חולין 97a — התלמוד בעברית

ומשנינן:

שאני חלב

מגיד הנשה,

ד

חלב

מפעפע

ומתפשט בכל הבשר אפלו בצליה, ואילו גיד הנשה נצמת בצליה, ואינו יוצא אל תוך הבשר.

ופרכינן:

ובחלב

שנצלה עם בשר, מי

אסור

הבשר?

והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוי קמי דרבי יוחנן, בכנישתא דמעון, בגדי שצלאו בחלבו, ואתו ושיילוה לרבי יוחנן, ואמר: קולף

מבשר הגדי

ואוכל

אותו -

עד שמגיע לחלבו!

ומוכח שגם חלב אינו מפעפע בצלייה!?

ומשנינן:

ההוא

גדי -

כחוש הוה!

רב הונא בר יהודה אמר

: ההוא -

כוליה,

כליה, שצלאה

בחלבה הוה, ושריא

רבי יוחנן משום שמפסיק הקרום בין החלב לכליה ואין החלב יכול לבעבע דרך הקרום אל הכליה.

רבין בר רב אדא אמר

: ההוא -

כילכית,

שקץ דגים קטנים, שטוגנו

באילפס,

במחבת יחד עם בשר,

הוה, ואתו שיילוה לרבי יוחנן. ואמר להו

רבי יוחנן:

ליטעמיה קפילא ארמאה,

נחתום עובד כוכבים, ויאמר לנו אם ניכר טעם האיסור בבשר, וסמכינן עליו כשמשיח לפי תומו, שאינו יודע שאנו שואלים אותו בדבר איסור והיתר.

אמר רבא: מריש,

בתחילה,

הוה קא קשיא לי הא דתניא: קדרה שבשל בה בשר

-

לא יבשל בה חלב! ואם בשל

בדקינן לה

בנותן טעם!

שאם ניכר טעמו של הבשר בחלב, הרי התבשיל נאסר מדין בשר וחלב שהתבשלו יחד.

וכן קדרה שבישל בה

תרומה

-

לא יבשל בה חולין! ואם בשל

בדקינן לה

בנותן טעם!

והכי הוה קשיא ליה לרבא:

בשלמא תרומה

שהתבשלה בקדרה ולאחר מכן בישל באותה קדרה חולין,

טעים לה כהן,

שמותר לו לאכול בתרומה, ויאמר לנו אם יש בה בנותן טעם.

אלא בשר

שהתבשל

בחלב

-

מאן טעים ליה!?

והרי הכל אסורין בו!? אבל

השתא, דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה,

הרי

הכא נמי,

בבשר בחלב,

סמכינן

על טעימתו של

קפילא ארמאה!

אמר רבא: אמור רבנן

בכמה מקומות ששיעור הביטול הוא

בטעמא,

שקבעו את שיעור הביטול ב"נותן טעם".

ואמור רבנן

במקומות אחרים, וכגון הכא, דאמר רבי יוחנן שבדקינן לה

בקפילא.