רש״י על עירובין ק: (100b) — הפירוש ברשת

דלא קא עביד איסורא - כשהוא יושב ואינו נותן הלאו דבל תגרע והעשה דונתן על קרנות נעקרין מאליהן אבל זה ישיבתו תשמיש הוא שהוא משתמש באילן:

יבש - שאין בו לחלוח ולאו מחובר הוא:

בימות החמה - יבש מותר דליכא אפי' משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין והא דקתני אסור בימות הגשמים שאין ניכר בין לח בין יבש ואיכא משום מראית העין:

קא נתרי פירי - שנשארו בו משנה שעברה ואתי למשרי ביה תלישה דלח נהי דעליה דיבש אטו עליה דלח לא גזרי' דהיא גופא גזירה מיהו תלישה אטו תלישה נגזר:

בגדודא - יחור שנשרו ענפיו כולם:

בקעה מצא - כלומר אינן בני תורה שידעו להזהר כבקעה זו שאין לה שומר והכל פרוץ:

ואץ ברגלים חוטא - אלמא הלוך נמי חטא קרי ליה והכא איכא חטא שתולש עשבים:

לחים - אסור דהוי תולש יבשין כתלושין דמי:

בימות החמה - זרע יש בגבעולין ומשירן:

סיים מסאני - שרי:

לא סיים מסאני - אסור שעשבים נדבקין בקשרי אצבעותיו ונתלשין:

עוקצא - אשפי"א כפול מתחתיו והעשבים נדבקים שם ותולשן:

שרכא - פתילה ארוכה שהעשב ארוך אסור:

כר"ש - דאמר דבר שאין מתכוין מותר:

לדבר מצוה - תשמיש:

ברגלים - לשון תשמיש דכתיב (שופטים ה׳:כ״ז) בין רגליה כרע נפל שכב:

גם בלא דעת - רישא דהאי קרא אץ ברגלים הוא:

נפש לא טוב - לא טובים הבנים הנעשים בלא דעת האשה שהיה בעלה אץ ברגלים:

הבועל ושונה - שמטריחה:

יבעול וישנה - שמחמת ביאה ראשונה נתאוה האשה והולבשה תאוה וכשבא ביאה שניה היא מזרעת תחילה והיכא דהיא מזרעת תחילה יולדת זכר:

לדעת - האשה:

לדבר מצוה - תשמיש:

נבונים - מבינים דבר מתוך דבר:

יששכר - לאה תבעה את יעקב לדבר מצוה ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך וגו':

צער עבור - עוברות חולות הן:

כמשמעו - צער הלידה:

משתוקקת - מתאוה לתשמיש:

והוא ימשל בך - שהוא מושל לומר בפה תאות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה:

דמרצייא ארצויי קמיה - מראה לפניו עניני חיבה:

עטופה כאבל - בושה לצאת בראשה פרוע:

מנודה לכל אדם - לקמיה מפרש שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה והאיש נושא נשים הרבה:

וחבושה בבית האסורים - כל כבודה בת מלך פנימה:

כלילית - שד:

כבהמה - שכורעת כשהיא משתנת ודרך פרידה לעשות כן:

כר לבעלה - שהוא למעלה בשעת תשמיש:

שבח הוא לה - יושבת ומשתנת בצניעות ואינה חסרה כלום בדבר ונעשית כר לבעלה אין לה טורח כל כך טורחו מרובה משלה:

מלפנו - מלמדנו:

מבהמות ארץ - שנתן בהם חכמה להורות לנו:

שמפייס - הולך ופושט כנפיו והוא פיוס כדאמר לקמן שאומר לה לקנות מלבוש. שמגיע לארץ:

צניעות מחתול - שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו:

וגזל מנמלה - דכתיב (משלי ו׳:ח׳) (אגרה) בקיץ לחמה ואין אחת גוזלת מאכל חברתה:

ועריות מיונה - שאינו נזקק אלא לבת זוגו:

זיגא - מלבוש שקורין קוט"ה:

לבתר הכי - לאחר בעילה שמנענע וכופף ראשו לה לארץ:

אי אית ליה - במה ליקח: