עירובין 42a — התלמוד בעברית

רבי נחמיה אומר

:

אם היו

במקומן

, דהיינו שחזרו -

יאכלו!

אבל אם הן עדיין

שלא במקומן, לא יאכלו

שם, ואפילו יצאו בשוגג.

ומפרשינן:

מאי במקומן?

כלומר: מה שהתיר רבי נחמיה כשחזרו, האם די בחזרתן למקומן לבד, ולא איכפת לן אם יצאו במזיד [ואפילו חזרו במזיד].

או דילמא תרתי לטיבותא בעינן, שהיתה יציאתן בשוגג, וחזרו למקומן [כן נראה לבאר; וראה לשון רש"י כאן, ומה שנתבאר בסוף הסוגיא].

אילימא במקומן

שרי אפילו

במזיד

, דסגי בחזרה לחודיה כדי להתיר. [והכי קאמר ליה רבי נחמיה לתנא קמא: במקומן הוא דאיכא התירא לפירות שיצאו. אבל שלא במקומן אין להם היתר].

הא לא אפשר: כי

והא קתני בהדיא

בברייתא דמייתינן לעיל -

רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין

.

הרי בהדיא ד

בשוגג

דאיכא תרתי לטיבותא -

אין; במזיד

דליכא אלא חדא לטיבותא, שחזרו -

לא

.

אלא לאו

, רבי נחמיה תרתי לטיבותא בעי, ולא התיר כשחזרו והן

במקומן

, אלא כשהיה גם

בשוגג

, [ודלא כרב פפא].

ואמנם סבירא ליה לתלמודא מכח הוכחה דמפרש לקמן [ריטב"א. ודברי רש"י צריכין תלמוד] דתנא קמא ורבי נחמיה בתרתי פליגי:

א. בהתירא דשוגג; דלתנא קמא מהני ואפילו כשהוא חוץ למקומן, ולרבי נחמיה בהא לחודיה לא סגי.

ב. בהתירא דחזרה; דרבי נחמיה אינו מתיר בחזרה אלא כשנצטרף לו שוגג, ואיכא תרתי לטיבותא. ותנא קמא פליג, דחזרה לחודה מהני להתיר בלא שנצטרף לו שוגג.

וחסורי מיחסרא

ברייתא

והכי קתני

:

פירות שיצאו חוץ לתחום

אף שעדיין לא חזרו, אם

בשוגג

יצאו,

יאכלו

.

במזיד, לא יאכלו

.

במה דברים אמורים

שאסורין הן באכילה - כשהן עדיין

שלא במקומן, אבל

חזרו והן

במקומן

בהא לחודיה נמי סגי, ו

אפילו במזיד

יצאו [וחזרו],

יאכלו

.

ואתא רבי נחמיה למימר

: בתרתי פליגנא עלך: א. היכא דהן שלא במקומן, לית בהו התירא כלל, ואפילו בשוגג לא יאכל.

ב.

אפילו במקומן נמי

דמודינא לך דהועילה חזרתן להתיר - פליגנא עלך בהא, וסבירא לי דב

שוגג

דאיכא תרתי לטיבותא -

אין, במזיד, לא!

ודלא כתנא קמא שמתיר בחזרה לחודה [נתבאר על פי רש"ש].

וכיון שכן נמצא דרב פפא תנאי היא, וכתנא קמא אמרה.

ומקשינן עלה ודחינן לה: זו מנין לך דבתרתי פליגי, ותנא קמא פליג נמי בהתירא של חזרה במקומן, וחסורי מחסרת לה בדברי תנא קמא?!

והא שפיר איכא לפרושי

לא

כדקאמרת, אלא דתנא קמא לא מיירי ולא פליג בהיתר של חזרה כלל, והיכא דהוה

במזיד

, אפילו כשחזרו והן

במקומן, דכולי עלמא לא פליגי דאסור

.

והכא בשוגג שלא במקומן

בלבד הוא ד

פליגי

:

תנא קמא סבר: בשוגג שרי שלא במקומן

.

ורבי נחמיה סבר: אפילו שוגג

אינו סיבה להתיר. ו

במקומן

דמצטרף ליה היתר חזרה -

אין, שלא במקומן, לא!

ומשנינן: ו

הא

מברייתא אחריתי דמייתינן לעיל הוא דמוכח דתנא קמא פליג נמי בחזרה, וסבירא ליה דסגי בחזרה לחודיה.

מדקתני

(סיפא

, רש"ש מוחקו) בההיא ברייתא:

רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב אומרים: לעולם אסורין עד שיחזרו למקומן שוגגין

.

ויש לנו לדייק:

שוגג אין, במזיד לא

מכלל, דתנא קמא סבר במזיד נמי שרי, שמע מינה

!

אמר רב נחמן אמר שמואל

:

היה מהלך, ואינו יודע

עד היכן

תחום שבת

, כיצד יעשה:

מהלך אלפים פסיעות בינוניות

[דרך הליכתו של אדם, אמה]

וזו היא תחום שבת

.

ואמר רב נחמן אמר שמואל

:

שבת בבקעה

שאינה מוקפת מחיצות, ודינו, שיש לו אלפיים אמה מאותו מקום בתוך הבקעה שבו שבת,

והקיפוה נכרים מחיצה בשבת

, אף שאילו היו מקיפין אותה מערב שבת, היינו דנין כל הבקעה כארבע אמות והיו לו אלפיים אמה ממנה ואילך, עכשיו שלא הקיפוה מערב שבת

מהלך אלפים אמה

בלבד ממקום ששבת בתוך הבקעה, ואפילו כלו אלפיים אמה בתוך ההיקף.

ואמנם הועילו המחיצות - אף שנעשו בשבת - לעשות כל הבקעה שהיתה כרמלית לרשות היחיד, דקיימא לן, מחיצה העשויה בשבת שמה מחיצה.

ולפיכך:

כל שהוא תוך אלפיים אמה למקום שביתתו מטלטל בה כדרכו [רש"י].

ו

אף

מטלטל בכולה

ואפילו חוץ לאלפיים אמה

על ידי זריקה

שזורק מתוך אלפיים לחוץ לאלפיים, שהרי כל הבקעה רשות היחיד היא, רק שהוא עצמו אינו יכול לצאת חוץ לאלפיים אמה ממקום שביתתו .

ורב הונא אמר

:

דנין את הבקעה כאילו לא היתה שם מחיצה [רש"י], ולפיכך:

מהלך אלפים אמה

ממקום שביתתו,

ומטלטל

בתוך אלפיים אמה

בארבע

[גירסת רש"י וריטב"א]

אמות

[כלומר: פחות מארבע אמות] בלבד המותרין בטלטול בכל בקעה שהיא כרמלית, וכדמפרש טעמא ואזיל .

ומקשינן על רב הונא:

וניטלטל בכולה על ידי זריקה

, כלומר: ניטלטל חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה - וכדאמר שמואל - שהרי יש לה מחיצות, וקיימא לן מחיצה הנעשית בשבת הוי מחיצה?!

ומפרשינן:

גזירה שמא ימשך

הוא עצמו

אחר חפצו

אל מחוץ לתחום.

ואכתי תיקשי לרב הונא:

בתוך אלפים

שמותר אף הוא עצמו להלך בהן -

מיהת ליטלטל כי אורחיה

[כדרכו]?!

[וכל שכן על ידי זריקה, רש"י].

ומפרשינן: כיון דאסור הוא - לדעת רב הונא - לטלטל חוץ לאלפיים אמה, אסור ממילא לטלטל אף בתוך אלפיים אמה,

משום דהוי כמחיצה

המפרדת בין שתי רשויות שהאחת מותרת והאחת אסורה,

שנפרצה במלואה למקום האסור לה

, שאסור לטלטל ארבע אמות אף ברשות המותרת, ואף שמוקפת היא בשלש מחיצות אחרות גמורות.

חייא בר רב אמר

:

מהלך אלפים אמה, ומטלטל

באותן

אלפים אמה

כדרכו, וחוץ לאלפיים אמה אסור אפילו בזריקה.

ותמהינן עלה:

כמאן

סבר חייא בר רב?

וכי נאמר דסבר

דלא כרב נחמן

שמתיר לטלטל בכולה על ידי זריקה,

ודלא כרב הונא

שאוסר לטלטל בכולה אלא בארבע אמות?!

והרי זה אי אפשר; דממה נפשך, אי גזר שמא ימשך אחר חפצו אפילו בתוך אלפיים ליתסר משום מחיצה הנפרצת במלואה למקום האסור לה. ואי לא גזר שמא ימשך אחר חפצו, יטלטל חוץ לאלפיים אמה על ידי זריקה.

ומשנינן:

אימא

, הא דקאמר חייא בר רב "מטלטל אלפים אמה", הכי קאמר:

מטלטל

בתוך אלפיים אמה

בארבע

[כלומר: פחות מארבע] אמות בלבד, וחוץ לאלפיים אמה כלל וכלל לא, [ריטב"א. וראה מה שהוסיף בגאון יעקב].

ותמהינן:

אי הכי היינו דרב הונא?!

ומשנינן: אימא:

וכן אמר רבי חייא בר רב!

אמר ליה רב נחמן לרב הונא: לא תיפלוג עליה דשמואל

שאמרתי משמו שמטלטל בכולה על ידי זריקה,

ד

הרי

תניא כוותיה

.

דתניא

: