גיטין 42b — התלמוד בעברית

וחצי כופר

משום חצי בן החורין שבו -

ליורשיו

, כדין שור שהמית בן חורין, שבעל השור משלם ליורשיו כופר; [ונחלקו תנאים: אם דמי הניזק הוא, או דמי בעל השור].

ותיקשי: אם כאשר אמרנו שתשלום נזק מתחלק בין יום של רבו ליום של עצמו,

אמאי

דין התשלום כשהמית אותו השור, אין בו חילוק בין יום של רבו ליום של עצמו!? והרי

הכא נמי לימא

[אף כאן יש לנו לומר]:

אם המית אותו השור ב

יום של רבו

, יהא התשלום

לרבו

.

ואם המיתו השור ב

יום של עצמו

, יהא התשלום

לעצמו

, כלומר: ישלם ליורשיו כדין בן חורין!?

ומשנינן:

שאני הכא

בברייתא העוסקת בהמתת העבד, כיון

דקא כליא קרנא

[הקרן שהוא העבד, הרי הוא כלה על ידי השור], ולכן אין לחלק בין יום של רבו, ליום של עצמו.

ומקשינן:

ואלא היכי דמי דלא קא כליא קרנא

, איך תמצא נזק דלא כליא קרנא, שיתקיים בו הדין שאמרנו לעיל: נגחו שור, יום של רבו לרבו, יום של עצמו לעצמו!? שהרי מה לי אם כליא כל הקרן, מה לי אם קטע את ידו וכלה היד, והרי אף זו "כליא קרנא" מיקרי!?

ומפרשינן: יש לנו למצוא חילוק בתשלומי נזק בין יום של רבו ליום של עצמו, ב

כגון שהכהו

השור

על ידו

של האדם,

וצמתה

[יבשה]

ידו, וסופה לחזור

לחיותה, ונמצא שלא כליא קרנא, ומכל מקום חייב בעל השור לשלם, כפי ערך פחת דמיו של האדם בגין היות ידו צמותה לפרק זמן.

ובאופן זה חלוק תשלום הנזק: שאם היה הנזק ביום של רבו, כי אז תשלום הנזק הוא לרבו, ואילו אם הזיקו ביום של עצמו, כי אז תשלום הנזק הוא לרבו.

א. אדם החובל בחבירו וכגון שקטע את ידו, הרי זה משלם חמשה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

ב. הנזק הוא דמי היד, שהרי פחתו דמיו של העבד לימכר בשוק, כי אין מחירו של עבד עם יד, שוה למחירו של עבד ללא יד.

ג. השבת [לשון שביתה וביטול מלאכה], הוא תשלום נוסף על ביטולו ממלאכה של הנחבל עד שיתרפא, וחייב החובל לפצות אותו על אבדן הכנסותיו בזמן זה.

ד. אין החובל חייב לשלם אבדן הכנסות כפי שהיה ראוי להרויח אילו לא היתה היד קטועה, שהרי כבר שילם לו את ערך ידו; אלא חייב הוא לשלם על אבדן הכנסות של אדם חסר יד שנפל למשכב, שהרי אף זה ראוי להיות שומר קשואין, ומשום מחלתו הרי הוא מנוע מכך, ולכן משלם לו החובל "שבת".

ה. אין חייב בחמשה דברים אלא אדם שחבל בחבירו בלבד, אבל שור שחבל באדם אינו משלם אלא נזק בלבד, שהרי אמרה תורה: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", ולמדנו: "איש בעמיתו" הוי בדין נתינת מומין, ולא "שור בעמיתו של בעליו".

ו. נחלקו אביי ורבא בפרק החובל [בבא קמא פו א], במי שהיכה את חבירו על ידו, וצמתה ידו וסופו לחזור, האם חייב הוא לשלם תשלום "נזק" ותשלום "שבת", או שאינו חייב אלא תשלום "שבת" בלבד; דהיינו: דעת אביי: כיון שפחתו דמיו מלימכר בשוק בשל ידו שצמתה לפרק זמן, הרי הוא חייב לשלם פחת זה מדין "נזק"; ומלבד זה יש לו לשלם "שבת", שהרי הוא שובת ממלאכה ושוכב במטתו בשל כאב המכה, והוא משלם כפי מה שהיה ראוי להרויח אילו לא היה לו יד אך לא היה נופל למשכב, דהיינו כשומר קישואין, שלכך הוא ראוי אף ללא יד.

ואילו לדעת רבא, אין כאן שני תשלומים של "נזק" ושל "שבת", אלא תשלום אחד בלבד של "שבת", שהרי עד שתחזור ידו לכמות שהיתה, אין הוא מרויח כמי שיש לו יד ראויה למלאכה; והיות וראוי היה להיות נשכר כשאר פועלים שבשוק, הרי הוא משלם לו שכר זה כ"שבת".

ומקשינן:

הניחא לאביי, דאמר

: אדם שהכה את חבירו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור, הרי החובל

נותן לו

לנחבל:

שבת גדולה

, היינו מה שפחתו דמיו בשל אובדן זמני של היד, ותשלום זה הוא מדין "נזק", [ונקרא "שבת גדולה", משום שפחת דמיו הוא בשל שבת זמני ממלאכה].

ושבת קטנה

, היינו מה שהוא בטל ממלאכה בשל שכיבתו במיטה מחמת חולי המכה, ועד שיקום ממטתו לכשיחלוף כאב המכה, ותשלום זה הוא משלם מדין "שבת", ואינו משלם אלא כשומר קישואין לפי שלכך בלבד הוא ראוי כשצמתה ידו ולא היה נופל למשכב.

ואם כן, אף שור שהכה את האדם על ידו וצמתה וסופה לחזור, הרי הוא משלם שבת גדולה מדין נזק, ומשכחת לה

שפיר

לחילוק התשלום בין יום של רבו ליום של עצמו.

אלא לרבא, דאמר

: אם היכה אדם את חבירו על ידו וצמתה וסופה לחזור, אין הוא משלם "נזק" כלל, ו

אינו נותן לו אלא שבתו שבכל יום ויום

, דהיינו ביטול מלאכה בשל אבדן זמני של יד אדם הראוי לכל עבודה, ומשלם לו כפי השער שנשכרים פועלים בשוק.

ואם כן תיקשי לרבא: הרי

האי שור הוא

, הרי בשור שהיכה אנו עוסקים, ובו אנו באים לחלק בין יום של רבו ליום של עצמו,

ושור

הרי

אינו משלם אלא נזק

, ואין שייך כלל באופן זה חילוק תשלומין!?

ומשנינן בשני אופנים:

א.

אי בעית אימא

: אף שאכן לא תמצא בשור תשלום נזק חלוק בין יום של רבו ליום של עצמו, מכל מקום הרי תמצאהו

כשהכהו אדם

, כי אז חלוק התשלום בין יום של רבו ליום של עצמו.

ואיבעית אימא

:

הרי מה שחילקנו בתשלומי נזק בין יום של רבו ליום של עצמו,

מימרא היא

, ואינה משנה או ברייתא, ואם כן אף שלא תמצא דין זה אלא לדעת אביי, לא תיקשי לרבא, כי יש לומר דהך

מימרא לרבא לא סבירא ליה

.

איבעיא להו

:

עבד שאין לאדון בו קנין ממון, אלא ש

מעוכב

הוא

גט שחרור

להפקיע ממנו את קנין האיסור שיש בו, כגון "המפקיר עבדו" שאין לאדון בו קנין ממון, אלא קנין איסור בלבד, האם

יש לו קנס

אם המיתו שור, וניתן הקנס לאדוניו.

או

שמא

אין לו קנס

כלל?

וכשם שמסתפקת הגמרא בקנס, כמו כן מסתפקת הגמרא אם חבל אדם בעבדו, אם תשלומי החבלה הם של האדון או של העבד.

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק: האם נאמר, שהיות ו"

כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו

"

אמר רחמנא, והאי

[וזה האדון] נאמר ש

לאו אדון הוא

כי אין לו בו "קנין ממון", והרי זה מיעוט מכל דין תשלום קנס.

או דלמא

: אף שאין לאדונו בו קנין ממון, מכל מקום

כיון ד

עדיין

מחוסר

העבד

גט שחרור

ויש לאדון בו "קנין איסור" - אכתי "

אדון

" ["אדוניו"]

קרינא ביה?

תא שמע

מן הברייתא שהובאה לעיל:

המית

השור את

מי שחציו עבד וחציו בן חורין;

הרי זה

נותן חצי קנס לרבו, וחצי כופר ליורשיו

.

מאי לאו

, האם לא כן שברייתא זו היא

כמשנה אחרונה

של בית הלל [לאחר הודאת בית הלל לבית שמאי], שכופין את אדון חצי העבד לשחררו, ונמצא שאינו אלא מעוכב גט שחרור. ואם אכן כן, הרי יש לנו ללמוד: מעוכב גט שחרור יש לו קנס והקנס הוא לרבו.

ודחינן:

לא

תפרש את הברייתא כדעת בית הלל לאחר חזרתם, אלא

כמשנה ראשונה

שלהם, קודם שהודו לבית שמאי, ואין זה מעוכב גט שחרור, אלא חצי עבד גמור.

תא שמע

מהא דתניא:

הפיל

האדון

את שינו

של עבדו

ו

גם

סימא את עינו

, הרי העבד

יוצא

לחירות

בשינו

[שהרי המפיל את שן עבדו, יוצא העבד לחירות],

ונותן

לו האדון לעבדו את

דמי עינו

, כי היות ויצא ממנו בשינו, צריך הוא לשלם לו את חבלת עינו, שהרי כבר אינו עבדו שייפטר מלשלם לו את חבלתו.

נמצא מבואר בברייתא זו, שאף כי העבד עדיין לא קיבל גט שחרור מחמת הפלת השן, ולא פקע ממנו אלא קנין הממון, די בזה שתהא חבלתו לו עצמו -

ואי אמרת: יש לו קנס

למעוכב גט שחרור,

וקנס לרבו

, ואף החובל בעבד המעוכב גט שחרור משלם הוא את חבלתו לרבו; הרי תיקשי:

השתא

אם

חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה

[אם חבלו בו אחרים הרי הם משלמים לאדון] -

אם

חבל ביה רביה גופיה

, וכי

יהיב ליה לדידיה

[אם חובל הוא עצמו בעבדו, וכי אטו יהא חייב לשלם לעבדו]!?

אלא ודאי שהקנס והחבלה במעוכב גט שחרור, אינו לרבא אלא לעצמו.

ודחינן:

דלמא

אותה ברייתא סוברת

כמאן דאמר

: המפיל את שן עבדו או את עינו, הרי זה יוצא לחירות, ואף

אינו צריך

גט שחרור, ומשום שלדעתו בהפלת השן פקע מן העבד מיד, הן קנין הממון והן קנין האיסור; ולכן משלם האדון לעבדו את חבלתו, שהרי זה בן חורין גמור, ולא מעוכב גט שחרור.

דתניא

שנחלקו בדין זה תנאים:

בכולן

בכל עשרים וארבעה ראשי אברים שנשנו במסכת נגעים פרק ו משנה ז -

עבד יוצא בהן לחירות

אם נטל אותם האדון ואינם חוזרים,

וצריך גט שחרור מרבו, דברי רבי שמעון

.

רבי מאיר אומר: אינו צריך

גט שחרור.

וכן נחלקו בדבר תנאים נוספים:

רבי אליעזר אומר: צריך

גט שחרור

; רבי טרפון אומר: אינו צריך

גט שחרור

; רבי עקיבא אומר: צריך

גט שחרור.

התנאים

המכריעין לפני חכמים

[האומרים איזו שיטה נראית],

אומרים

:

נראין דברי רבי טרפון

האומר: אינו צריך גט שחרור - ביציאת עבד

בשן ועין

[שן או עין],

הואיל ותורה זיכתה לו

לעבד את שחרורו, וכדמפרש ואזיל.

ודברי רבי עקיבא

האומר: צריך גט שחרור - ביציאת עבד

בשאר אברים, הואיל וקנס חכמים הוא

.

ותמהה הגמרא על הברייתא: וכי אטו יציאת עבד בראשי אברים,

קנס

חכמים הוא!?

ו

הא קראי קא דרשינן

[והרי מקראות אנו דורשים] ללמד, שהעבד יוצא בראשי אברים, וכמבואר בקדושין כד ב, ואיך אתה אומר שאין זה אלא קנס חכמים!?

אלא אימא: הואיל ו

יציאת עבד בראשי אברים אינו מקרא מפורש כשן ועין, אלא

מדרש חכמים

מן המקראות

הוא

, לכן צריך הוא גט שחרור.

איבעיא להו

:

עבד של כהן שיצא לחירות, ובאופן שהוא

מעוכב

עדיין

גט שחרור

, האם הוא

אוכל

בתרומה

כשאר עבד של כהן, שאמרה תורה: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו",

או אינו אוכל?

ומפרשת הגמרא את צדדי הספק:

האם נאמר: הרי "

קנין כספו

"

אמר רחמנא

שהוא אוכל בתרומה,

והאי

עבד שכבר יצא לחירות

לאו

"

קנין כספו

"

הוא

, שהרי כבר אין לו בו קנין ממון.

או דלמא: כיון דמחוסר

עדיין

גט שחרור

, "

קנין כספו

"

קרינא ביה?

תא שמע

שעבד המעוכב גט שחרור הרי הוא אוכל בתרומה, מהא

דאמר רב משרשיא

:

כהנת

[אשת כהן המעוברת ממנו, וכבר מת הכהן]

שנתערב ולדה בולד שפחתה

שהוא עבד של כהן ואוכל בתרומה.

הרי אלו

התערובות

אוכלין

שניהם

בתרומה

, שכל אחד מהם, אם לא שכהן הוא בעצמו, הרי עבד כהן הוא [עבדו של חבירו הכהן], שאוכל אף הוא בתרומה.

ו

אולם אין הם

חולקין

אלא

חלק אחד

של תרומה

על הגורן

-

כלומר: כשבעל הבית מחלק לכהנים תרומה בגורן, הרי זה לא יתן לאחד מן הולדות אלא במעמד השני, שהרי קיימא לן: אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו, שלא יאמרו: כהן הוא ויבואו להכשירו ליוחסין.

והיות וכל אחד מהם ספק עבד הוא, אין חולקין לו תרומה אלא אם כן חבירו עמו, שאף אם אינו אלא עבד, הרי רבו עמו.

הגדילו התערובות

האלו וראויים לשחרר עבדים, אם רצו הרי אלו

משחררין זה את זה

.

ומוכיחה הגמרא מדין זה לדין אכילת תרומה במעוכב גט שחרור; שהרי: העבד המעורב אינו אלא עבד המעוכב גט שחרור, כי אין אדונו יכול להשתעבד בו, כיון שמי יודע מי העבד ומי האדון; ומכל מקום אוכלים הם בתרומה, הרי למדנו: אף המעוכב גט שחרור אוכל בתרומה.

ודחינן:

הכי השתא

[וכי הנידון דומה לראיה]!?

התם

, הרי אף שבפועל מחמת הספק אין יכול אף אחד מן התערובות להשתעבד בחבירו, הרי כיון ש

אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו

[על אחד מהם]

דעבד הוא

, הרי ישתעבד בו חבירו -

ואם כן אף השתא שעדיין לא בא אליהו, "

קנין כספו

"

קרינא ביה

.

אבל

הכא

במעוכב גט שחרור, שאף לפי האמת אין לו בו קנין ממון, ואינו אלא מעוכב גט שחרור, שפיר יש מקום להסתפק ולומר:

לאו קנין כספו הוא כלל

.

השמועה הבאה מתפרשת לפי שיטת התוספות, כפי שכתב רבינו עקיבא איגר, שהיא פשטות כוונת התוספות. .

א. נחלקו רבי מאיר וחכמים, בדין קנין בדבר שלא בא לעולם אם הוא חל; ואופן המחלוקת שנחלקו בו, הוא, במי שאומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר או לאחר שתתגיירי, או לאחר שימות בעליך:

דעת רבי מאיר: הקדושין חלים, ואף על פי שהוא דבר שלא בא לעולם.

דעת חכמים: אין אדם מקנה וקונה דבר שלא בא לעולם, ואין הקדושין חלים.

ב. ולכן, המקנה לחבירו פירות דקל שעדיין לא חנטו, היות ודבר שלא בא לעולם הם, הרי שדין זה תלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים.

ג. אבל המקנה לחבירו "דקל לפירותיו", בזו אף חכמים מודים שהמכר חל, היות והדקל כבר בעולם הוא.

איבעיא להו

:

עבד שמכרו רבו

לאחר

ל

ענין

קנס

, והיינו שמכר את העבד לענין קנס, [ומכירה זו יש לדון לדמותה למכירת "דקל לפירותיו", שהן לדעת רבי מאיר והן לדעת חכמים המכירה חלה]:

האם

מכור

הוא העבד לכך, והקנס יהיה של הקונה.

או

שמא

אינו מכור

, והקנס הוא לאדונו?

ומפרשת הגמרא את האיבעיא:

תיבעי

[יש להסתפק ספק זה] הן

לרבי מאיר

הסובר: "אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", והמקנה אפילו את פירות הדקל לבדם, הרי הוא קונה לדעתו.

וכן

תיבעי

ספק זה

לרבנן

הסוברים: "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם", ואילו המקנה "דקל לפירותיו" - קנה.

כיצד

תיבעי לרבי מאיר

:

משום שיש לומר:

עד כאן לא קאמר רבי מאיר

: "

אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

" ואפילו כשמקנה אותו לבדו,

אלא כגון פרות

דקל

שמכר אדם לחבירו קודם שבאו לעולם, ומשום

דעבידי דאתו

[עתידים הם לבא].

אבל הכא

הרי כמה ספיקות יש להסתפק, אם אכן יהיה תשלום קנס, כי:

מי יימר דמינגח

, מנין לנו שאכן יינגח העבד על ידי שור אי פעם.

ו

אפילו

אם תמצא לומר דמינגח, ממאי דמשלם

[מנין שישלם בעל השור את הקנס],