חולין 87b — התלמוד בעברית

ג.

נתערב

הדם שחייב בכסוי

בדם הבהמה,

שפטור מכסוי,

או בדם החיה

שיצא ממנה בעודה חיה ולא בשעת שחיטה , שאינו חייב כסוי -

רואין אותו

, את דם הבהמה או החיה,

כאילו הוא מים

, ומשערים אם היה ניכר מראית הדם בשיעור מים שכזה.

רבי יהודה אומר

: מין במינו אינו בטל! הילכך

אין דם מבטל דם!

ואפילו התערבה טיפת דם החייב בכסוי בתוך הרבה דם שאינו חייב בכסוי - חייב כל הדם המעורב בכסוי.

ד.

דם הניתז

למרחוק,

ו

דם

שעל הסכין

של השחיטה

חייב לכסות

31 .

אמר רבי יהודה: אימתי

חייב לכסות דם הניתז ושעל הסכין -

בזמן שאין שם דם

אחר

אלא הוא

בלבד.

אבל,

אם

יש שם דם שלא הוא,

שיש שם דם אחר שיכול לקיים בו מצות כסוי -

פטור מלכסות

את הדם הניתז ושעל הסכין! לפי שאין חיוב לכסות את כל הדם, אלא במקצת דם שכסהו יצא ידי חובתו.

גמרא:

תנן התם

במסכת זבחים [עג ב]:

דם

של קרבן העומד להיזרק על המזבח

שנתערב במים

-

אם יש בו

בדם המעורב במים

מראית דם,

הרי הוא

כשר

לזריקה.

ואם

נתערב

הדם

ביין

-

רואין אותו,

את היין,

כאילו הוא מים.

ואם

נתערב

דם הקרבן

בדם בהמה

חולין,

או בדם החיה

שאינה קריבה על המזבח -

רואין אותו,

את דם הבהמה או החיה,

כאילו הוא מים!

רבי יהודה אומר

: בתערובת של דם קרבן בדם חולין, הרי גם אם דם הקרבן הוא מועט ביותר, הוא אינו מתבטל. לפי ש

אין דם מבטל דם,

והדם המעורב כשר לזריקה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: לא שנו

במשנה במסכת זבחים שתערובת של מים ודם כשרה לזריקה אפילו אם הרוב הוא מים [כל עוד יש בתערובת מראית דם], אלא באופן

שנפלו מים לתוך דם,

שאז כל טפה וטפה מהמים שנופלת לתוך הדם מתבטלת בדם . ולכן, כל עוד לא נתרבו המים עד שיתבטל מראית הדם מהתערובת כשר הוא לזריקה.

אבל,

אם

נפל דם לתוך מים

[ולא היתה נפילת הדם אל המים בבת אחת אלא בקילוח דק], אמרינן -

ראשון ראשון בטל!

שכל טיפה וטיפה מהטיפות הראשונות, מיד כשהיא נופלת למים, לפני שהיה בה שיעור כדי ליתן מראית דם במים, הרי היא מתבטלת ברוב המים. ולכן גם כאשר מצטרפות אליה לאחר מכן הטיפות האחרונות, שביחד עם הראשונות הן נותנות מראית דם במים, אין הטיפות הראשונות חוזרות וניעורות כדי להצטרף לאחרונות להיות כשרות לזריקה. שכיון שכבר נדחו פעם אחת מהקרבה, כשלא היתה מראית דם במים, שוב אינן ראויות לזריקה לעולם .

אמר רב פפא: ולענין

מצות

כסוי

הדם -

אינו כן!

אלא, אפילו נפל דם החייב בכסוי לתוך מים לא אמרינן שראשון ראשון בטל. אלא הטיפות הראשונות, שנפלו תחילה למים ונתבטלו, חוזרות וניעורות לאחר שיצטרף אליהם הדם הנוסף וביחד יתנו מראית דם במים, ומעתה הן חייבות בכסוי. לפי ש

אין דיחוי אצל מצות!

שרק בקדשים אמרינן כיון שנדחו פעם אחת נידחו עולמית .

אמר רב יהודה אמר שמואל

: דם קדשים שמעורב במים הרי

כל

זמן שיש בתערובת

מראה אדמומית

-

מכפרין.

שהתערובת כשרה לזריקה על המזבח ולכפר.

ומכשירין,

שאם היה דם חולין מעורב במים הרי הוא מכשיר את האכל לקבלת טומאה. [שהדין הוא שכל דבר מאכל אינו מקבל טומאה אלא אם הוכשר לפני כן לקבלת טומאה. והכשרתו הוא על ידי הרטבתו של האוכל פעם אחת במים או שאר משקין, שמאז הוא "מוכשר" לקבל טומאה. ואפילו אם לאחר מכן נתנגבו ממנו המים].

[ולקמן מקשה הגמ' למה צריך מראית דם במים לענין הכשר לקבלת טומאה והרי אפילו מים כשלעצמן מכשירין?].

וחייבין בכסוי,

כל זמן שיש מראה אדמומית.

והוינן בה:

מאי קמשמע לן

רבי יהודה?

אם רצונו להשמיענו שבזריקתו

"מכפרין",

הרי כבר

תנינא

לה במשנה בזבחים שכל זמן שיש מראית דם כשר לזריקה.

ואם רצונו להשמיענו שהם

"חייבין בכסוי",

הרי כבר

תנינא

דין זה במשנתנו!?

ומתרצינן:

"מכשירין" איצטריכא ליה

להשמיענו, שאף לענין הכשר תלוי הכל במראית הדם. שלא מצינו דין זה במשנה.

ומקשינן:

"מכשירין" נמי

אין צורך להשמיענו, שהרי אפילו אם אין בו מראה אדמומית הרי הוא מכשיר את האכל לקבלת טומאה. ד

אי דם

הוא התערובת הזו

אכשורי מכשר,

ו

אי מיא

הוא נמי

אכשורי מכשרי,

שגם מים בכחם להכשיר את האכל?

ומתרצינן:

לא צריכא

אלא באופן

שתמדו

. והיינו, שעירב את הדם

במי גשמים

שאינם מכשירים את האוכל. לפי שהמים [וכל המשקין] אין בכחם להכשיר אלא אם קודם לכן הוענקה להם חשיבות בכך שהיתה דעתו של אדם להשתמש במים אלו לצורך כל שהוא. ומי גשמים, שלא גילה אדם צורך בהם, אינם מכשירים. וכשנתערבו בדם [שהיה צורך בו לאדם] הרי הדם בלבד בכחו להכשיר, ולכן דוקא כשיש מראה אדמימות בתערובת של מי הגשמים הרי הדם שבתערובת מכשיר את האוכל .

ומקשינן:

מי גשמים

הללו

נמי

מכשירים הם בעצמם. שהרי

כיון דשקיל ורמי,

שלקחם ונתנם לתוך הכלי שנמצא בו הדם -

אחשבינהו!

נעשו חשובים בכך, ושוב תיקשי למה צריך שיהא מראה אדמומית דם במים!?

ומתרצינן:

לא צריכא,

אלא

שנתמדו מאליהן!

שמי הגשמים נתערבו מעצמן עם הדם, שלא עשה בהם אדם שום שימוש כדי שיהיו חשובים.

רבי אסי מנהרביל אומר

: הא דאמר רב יהודה אמר שמואל שכל שיש בו מראה אדמומית דינו כדם לא מיירי בדם מעורב במים, אלא

בצללתא דדמא!

במים שנפרשים מהדם. שבשעה שהדם נקרש, נפרד ממנו חלקו הדליל, שהוא צלול כמים. ואותם מים, הנקראים צללתא דדמא, אם יש בהם מראה אדמומית, דינם כדם לענין כל הדינים דלעיל. [אך אם אין בהם מראה אדמומית, הרי אפילו לענין הכשר לא יועילו. לפי שאינם לא דם ולא מים.]

רב ירמיה מדפתי אמר

: האוכל מן הצללתא דדמא הרי הוא

ענוש כרת

ככל אוכל דם.

והוא

-

דאיכא כזית

של דם ממש שמעורב בתוך הצללתא דדמא [ואפילו אם יש מראה אדמומית בצללתא דדמא אין חייבים עליה בפני עצמה כרת. שחיוב כרת אינו אלא בדם ממש].

במתניתא תנא

: צללתא דדמא של דם מן המת

מטמאים באהל,

כל זמן שיש בו מראה אדמומית.

והוא

-

דאיכא רביעית

של דם ממש מעורב בה, שזהו שיעור הדם המטמא באהל [שגם לענין טומאת אהל אין הצללתא דדמא בעצמה מטמאה אלא דם ממש].

תנן התם

[בתוספתא]:

כל משקה

היוצא מ

המת

, כגון דמעת עינו, וחלב אשה -

טהורין!

חוץ מדמו.

וכל מראה אדמומית שבו

, כלומר, צללתא דדמא של דם המת, כל זמן שיש בהם מראה דם הרי הן

מטמאין באהל.

והוינן בה:

ו

כי

משקה המת טהורין?

ורמינהו

: תנן:

משקה

היוצא מאדם שהוא

טבול יום

דינו

כמשקין שנוגע בהן

הטבול יום, וכדמפרש ואזיל.