גיטין 24b — התלמוד בעברית

יתר מיכן,

אפילו

היו לו שתי נשים, ושמותיהן שוות.

ו

כתב לגרש את הגדולה,

והתחרט,

לא יגרש בו את הקטנה.

ואף על פי שנכתב לשם הבעל המגרש, מכל מקום, לא נכתב לשם האשה המתגרשת.

יתר מיכן,

אפילו

אמר

אותו שהיו לו שתי נשים ושמותיהן שוות,

ללבלר

[סופר] -

כתוב ל

י גט, ו

איזו

מהן

שארצה אגרש

בו

, פסול לגרש בו.

כיון ש"אין ברירה". כלומר, אין אנו אומרים שהתברר הדבר למפרע שכתב את הגט לשם האשה שגירש בסופו של דבר. אלא עליו לברר בשעת כתיבה מיהי האשה המתגרשת.

גמרא:

שנינו במשנה: יתר מכן,

כתב לגרש את אשתו, ונמלך.

ו

מקשינן:

אלא רישא, במאי!?

כלומר, רישא דמשנתנו - "היה הולך בשוק ושמע קול סופרים מקרין איש פלוני גירש את אשתו פלונית", במה היא עוסקת? האם לא במקרה שאותו פלוני רצה לגרש את אשתו ונמלך, ובא חברו להשתמש באותו גט?! ואם כן, מה חידשה הסיפא?

אמר רב פפא

: רישא,

בסופרין העשויין להתלמד, עסקינן.

ולא נכתב אותו גט לשם גירושין כלל.

אך הסיפא עוסקת בגט שנכתב לשם גירושין, אלא שיועד לאשה אחרת.

אמר רב אשי: דיקא נמי

[מדויק כדברי רב פפא מהמשנה] -

דקתני, "סופרין מקרין",

כלומר - מלמדים.

ולא קתני "סופרין קו ראין".

שמע מינה

כדברי רב פפא.

וממשיכה הגמרא לבאר את המשנה:

מאי "יתר מיכן"?

כלומר, איזה חידוש נוסף לנו בכל דין שנזכר במשנה, ששנינו "יתר מכן כתב לגרש את אשתו", "יתר מכן היו לו שתי נשים", "יתר מכן אמר ללבלר"?

תנא דבי רבי ישמעאל

: זהו סדר החידושים במשנה:

הדין הראשון עוסק במקרה שהגט לא נכתב כלל לשם גירושין, אלא להתלמד.

ומחדשת המשנה,

לא

רק גט

זה, שנכתב שלא לשום גירושין,

פסול,

אלא

יתר מכן, כתב לגרש את אשתו ונמלך,

אף זה

פסול. והחידוש: אף על פי

שנכתב לשום גירושין,

כיון שלא נכתב לשם המגרש והמתגרשת

פסול.

ולא

רק גט

זה, שנכתב שלא לשום גירושין דידיה,

פסול,

אלא

יתר מכן, היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות, וכתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה.

והחידוש: ש

אף

גט

זה, שנכתב לשום גירושין דידיה,

כלומר, לשם הבעל המגרש,

פסול.

כיון שלא נכתב לשם האשה המתגרשת.

ולא

רק גט

זה, שלא נכתב לשום גירושין הא,

כלומר, שלא נכתב לשם מה שרוצה הבעל, שהרי לכתחילה כתב אותו לגרש את האשה האחרת.

אלא

יתר מכן, אפילו אם אמר ללבלר "כתוב לי לאיזה מהן שארצה, אגרש",

אף זה

פסול. ואפילו

שנכתב לשום גירושין הא.

דהיינו - שכתיבת הגט היתה לשם הגירושין שנעשו בו בסופו של דבר, מכל מקום כיון ש"אין ברירה",

פסול

.

והוינן בה:

מאי טעמא?

כלומר, מהו המקור לכל אחד מהחידושים שהתחדשו במשנה?

ומבארת הגמרא: נאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה". ומלשון "ספר כריתות" למדנו את הדין הראשון במשנה - שהגט צריך להכתב לשם כריתות. ואם נכתב להתלמד פסול.

אך

אי כתב

רק

"ונתן ספר כריתות בידה", הוה אמינא,

שהפסוק בא רק

למעוטי האיך קמא

[את הדין הראשון שנזכר במשנה],

דלא עביד

[שלא כתב את הגט]

לשום כריתות,

אלא להתלמד

.

אבל

הדין השני - "יתר מכן,

כתב לגרש את אשתו, ונמלך", דעביד

[שכתב את הגט]

לשום כריתות, אימא

[שמא נאמר שיהיה]

כשר.

לכן

כתב רחמנא "וכתב".

כלומר - הבעל הוא הכותב. ולמדנו מכאן, שצריך לכתוב את הגט לשם הבעל המגרש.

אך

אי כתב רחמנא

רק

"וכתב", הוה אמינא,

שכוונת הפסוק רק

למעוטי האי

[את הדין השני במשנה]

דלא איהו קא כתיב לה,

אבל

הדין השלישי - שאם

יש לו שתי נשים,

וכתב לגרש אחת מהן, הוה אמינא, כיון

דאיהו

[הבעל]

קא כתיב לה, אימא כשר,

לכן

כתב רחמנא "לה".

ולמדנו שצריך לכתוב את הגט

לשמה.

ו

מקשינן:

סיפא

"יתר מכן, אמר ללבלר כתוב לאיזה מהן שארצה אגרש פסול לגרש בו",

למה לי?

הרי כבר למדנו שצריך לכתוב את הגט לשמו ושמה ולשם גירושין?

ומשנינן:

הא קא משמע לן, ד"אין ברירה".

כלומר - שלא תאמר הוברר הדבר למפרע שבשעת כתיבה היתה דעתו לאותה אשה. אלא צריך בירור גמור בשעת הכתיבה עבור מי הוא כותב.

שנינו במשנה: היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות,

כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה

:

ומדייקת הגמרא: דוקא

קטנה הוא דלא מצי מגרש ביה. הא

את ה

גדולה,

שלשמה נכתב הגט,

מצי מגרש ביה.

ואפילו שאין ראיה מתוך הגט שכוונתו אליה, והיה מקום לחשוש שמא נכתב לחברתה, ונפל ממנה ומצאתו, מכל מקום לא חוששים, כיון שהגט יוצא תחת ידה, חזקה שנכתב לשמה.

אמר רבא: זאת אומרת,

מדין זה נלמד, שאם היו

שני

אנשים שנקראו

יוסף בן שמעון, הדרין בעיר אחת, הרי הם מוציאין שטר חוב על אחרים.

כלומר - אם הוציא אחד מהם שטר חוב על אחר, יכול הוא להוציא ממנו ממון, ואין הלוה נאמן לומר - "לא ממך לויתי אלא מחברך ששמו כשמך, ונפל ממנו ומצאתו". כיון שהשטר יוצא מתחת ידו, ודאי ממנו לוה.

ודין זה למדנו ממשנתנו - שאין חוששים שמא הבעל גרש את חברתה, ונפל ממנה הגט ומצאתו זו, אלא כיון שהגט יוצא מתחת ידה - חזקה שנכתב לשמה.

אמר ליה אביי: אלא מעתה

[אם אתה מדייק מהמשנה שאין חוששים שמא הגט נפל מחברתה ומצאתו], תדייק גם מה

רישא, דקתני

"כתב לגרש את אשתו, ונמלך, ומצאו בן עירו ואמר לו -

שמי כשמך

ושם אשתי כשם אשתך,

פסול לגרש בו".

ואף כאן אפשר לדייק - רק ה

שני, הוא דלא מצי מגרש ביה,

כיון שלא נכתב לשמו,

הא ראשון, מצי מגרש ביה.

ואין חוששים שמא לא נכתב לשמו, וקיבלו מהשני ששמו כשמו.

ו

הרי אי אפשר לומר כך! ד

הא אמרינן

במסכת בבא בתרא [קעב ב], "שני יוסף בן שמעון שהיו בעיר אחת, אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה,

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב",

כיון שכל אחד מהם יכול לומר "לא אני לויתי ממך אלא חברי, ומסר לך שטר זה". ואף כאן יש לחוש, שמא לא בעלה של זו כתבו, אלא יוסף בן שמעון אחר כתבו לאשתו, ונמלך, ולא גרשה, והשליכו לאיבוד מדעת, ולקחתו זו שהיא רוצה להתגרש.

אלא מאי אית לך למימר

[אלא ודאי צריך להעמיד את הרישא]

בעדי מסירה, ורבי אלעזר היא.

כלומר - אין חוששים שמא לא גרשה, כיון שיש לנו עדים על מסירת הגט, וכדעת רבי אלעזר, ש"עדי מסירה כרתי".

וממילא אין להוכיח מכאן למקום שיש ספק על עצם המסירה.

ואם כן,

הכא נמי

[בסיפא], לא תדייק כדברי רבא, כיון שאפשר להעמיד

בעדי מסירה, ו

כדברי

רבי אלעזר היא.

ולכן אין חוששים שמא לא גרש אותה אלא את חברתה, כיון שהיו עדים בשעה שמסר לה את הגט.

וממילא אין ראיה לדברי רבא, הנזכרים לעיל, ואפשר לומר ששני אנשים ששמם שוה, אינם יכולים להוציא שטר חוב על אחרים .

סוגיית "ריח הגט"

שנינו במשנה - כל גט שנכתב שלא לשמה פסול.

ו

אמר רב: כולן

[כל הגיטין הפסולים השנויים במשנתנו]

פוסלין בכהונה.

כלומר - אם בעלה כהן, נאסרת עליו כדין גרושה. ואף על פי שהגט פסול, והרי לא חלו גירושיה, מכל מקום "ריח הגט" פוסל לכהונה. היינו, כיון שהיה צד גירושין [כיון שהגט נכתב לשם גירושין], נפסלה היא בכך לכהונה.

חוץ מן ה

גט ה

ראשון

השנוי במשנה, שלא נכתב כלל לשם גירושין אלא כדי להתלמד, ובו אין כלל צד גירושין. ולכן אינו פוסל מן הכהונה.

ושמואל אמר: אף

ה

ראשון נמי פוסל.

כי מכל מקום יש בו קצת "ריח גט", כיון שבסופו של דבר הוא ניתן לאשה.

ואזדא שמואל לטעמיה

[ושמואל הולך לשיטתו]

, דאמר שמואל

-

כל מקום ששנו חכמים

לשון

"גט פסול",

כונתם לומר - אמנם הוא

פסול, ו

בכל זאת

פוסל

הוא לכהונה, משום "ריח הגט"

.

וכן כששנו חכמים

"חליצה פסולה",

כוונתם לומר -

פסולה,

שאינה מתרת אותה להנשא לשוק, ובכל זאת

פוסלתה מן האחין,

שאינה מתייבמת עוד לאחים, אלא חולצים לה שוב חליצה כשרה.

ורק במקום ששנו "אינו גט", או "אינה חליצה", כוונתם לומר שהגט או החליצה בטלים לגמרי, ומותרת לכהונה, או להתייבם.

אך

במערבא

[בארץ ישראל]

אמרי משמיה דרבי אלעזר

: חליצות שנעשו ברגל

שמאל,

א

ו

ב

לילה, פסולות,

וצריכה לחלוץ שנית. כיון שדרשו חכמים במסכת יבמות [קד א] שחליצה צריכה להיות דוקא ברגל ימין , וביום.

ו

בכל זאת חליצות אלו

פוסלות

אותה מלהתייבם לאחים, כיון ששם חליצה עליהן, אלא שלא נעשו בכשרות.