גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
גיטין 40b — התלמוד בעברית
ונשלח אליו את העבד, ו יהא מקרקש ליה בזוזי [יקשקש לפניו העבד במעט מעות] כדי לפתותו במעות האלו לשחררו, וכתב ליה הקטן גיטא דחירותא על שמיה [ויכתוב הקטן שטר שחרור על שמו של העבד]. תנו רבנן : האומר לעבדו…
הטקסט המקורי — גיטין 40b
ונשלח אליו את העבד,
ו
יהא
מקרקש ליה בזוזי
[יקשקש לפניו העבד במעט מעות] כדי לפתותו במעות האלו לשחררו,
וכתב ליה
הקטן
גיטא דחירותא על שמיה
[ויכתוב הקטן שטר שחרור על שמו של העבד].
תנו רבנן
:
האומר
לעבדו [כלומר: כותב הוא בשטר, כדמפרש ואזיל]:
"
עשיתי פלוני עבדי בן חורין
".
או: "פלוני עבדי
עשוי בן חורין
".
או: "
הרי הוא בן חורין
" -
בכל הלשונות האלו,
הרי הוא
העבד נעשה בן
חורין!
שכולן לשונות שחרור הן.
ואם כתב: "
אעשנו בן חורין
":
רבי אומר: קנה
העבד את עצמו, כי אף לשון זה משמע, שעתה הריני משחררו, בשחרור זה שאני עושה בו עכשיו.
וחכמים אומרים: לא קנה
העבד את עצמו, שאין זה לשון שחרור, אלא הבטחה בעלמא, שיעשנו בעתיד בן חורין בשטר אחר, ועדיין לא עשה כן.
אמר רבי יוחנן: וכולן
, כל לשונות אלו, אינן מועילות אלא כשהן כתובות
בשטר
שחרור, ועל ידי מסירת שטר שכתוב בו כך, הרי הוא יוצא לחירות; אבל אם אמר לו בעל פה אחת מן הלשונות הללו, אינו יוצא לחירות.
וכן
תנו רבנן
לענין שטר מכר:
האומר
לקונה [כלומר: כותב הוא בשטר, כדמפרש ואזיל]:
"
נתתי שדה פלונית לפלוני
".
או: "שדה פלונית
נתונה לפלוני
".
או: "שדה פלונית
הרי היא שלו
" -
בכל אחת מלשונות אלו,
הרי
השדה נקנית לו, ו
היא שלו
.
ואם אמר: "שדה פלונית
אתננה לפלוני
":
רבי אומר: קנה
אותה, שאף לשון זה משמע הקנאה, שעתה במעשה זה, הריני מקנה לו אותה.
וחכמים אומרים: לא קנה
אותה, שאין זה לשון הקנאה, אלא הבטחה בעלמא, שיקנה לו בעתיד את השדה.
אמר רבי יוחנן: וכולן
, כל הלשונות האלו, אינן מועילות אלא כשהן כתובות
בשטר
קנין, אבל באמירה בעלמא אין שדה נקנית.
תנו רבנן
:
האומר
דרך הודאה: "
עשיתי פלוני עבדי בן
חורין
",
והוא
העבד
אומר
: "
לא עשאני
רבי בן חורין" - הרי הוא בן חורין.
ומשום ד
חיישינן
:
שמא זיכה לו
האדון את גיטו
על ידי
אדם
אחר
, והעבד לא ידע; ואם אכן זיכה האדון לעבד את שחרורו על ידי אחר, הרי העבד משוחרר, כי זכות היא לעבד לצאת מתחת יד רבו לחירות, ו"זכין לאדם שלא בפניו".
אבל אם אמר האדון: "
כתבתי ונתתי לו
גט לעבד"!
והוא
העבד
אומר: "לא כתב לי ולא נתן לי
רבי שום גט" - אינו בן חורין.
ונאמן העבד בדבריו על אף שהאדון מכחישו, משום ש"
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי
"! שאדם נאמן לחוב לעצמו; ואף שהאדון מודה ששחררו, יכול הוא לחזור בו מדבריו, ולומר: "סבור הייתי בטעות שקיבל מידי את גיטו, ובאמת לא כן היה".
וכן
האומר
: "
נתתי שדה פלונית לפלוני
"!
והוא
[אותו פלוני]
אומר
: "
לא נתן לי
שדה זו מעולם" - קנה אותו פלוני את השדה.
ומשום ד
חיישינן שמא זיכה לו
את השדה
על ידי
אדם
אחר
, שהרי "זכין לאדם שלא בפניו", והמקבל לא ידע.
אבל אם אמר: "
כתבתי ונתתי לו
שטר קנין על השדה",
והוא אומר
: "
לא כתב ולא נתן לי
שום שטר" - לא קנה.
משום ד"
הודאת בעל דין
של המקבל -
כמאה עדים דמי
"! וכיון שהודה שלא קיבל, יכול הנותן לחזור בו מדבריו, ולומר, בטעות סברתי שנתתי לו.
דנה הגמרא: כשהיתה הודאה המקבל כנגד הודאת הנותן:
מי
מהם
אוכל
את
פירות
הקרקע?
רב חסדא אומר: נותן אוכל פירות
, משום הודאת המקבל.
ורבה אמר: משלשין את הפירות
, כלומר: ספק הוא, ומניחים את הפירות ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו.
ומסקינן:
ולא פליגי!
הא
דאמר רב חסדא "נותן אוכל פירות", היינו
באבא!
כלומר, כשעדיין המקבל בחיים, והוא זה שהודה ואמר "לא נתן לי", הלכך נאמן הוא לגמרי, ולעולם אינו יכול לחזור בו.
ו
הא
דאמר רבה "משלשין את הפירות", היינו
בברא
[בבנו] של מקבל המתנה שמת, והיינו, שלא הודה האב "לא קבלתי", אלא בנו הוא זה שהודה "לא קיבל אבי מתנה זו", כי באופן זה אין תוקף להודאתו יותר מאשר להודאת הנותן, שהרי אף בנו יתכן שטעה, ולא ידע מהמתנה; הלכך משלשין את הפירות, שמא יבואו עדים, ויעידו שניתנה השדה לאביו בלא ידיעת הבן. הלווה ממון מחבירו, יכול הוא לשעבד נכס מנכסיו בשעבוד מיוחד באופן שיכתוב למלוה "מכאן תגבה", והוא הנקרא "אפותיקי" [כלומר: "פה תהא קאי", על ממון זה תעמוד, ותגבהו בחובך]!
ושני מיני אפותיקי הם:
סתם אפותיקי, והוא שכתב הלוה למלוה: "אם לא אפרע לך ממקום אחר, הרי זה לפניך לגבותו".
"אפותיקי מפורש", והוא שכתב הלוה למלוה "לא יהא לך פרעון אלא מזו"; ומקצת מחילוקי הדינים שביניהם, מתבארים בסוגיא זו.
מתניתין:
עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים
שכתב לבעל חובו: "אם לא אפרע לך את חובך בממון אחר, גבה את העבד" -
ו
אחר כך
שיחררו
:
שורת
[עיקר]
הדין
היא:
אין העבד חייב כלום
.
אלא
שתקנו חכמים
מפני תיקון העולם
, שיהיו
כופין את רבו
לשחררו,
ועושה אותו בן חורין!
וכותב שטר על דמיו!
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כותב, אלא משחרר!
וכל דברי המשנה יתבארו בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה:
עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו
, שורת הדין, אין העבד חייב כלום; אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין:
ומביאה הגמרא מחלוקת רב ועולא בביאור המשנה:
מי שחררו
-
אמר רב: רבו
ה
ראשון
הוא ששחררו!
וכך הוא ביאור המשנה:
שורת הדין
היא, ש
אין העבד חייב כלום לרבו
ה
שני
, כלומר: אין העבד חייב להשתעבד לרבו השני, שהרי שחררו האדון הראשון, ואין בעל החוב יכול לגבות את העבד שאינו של הלווה -
ואף אין השעבוד שהיה העבד משועבד לבעל החוב מונע מרבו הראשון לשחררו,
כ
דברי
רבא
.
דאמר רבא
: שלשה דברים אלו: א.
הקדש
.
ב.
חמץ
.
ג.
ושחרור
-
מפקיעין מידי שעבוד
, וכפי שנתבאר.
והיינו דשנינו במשנתנו, שמעיקר הדין הרי הוא בן חורין, ואינו חייב כלום. וזו ששנינו "אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו", אינו
אלא מפני תיקון העולם
, שאמרו חכמים, שאף כי אינו עבדו של בעל החוב כלל, ואין צריך ממנו שטר שחרור, מכל מקום כופין אותו לכתוב שטר שחרור, משום דחיישינן:
שמא ימצאנו
בעל החוב לעבד
בשוק
,