רש״י על יבמות קט: (109b) — הפירוש ברשת

וא"ר אבהו - במסכת קידושין:

אתיא רדיפה רדיפה - תשלום שכר גדול להבאת שלום שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כגמילות חסדים דכתיב בהו ימצא חיים צדקה בעולם הבא וכבוד בעולם הזה:

כאילו בנה במה - בשעת איסור הבמות דחוטא הוא דכתיב (דברים כ״ג:כ״ג) וכי תחדל לנדור וגו' הא לא תחדל יהיה בך חטא:

כאילו הקריב קרבן - שעבר עליו שתי עבירות אלא ילך אצל חכם ויתירנו כדי שלא יהא רגיל בכך:

בבר מתא - לא יקבל פקדון מבן עירו:

דבייתיה כי בייתיה דמי - שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו:

שלציון - שם מקום שמניחין הלוה ותופסין הערב לישנא אחרינא שלציון קוראין שם הערבון על שם נוטריקון שלוף דוץ שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב:

רע ירוע - רעה אחר רעה:

כי ערב זר - המערב זרים גרים בישראל והנכנס בערבון נמי משמע:

ולתוקע עצמו - סיפא דקרא ושונא תוקעים בוטח וכולה מפרש לה:

תוקע עצמו לדבר הלכה - שאומר הריני שונה ואיני מקיים ואקבל שכר למוד:

קשים גרים - שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן:

כספחת - לישנא דקרא נקט ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיהו י״ד:א׳):

דוץ - לשון תיקוע כדאמר דצה שלפה (שבת דף נ:):

אין לו תורה - אינו עוסק בתורה:

אין לו תורה - אין מקבל שכר למוד:

אלא תורה - ואין מקיים:

אפילו תורה - אפי' שכר לימוד אין לו:

ואיבעית אימא - כדמעיקרא אין לו אלא תורה ודקאמרת האי נמי פשיטא לא צריכא כו':

אית ליה אגרא - דעשיה:

וגמר הלכה - יודע הלכה שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך ומדמי מילתא למילתא ולא משאיל לרביה. והיינו תוקע שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע:

גיבורים - דיינים:

שלשלמה - שהשלום שלו:

מטתו - בית המקדש ששם לשכת הגזית:

מאי טעמא דר' גמליאל - דאמר כשתגדיל זו תצא זו בולא כלום:

גדלי בהדה ואע"ג דלא בעל - דניקדשה השתא מ"מ משגדלה תפסי קידושי מעיקרא ואיגלי מילתא למפרע דזיקה דהך לא כלום הוא:

או דלמא - קידושין קמאי לא כלום נינהו ומשום קידושין דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה. ואע"ג דזיקה קודמת לקידושין קסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה דאתי קידושי ומבטלי לזיקה:

מיתלא תלי - כל ימי קטנות ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו ספק לא יבעול ולא סמכה דעתה:

דאמרה איהו עדיף מינאי - ויוציאני בגט בעל כרחי:

ואנא עדיפנא מיניה - וכל זמן שארצה אצא במיאון על כרחו: