, כתובת אשה בזיבורית

מיתמי

בלבד, כי חסו חכמים על היתומים, אם כן, הרי טעמא ד

האי

דינא

משום דיתמי הוא

, ולא משום שהאשה רוצה להנשא?!

ומסקינן: אכן,

תיובתא דמר זוטרא,

מהך ברייתא,

תיובתא

היא.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן: שטר חוב

[מלוה]

היוצא על היתומין,

גובה מן הזיבורית, כמו ששנינו: "אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית".

ולא בסתם הלואה בלבד אמרו אלא

אף על פי שכתוב בו שבח

, כלומר שכתב למלוה בשטר לגבות מן העידית, בכל זאת

אינו

גובה

מן היתומים,

אלא מן הזיבורית

, כתקנת חכמים.

אמר אביי: תדע

ראייה לדברי מר זוטרא.

ד

הא סתם

בעל חוב, דיניה בבינונית

, ואף על פי כן,

מיתמי

הפקיעו את דינו, ואינו גובה אלא

בזיבורית.

והוא הדין בכתב לו שבח, הפקיעו את דינו אצל יתומים.

אמר ליה רבא: הכי השתא

, כלומר, וכי ראייה היא זו?!

הרי

בעל חוב דיניה מדאורייתא בזיבורית, כד

ברי

עולא.

דאמר עולא: דבר תורה בעל חוב

גובה

בזיבורית.

שנאמר

[דברים כד י, יא]: "כי תשה ברעך משאת מאומה [איזה שהוא חוב] לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו [לקחת משכון].

בחוץ תעמוד, והאיש

אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה". כלומר, הלוה מוציא אל המלוה את מה שרוצה הוא למשכן.

והרי

מה דרכו של איש

הלוה ,

להוציא

מביתו כדי לתת משכון על חובו?

בוודאי, דרכו להוציא

פחות שבכלים

, שהרי מרצונו לא יפרע עידית.

וכשם שכאשר הוא נותן כלי, דרכו להוציא הגרוע שבכליו, כך כאשר יתן הלווה קרקע, פחותה שבקרקעותיו יתן, דהיינו זיבורית.

ונמצינו למדים שמן התורה דינו של בעל חוב בזיבורית, שהרי נתנה לו התורה רשות לתת את מה שברצונו לתת.

ומה טעם אמרו

חכמים:

בעל חוב בבינונית?

כדי שלא תנעול דלת

המלוין

בפני לוין.

ו

היות, שמהתורה בעל חוב בזיבורית, יש לומר: אכן, בסתם בעל חוב ל

גבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא

[העמידוהו חכמים על דין תורה]

אלא

[אבל]

הכא

, בשטר שכתוב בו שבח,

כיון דדיניה מדאורייתא בעידית

.

יש לומר:

אפילו מיתמי נמי בעידית

, כי לא באו חכמים להפקיע דין תורה!?

חוזרת הגמרא ומקשה,

ולרבא

, הסובר שלא הפקיעו חכמים דין תורה, במה שתיקנו שלא לגבות מן היתומים אלא זיבורית.

אם כן, בנזקין שדינם בעידית מן התורה, וכי אף מן היתומים כך דינו!?

והתני אברם חוזאה

, בברייתא,

אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן ניזקין.

והא ניזקין, דינן מדאורייתא בעידית

, ובכל זאת תיקנו חכמים, שמן היתומים גובים בזיבורית, וכן יש לומר בשטר שכתוב בו שבח!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן, כגון ש

לא

היתה עידית דניזק

אלא

כזיבורית דמזיק

.

ו

ברייתא זו כ

רבי ישמעאל היא

סוברת,

דאמר מדאורייתא בדניזק שיימינן

.

ומפני תיקון העולם

שיהיו נזהרים מלהזיק

תקינו רבנן בדמזיק

.

ו

היות שמן התורה אינו חייב לשלם אלא זיבורית, לכן

גבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.

ופרכינן:

איני

והתני רבי אליעזר ניותאה

בברייתא:

אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו הן עידית.

מאי "אפילו הן עידית"

דקתני,

לאו

[האם אין הכוונה]

אף על גב דכתיב

[שכתב הלוה]

עידית בשטרא

, ואף על פי כן, אינו נפרע אלא מזיבורית, ותיקשי לרבא!? ומשנינן:

לא, מאי עידית

שאינו גובה ממנה, אף על פי שכתב לו עידית בשטר, כגון ד

שפאי

[שקפצה]

עידית

מלפניו.

כלומר, אחרי ההלואה, נשתדפה ונתקלקלה העידית שכתב לו, ובטל תנאו , ושוב אינו אלא כסתם בעל חוב. שמן התורה בזיבורית, ומדרבנן בבינונית.

ו

כדרבא

, שמדבריו מוכח שאם "שפאי עידית" בטל דינו.

דאמר רבא: הזיק

קרקע

זיבורית, גובה מן העידית

של מזיק, ואף אם היא "עידי עידית", גובה הניזק ממנה.

ואם

שפאי עידית

[אותה קרקע שהיא עידי עידית נשתדפה] לאחר היזק, ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית.

אינו גובה מן העידית , כי בטל דינו הראשון, ומפני תיקון העולם, אינו

גובה

בזיבורית, אלא

מן הבינונית

.

עתה שבה הגמרא לפרש את הברייתא של רבי אליעזר ניותאה , שבשפאי עידית גובה מן היתומים בזיבורית, כי אינו גובה מן הבינונית, אלא מתקנת חכמים, וכפי שנתבאר,

וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא.

שנינו במשנה :

"אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית".

בעי

[שאל]

רב אחדבוי בר אמי: יתומים שאמרו

בזיבורית,

קטנים

דווקא

או אפילו גדולים?

האם דין זה,

תקנתא היא דעבוד רבנן גבי יתמי

[תקנת חכמים היא אצל יתומים].

ואם כן יש לומר:

לקטנים עבוד רבנן

תקנתא, לחוס עליהם, כיון שאין להם מי שיטרח עבורם , אבל

לגדולים, לא עבוד רבנן

, כיון שיכולים לטרוח בעצמם.

או דלמא

, דינא הוא ולא תקנתא, שיגבה בעל חוב מן היתומים בזיבורית, כדינו מן התורה.

משום דלא מסיק אדעתא דמלוה, דמית לוה

ונפלי נכסי קמי יתמי, דהוה ליה נועל דלת,

כלומר, אין בעל חוב נועל דלת בפני לוה, מחשש מיתת הלוה - שלא יוכל לגבות אלא בזיבורית, כי אינו מעלה בדעתו שימות הלוה.

הלכך אפילו

מ

גדולים נמי,

אין גובין אלא זיבורית, ולא מחמת תקנת יתומין , אלא שביורשין , אנו מעמידים דינו של בעל חוב על דין תורה.

תא שמע

, לפשוט שאפילו מגדולים אין גובה אלא זיבורית:

דתני אביי קשישא

בברייתא:

"יתומין" שאמרו

חכמים, ביתומים

גדולים, ואין צריך לומר

ביתומים

קטנים

.

א. מלוה שבא לתבוע חובו, אף על פי שיש בידו שטר, רשאי הלוה לטעון פרעתי את חובי, ולא יהיה המלוה נאמן לגבות אלא בשבועה.

ב. מי שאינו יודע לטעון עבור עצמו, טוענים בית דין עבורו.

ג. לפיכך אמרו חכמים, הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ואף שאין האב טוען פרעתי, ואין היתומין יודעים אם פרע, אנו טוענים עבורם, שמא פרע לך אביהם, ולא יהיה נאמן אלא בשבועה.

ודחינן: מנין לך שהברייתא מדברת גם על גבייה מזיבורית.

ודלמא

מה שאמרו אפילו גדולים,

הני מילי לענין שבועה

, ומשום

ד

אפילו בן

גדול במילי דאבוה

[בעסקי אביו]

כקטן דמי

, ואינו יודע אם פרעו אביו או לא.

אבל לעניין

לגבות מן ה

זיבורית, לא

נאמר גדולים כקטנים, כי תקנה היא, ולגדולים לא תיקנוה.