חולין 8a — התלמוד בעברית

אמר רבי זירא אמר שמואל: ליבן

באש

סכין ושחט בה

בעודה רותחת -

שחיטתו כשירה.

ואף שיש מקום להטריף הבהמה, מחמת שחום הסכין שורף את הושט כשנוגע בה בשעת השחיטה, ומנקב אותה, ונקובת הושט היא אחת מי"ח טריפות. מכל מקום, היא כשירה, משום שחיתוך הסימנים, הנעשה מחמת

חידודה

של הסכין, הוא

קודם ל

שריפת הושט שנגרמת מ

ליבונה

של הסכין. ואחר שחיטה שוב לא שייך שתוטרף.

ומקשינן:

והאיכא צדדין

של הסכין? וכשנכנסת הסכין המלובנת לתוך מקום החתך היא שורפת את הסימנים משני צידיה, קודם שחותכת את רובם, ועדיין לא נגמרה השחיטה עד שישחוט רוב סימנים. נמצא, שנטרפה הבהמה קודם גמר השחיטה!?

ומשנינן:

בית השחיטה מירווח רווח

על ידי החיתוך של חוד הסכין. שמתרווח החתך, ומתרחקים שני צידיו מצידי הסכין ואין נוגעין בסכין המלובנת, אלא רק חוד הסכין נוגע בסימנים בשעת החיתוך עצמו, ולכן אין חום הסכין מנקב את הסימנים.

עור שהיה בו שחין או כויה, שנתחמם הבשר מחמת השחין או הכויה, והתקלף העור שמעליו, ונרפא לאחר מכן והעלה קרום, והופיע בו נגע צרעת - חלוק אותו נגע שעל השחין או על המכוה מנגע צרעת רגיל, וכפי שיבואר להלן.

איבעיא להו: ליבן שפוד, והכה בו

בכח על הבשר, והתחמם המקום הן מחמת המכה והן מחמת חום האש. ואחר כך הופיע באותו מקום נגע.

האם

משום "שחין"

הוא

נדון,

שהרי התחמם המקום מחמת המכה,

או משום "מכוה"

הוא

נדון,

שהרי התחמם המקום מחמת האש? וצדדי הספק יבוארו להלן.

ודנה הגמרא:

למאי נפקא מינה

משום מה הוא נדון? והרי תרוייהו, שחין ומכוה, שוים הם בדיניהם!?

ומפרשינן:

לכדתניא,

כמו ששנינו במסכת נגעים [ג ד]: נגעים שהופיעו במקום

שחין ומכוה,

חלוקים הם בדיניהם משאר הנגעים בשני דברים.

האחד, בכך שהם

מטמאין

רק

בשבוע אחד.

דהיינו, להבדיל משאר נגעים. שבשחין ומכוה שהופיע בהם נגע צרעת, מסגירים אותם לשבוע אחד בלבד, ואם לא הופיעו סימני הטומאה של שערות לבנות או שלא פשה הנגע בסוף השבוע הראשון, מיד הוא נטהר. ואילו בשאר הנגעים אם לא הופיעו סימני טומאה בסוף השבוע הראשון, מסגירו לשבוע שני ורק בסופו הוא נטהר, אם לא הופיעו סימני טומאה.

והשני, ששניהם מטמאים רק

בשני סימנין: בשער לבן

המופיע במקום הנגע,

ובפסיון

[בהתרחבות] הנגע.

אך אין בהם דין "מחית בשר חי", שהוא סימן טומאה בנגע רגיל [שאם יש מחית בשר בתוך הנגע הרי הוא טמא], כי במקום שחין או מכוה לא תיתכן "מחית בשר".

ואילו השאת והספחת סימניהם שלשה: פסיון, ומחית בשר חי, ושער לבן.

ו

מאחר שדין אחד לשחין ולמכוה,

למה חלקן הכתוב

לשתי פרשיות?

לומר: שאין מצטרפין זה עם זה.

ששיעור כל אחד מהם הוא כגריס [חצי פול]. ואם היה נגע של חצי שיעור של השחין, ובסמוך לו נגע של חצי שיעור במכוה, אין מצטרפים שני חצאי השיעור ליחשב כשיעור של נגע, לא כמכוה ולא כשחין, ואינו מטמא כלל.

ותנן

[נגעים ט א]:

איזהו "שחין" ואיזהו "מ כוה"?

לקה בעץ

ו

באבן

ונתחמם הבשר מכח ההכאה, או שנגע בשרו

בגפת

פסולת

של זיתים שהיא חמה מטבעה, או שנכוה בשרו בחמי טבריה

שחמים מעצמם,

ובכל דבר שלא בא מחמת האור.

ומשמעות "כל דבר" היא

לאתויי אבר,

עופרת

מעיקרו

, ממקום שעוקרים אותו, שבאותו מקום הוא חם -

זהו "שחין".

ואיזהו "מכוה

"?

נכוה בגחלת

שעדיין לא כבתה, או

ברמץ

[אפר מדורה שעדיין הוא חם],

בסיד רותח

מחמת האש, או

בגפסית

[מין סיד]

רותח, ובכל דבר

חם

הבא מחמת האור.

ומשמעות "כל דבר" היא

לאתויי חמי האור

-

זו היא מכוה

.

ותניא: שחין ומכוה

שאירעו שניהם במקום אחד, הרי

אם

אירע ה

שחין קודם למכוה, בטל מכוה את השחין

, ונידון אותו מקום כמכוה.

ואם מכוה קודמת לשחין, בטל שחין את המכוה

, ונידון כשחין.

כי לעולם הולכים אחר האחרון. ונפקא מינה לענין צירוף, שאם היה בו חצי גריס שחין ובאותו מקום לקה אחר כך במכוה, חוזר אותו מקום לידון במכוה, וממילא אם לאחר זמן ילקה בסמוך לאותו מקום במכוה של חצי גריס יצטרפו שניהם. ואם ילקה בשחין לא יצטרפו. וכן איפכא.

והשתא מבארינן הא דאיבעי לן:

והכא

, דאיבעיא לן בליבן שפוד והכה בו איזה הבל קודם לבוא, אי הבל המכה או הבל הליבון,

היכי דמי

הא דאיבעי לן?

כגון דהוה ביה

באדם

חצי גריס שחין מעיקרא. וליבן שפוד, והכה בו

בסמוך לשחין הקודם,

ונפק ביה חצי גריס אחר.

ובהכאה זו יש בה תורת שחין מחמת המכה, וגם תורת מכוה, שהרי השפוד חם מחמת האור. ואיבעיא לן

מאי

קדים?

מי אמרינן, חום של כח ה

חבטא קדים

והוי שחין.

ואתי הבלא

דשפוד, שיש לו דין מכוה,

ומבטל ליה לחבטא,

ונידון כמכוה. וכדתניא שהולכין אחר האחרון.

ו

ממילא

הוה ליה

חצי גריס

שחין

מעיקרא

ו

חצי גריס

מכוה

מחמת ליבון השפוד,

ולא מצטרפין.

או דלמא הבלא

דשפוד

קדים

לחבטתו.

ואתי חבטא

שיש לה דין שחין,

ומבטל ליה להבלא,

ונידון כשחין.

והוה ליה שחין ושחין, ומצטרף

חצי שיעור הקודם לחצי שיעור של עכשיו לשיעור גריס שלם, ונטמא.

תא שמע: דאמר רב זירא אמר שמואל: ליבן סכין ושחט בה, שחיטתו כשירה

משום ש

חידודה קודם לליבונה. אלמא,

מוכח מכאן כי

חבטא

דחיתוך

קדים

לשריפת הושט בחום הסכין. כי אחרת, נטרפת הבהמה מחמת שריפת הושט קודם לשחיטתה.

ואם כן, תפשוט את הבעיה בהכה בשפוד מלובן, שחבטא קדים, ואתי הבלא לאחר מכן ומבטל לה לחבטא, ונידון כמכוה.

ודחינן:

חדוד

דסכין

שאני

. כי מתוך שהוא חד אין הבל האור שבו חזק, וחתיכתו קודם להבלו. אבל בהכאת שפוד אפשר שהבלא קדים.

ומנסה הגמרא לפשוט מברייתא אחרת:

תא שמע

מהא דתניא:

ליבן שפוד, והכה בו, נדון משום מכות אש.

והיינו בעיין ממש.

אלמא, חבטא קדים

, ואתי הבלא ומבטל ליה.

ודחינן: מ

התם נמי

לאו ראיה היא. דאיירי

דברזייה מיברז

. שלא הכהו בכח אלא דקר אותו,

דהיינו חדוד

. ולאו משום דחבטא קדים ואזלינן בתר אחרון, אלא אין כאן חבטא כלל ולכן נידון משום מכוה, אבל במקום דאיכא תרויהו עדיין תיבעי לך.

ולא נפשטה הבעיא.

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: סכין

שמשתמשים בה לקרבנות

של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה, ואסור לחתוך בה בשר.

מותר לשחוט בה,

אף על פי שמשמשי עבודת כוכבים אסורים בהנאה, היות ושחיטה לא חשיבא הנאה, משום ש

מקלקל הוא

. שהבהמה בחייה דמיה מרובים יותר מאשר לאחר שנשחטה. כי בחייה היא עומדת לג' דברים, לולדות, לחרישה, ולאכילה, ואילו לאחר שחיטה היא עומדת רק לדבר אחד - לאכילה.

אבל

אסור לחתוך בה בשר

משום ד

מתקן הוא.

דכיון שכבר שחטה, להכי קיימא.

אמר רבא: פעמים ש

אף

השוחט אסור

לו לשחוט בסכין עבודת כוכבים. וכגון

ב

בהמה שהיא

מסוכנת

ונוטה למות, ששחיטתה היא תיקונה. שהרי אם לא ישחטנה, תמות, ותתנבל.

ו

פעמים אף ה

מחתך מותר

לו לחתוך בסכין עבודת כוכבים. וכגון,

באטמי

[נתחים חשובים כירך, כתף וחזה]

דקיימין לקורבנא

, לשלח אותם בתור דורון לאדם חשוב. ובזה שחותכן הוא מפסידן ומקלקל אותן, ולא חשיב הנאה בהכי.

ומקשינן:

ו

הרי אף אם אין בה משום איסור הנאת עבודת כוכבים,

תיפוק ליה

שאסור לחתוך באותה הסכין

משום שמנונית דאיסורא

דנבילה שנבלעה בסכין. שהרי עד עתה חתכו בה נבילות!?