גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
גיטין 32b — התלמוד בעברית
שתי לשונות משמע : א. משמע דבטל היה מתחילה. ב. ומשמע דליבטיל מכאן ולהבא. ולפיכך: גבי גט כשהוא אומר "גט זה בטל הוא" \- אנו מניחים כי לישנא דמהני ביה בגט קאמר [כוונתו ללשון המועילה בגט], והיינו שיתבטל…
הטקסט המקורי — גיטין 32b
שתי לשונות משמע
:
א.
משמע דבטל
היה מתחילה.
ב.
ומשמע דליבטיל
מכאן ולהבא. ולפיכך:
גבי גט
כשהוא אומר "גט זה בטל הוא"
\- אנו מניחים כי
לישנא דמהני ביה
בגט
קאמר
[כוונתו ללשון המועילה בגט], והיינו שיתבטל הגט מכאן ולהבא, שהרי דוקא משמעות זו מועילה בגט.
ואילו ל
גבי מתנה
כשאומר "מתנה זו מבוטלת" - אנו מניחים כי
לישנא דמהני בה
במתנה
קאמר!
והיינו, שמתחלתה היתה המתנה בטלה, וכבר קודם שקיבלה לידו לא רצה לזכות בה, שהרי אינו יכול לבטל את המתנה מכאן ולהבא.
השמועה הבאה מתבארת לפי שיטת התוספות.
אמר אביי: נקיטינן
[מסורת מאבותינו, מנהג מרבותינו]:
שליח מתנה, הרי הוא כשליח הגט!
ומפרשינן:
נפקא מינה
במה שאנו אומרים ששליח מתנה הוא כשליח הגט:
לענין "
הולך
"
לאו כ
"
זכי
"
דמי!
כלומר, אם אמר "הולך גט זה לאשתי", או שאמר "הולך מתנה זו לפלוני" הרי הוא יכול לחזור בו עד שיגיע גט ומתנה לידי האשה והמקבל.
כי כשם שאם מסר הבעל גט לשליח הולכה, ואמר לו "הולך גט זה לאשתי", יכול הבעל לבטל, כל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה, לפי שעדיין לא זכתה בו, היות ואפילו אם נפרש שכוונת הבעל לומר "זכה" בגט זה לאשתי, אין השליח יכול לזכות לה, היות שהגירושין הן חובה לה, ו"אין חבין לאדם שלא בפניו" -
כך הוא הדין במתנה, שאם מסר המשלח מתנה ביד השליח, ואמר לו "הולך מתנה זו לפלוני", יכול הנותן לחזור בו, כל זמן שלא הגיעה המתנה ליד המקבל, לפי שעדיין לא זכה בה, עד שתבא לידו.
ואף שבמתנה אם אמר המשלח לשליח: "זכה במתנה זו לפלוני", זוכה השליח את המתנה למקבל מיד כשבאה לידו, שהרי מתנה היא זכות למקבל, וקיימא לן ש"זכין לאדם שלא בפניו" -
מיהו, כשאומר לו המשלח "הולך מתנה זו לפלוני", אין בדעת המשלח לזכות לו מיד את המתנה, אלא רצונו שיזכה המקבל את המתנה, רק כשתגיע לידו. ומשום שמשמעות "הולך לו", אינה כאומר "זכה לו".
רבינא אשכחיה לרב נחמן בר יצחק, ד
הוה
תלי וקאי בעיברא דדשא
[רבינא מצאו לרב נחמן בר יצחק, שהיה נשען ועומד על מפתן הדלת],
וקא מיבעיא ליה
, והסתפק רבינא:
אם אמר הבעל לשליח "גט זה
בטל
", ולא הוסיף ואמר "הוא" -
מהו?
האם לשון "בטל" בלבד משמע שיתבטל מכאן ולהבא, ומהני?
או דלמא, כיון שלא אמר "בטל הוא", אין משמעותו אלא שהגט בטל מעיקרא, ואין בדבריו כלום.
ומסקינן:
תיקו!
אמר רב ששת, ואמרי לה
, שכבר
במתניתא תנא
, בברייתא שנו כן:
אם אמר הבעל לשליח או לאשה "
גט זה לא יועיל
", או שאמר "
לא יתיר
", או שאמר "
לא יעזיב
" [כלומר, לא יוציא את האשה מבעלה], או שאמר "
לא ישלח
", "
ולא
[או לא]
יגרש
", או שאמר "
יהא חרס
" [לא יהיה בו כח לגרש, כחרס בעלמא], או שאמר "
יהא כחרס
":
הרי
דבריו קיימין!
ומועילים כל לשונות אלו לבטל את הגט, לפי שמשמעותם ביטול מכאן ולהבא.
אבל אם אמר: "גט זה
אינו מועיל
", או "
אינו מתיר
", או "
אינו מעזיב
", או "
אינו משלח
", או "
אינו מגרש
", או שאמר "
חרס הוא
", או "
כחרס הוא
" -
לא אמר כלום!
שהרי אינו מבטלו, אלא שאומר עליו שפסול הוא מכבר, והרי עינינו הרואות שאין בו שום פסול.
איבעיא להו
:
אם אמר הבעל: "
הרי הוא חרס
" -
מהו?
האם לשון זה משמע ביטול מכאן ולהבא ומהני, או לשעבר משמע ולא מהני.
אמר
תמה
ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי לה
, שכן אמר
רב אחא בריה דרבא לרב אשי
:
מהו הספק בדבר? והרי
מאי שנא
האומר "הרי הוא חרס"
מ
האומר "דבר זה,
הרי הוא הקדש
", או מהאומר "דבר זה,
הרי הוא הפקר
"?!
לפי שבכמה משניות במסכת נדרים מפורש, שלשון זה מועיל להקדיש ולהפקיר. ובהכרח שלשון להבא הוא, שאם לא כן לא היה נעשה הקדש והפקר בכך. ואם כן אף לגבי גט נחשב לשון זה לביטול מכאן ולהבא.
וכאן שבה הגמרא לעיקר דין ביטול המבואר במשנה ובברייתות שנזכרו בגמרא, והיא דנה בבעל שביטל את הגט באחת הלשונות המועילות לביטול, ואחר כך נמלך, ושוב רוצה לגרש בו: האם
חוזר ומגרש בו
בגט זה, ומשום שלא נתבטלה אלא השליחות, אבל הגט עצמו בכשרותו הוא עומד.
או
ש
אינו חוזר ומגרש בו
, משום שכבר נתבטל הגט עצמו.
רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו
בגט זה, משום שלא נתבטל אלא מינוי השליחות, אבל עצם הגט לא נתבטל מעולם. ואם חזר וציוה את השליח לגרש בו, הרי האשה מתגרשת באותו הגט.
ורב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו
באותו הגט! שלא רק השליחות נתבטלה, אלא נתבטל אף עצם הגט, והרי הוא כחספא בעלמא, ואם ירצה לגרשה, הרי הוא צריך לכתוב לה גט אחר.
ו
מסקינן:
הלכתא כוותיה דרב נחמן!
והרי הוא חוזר ומגרש באותו גט עצמו.
ומקשינן:
איני
, והלא אין הדבר כן!?
שהרי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, במי שאמר לאשה "התקדשי לי במעות אלו, ויחולו הקידושין לאחר שלשים יום", ובתוך שלשים הימים חזרה בה האשה מהקידושין.
רבי יוחנן אמר: יכולה לחזור בה! שהרי נתבטלו הקידושין, קודם שהגיע זמנם לחול.
וריש לקיש אמר: אינה יכולה לחזור בה! משום שכבר נעשה קנין הקידושין, ולא אתי דיבור ומבטל דיבור.
והא קיימא לן
בפלוגתא ההיא:
הלכתא כוותיה דרבי יוחנן, דאמר: חוזרת!
וקשיא, אם כן, אף כאן תועיל חזרת הבעל לבטל את עצם הגט, כשם שמועילה חזרת האשה לבטל את עצם מעשה הקידושין. ואיך נפסק כאן להלכה, שיכול הבעל לחזור ולגרש בגט זה!?
ומשנינן:
הכי השתא!?
מהו הדמיון!? הלא אין דומה כלל ביטול הגט לחזרת האשה מהקידושין!
שהרי
התם, דיבור ודיבור הוא!
כי היות ולא חלים הקידושין עד לאחר שלשים יום, נחשב מעשה הקידושין בתוך זמן זה, כדיבור בעלמא.
ולפיכך,
אתי דיבור
האשה כשחוזרת בה מהקידושין,
ומבטל
את
דיבור
הקידושין הראשון.
אבל
הכא
בביטול גט,
נהי דבטליה לשליחותיה דשליח
[אף כי ביטל הבעל את שליחותו של השליח], ומועיל ביטולו משום ד"אתי דיבור ומבטל דיבור" - אבל
גיטא גופיה מי קא בטיל
[הגט עצמו, וכי אטו יכול הוא להתבטל]?! שלא מצינו, אלא שהדיבור מתבטל, אבל גוף הגט שהוא בעין, ואינו דיבור בעלמא, ודאי שאינו מתבטל ונפסל, שהרי לא אתי דיבור ומבטל מעשה. שנינו במשנה:
בראשונה היה עושה
בית דין במקום אחר, ומבטלו בפניהם.
איתמר: בפני כמה
בני אדם
הוא
[הבעל]
מבטלו
ללא תקנת רבן גמליאל?
רב נחמן אמר: בפני ב
' בני אדם! לפי שאין זה כדיני ממונות הצריכים בית דין של שלשה דיינים, אלא היא רק הודעת הבעל בעלמא, ולכך די בשניים.
ורב ששת אמר: בפני שלשה!
ומפרשת הגמרא:
רב ששת אמר
"מבטלו
בפני שלשה
" משום שמדברי המשנה מוכח כן, שהרי "בראשונה היה עושה
בית דין
"
קתני
במשנתנו, ו"בית דין" היינו שלשה אנשים.
ורב נחמן אמר
"מבטלו
בפני שנים
", כי הוא סובר שאין זו ראיה, לפי ש
לבי תרי נמי
, "
בית דין
"
קרי להו
, [אף שנים מצינו שהם נקראים "בית דין"], כדמפרש ואזיל.
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה
, שאף שנים קרויים "בית דין"?
דתנן
[במסכת שביעית והובא לקמן לו א] בתקנת פרוזבול, שאם רוצה המלוה שלא תשמט השמיטה את חובותיו, הרי הוא מוסר את חובו לבית דין, ובכך הוא מסתלק מתביעת החוב, ובית דין הם אלו היורדים לנכסי הלוה, וגובים את החוב. ומעתה, שוב לא קרינן ביה "לא יגוש".