חולין 86a — התלמוד בעברית

ומתרצינן: אין כוונת רב דימי שרבי אמר לו דוקא "צא טרוף" ואמנם יתכן כי רבי אמר "צא נחור" לפי שגם בנחירה פטור מכסוי. אלא,

"לא מיבעיא" קאמר

רב דימי.

לא מיבעיא "צא נחור"

שלדעת רבי פטור מכסוי משום

דלאו שחיטה היא כלל, אבל "צא טרוף"

שנחשבת שחיטה אלא שאינה ראויה

אימא

מודה רבי שאף שהיא

שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וליבעי כסוי, קמשמע לן

רב דימי שאף בשחיטת טרפה סבר רבי דפטור מכסוי,

כדרבי חייא בר אבא,

שאמר לעיל שלרבי נראו דבריו של רבי שמעון בכיסוי הדם.

והוינן בה:

ולמאן דאמר "צא נחור" מאי טעמא לא אמר "צא טרוף"?

וכי תימא

שהוא סובר שרבי לא היה יכול לומר לו "צא טרוף" משום ד

קסבר

רבי

שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה,

ולכן אם היה מטריפו לא היה נפטר מכסוי,

והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם

שהשוחט את הטרפה פטור מלכסות,

ושנאו בלשון חכמים?

ומתרצינן:

"לא מיבעיא" קאמר

:

לא מיבעיא "צא טרוף"

דסבר רבי דפטור מכסוי, משום

דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אבל "צא נחור" אימא

סבר רבי

"אין שחיטה לעוף מן התורה", ונחירתו זו היא שחיטתו

1 , וליבעי כסוי. קמשמע לן

שאף בנחירה פוטר רבי מכסוי, משום דסבר רבי יש שחיטה לעוף מן התורה, כדדרש מ

"כאשר צויתיך".

ומקשינן:

ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה

דרבי חייא?

והאמר רבין בר אבא, ואמרי לה: אמר רבי אבין בר שבא: משעלו בני הגולה,

חכמי בבל, לארץ ישראל [בדורות של חכמי התלמוד]

פסקו הזיקין

כוכב העובר בשמים כחץ ממקום למקום והוא סימן קללה,

והזועות

רעידות הארץ,

והרוחות

הנושבות בזעף,

והרעמים. ולא החמיץ יינם, ולא לקה פשתנם

של בני ארץ ישראל, [שקודם לכן לקו בכל אלו בעוונותיהם]

ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו

שעלו מהגולה ובזכותם פסקו הפורעניות! ואם כן כיצד יתכן שפשתנו של רבי חייא לקה?

ומתרצינן:

כי מהניא זכותייהו

דרבי חייא ובניו -

אעלמא,

אבל

אדידהו לא

מהניא, לפי ששכרם שמור להם לעולם הבא .

כדרב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום

בדורו של רבי חנינא

בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו

-

ניזון בשביל חנינא בני!

כלומר, בזכותו.

וחנינא בני, די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת!

שהוא עצמו מתפרנס בצער ובצמצום .

מתניתין:

חרש שוטה וקטן ששחטו, ואחרים רואין אותם

ששוחטים כהלכה -

חייב

כל מי שרואה את הדם

לכסות

אותו! לפי ששחיטת חרש שוטה וקטן כשרה כשנעשתה כהוגן.

ואם שחטו

בינן לבין עצמן

-

פטור מלכסות!

שודאי הוא ששחטו שלא כהוגן, ובשחיטה פסולה אין חייבין לכסות.

וכן

לענין איסור

"אותו ואת בנו", ששחטו

החרש שוטה וקטן את האם או את הבן תחלה,

ואחרים רואין אותן, אסור לשחוט אחריהם

את האם או את הבן.

ואם שחטו

בינן לבין עצמן

-

רבי מאיר מתיר לשחוט אחריהם,

כדלעיל, ששחיטת חרש שוטה וקטן פסולה בודאי, וכאילו לא נשחט הראשון, וממילא מותר לשחוט את השני.

וחכמים אוסרים

לשחוט אחריהם משום שיש לחשוש שמא החרש שוטה וקטן שחטו כהוגן.

ומודים

חכמים,

שאם שחט

אחריהם

שאינו סופג את הארבעים

שאינו לוקה על הלאו של "אותו ואת בנו", שהרי אין כאן אלא ספק שמא עבר על האיסור של "אותו ואת בנו".

גמרא:

והוינן בה:

ורבנן,

שחוששין שמא שחטו החרש שוטה וקטן כהוגן,

מאי שנא רישא דלא פליגי

לחייב בכסוי את דם שחיטתם מספק,

ומאי שנא סיפא דפליגי

ואמרו שעובר בהם על איסור שחיטת "אותו ואת בנו"?

ומבארינן:

רישא

, לכך לא חייבו רבנן לכסות את הדם, כי

אי אמרינן חייבין לכסות

-

אמרי

השומעים דין זה יסברו שהטעם לכך משום ששחיטת חרש שוטה וקטן

שחיטה מעלייתא היא, ואתי למיכל משחיטתן

5 .

ומקשינן:

סיפא נמי

למה אמרו רבנן שאסור לשחוט אחריהם, ולא חששו ש

כיון דקאמרי רבנן

ש

אסור לשחוט אחריהם

-

אמרי

שהטעם לכך כי

שחיטה מעלייתא היא ואתי למיכל משחיטתן?

ומתרצינן:

סיפא

לא חיישינן שיאמרו האנשים כי הטעם שלא שוחטים אחרי החרש שוטה וקטן הוא משום ששחיטתן כשרה, כיון שודאי

אמרי

השומעים שלא שחטו אחריהם -

בשרא

הוא

דלא קמיבעיא ליה,

ולכן לא שחטו אחריהם.

ומקשינן:

רישא נמי,

למה לא נחייב לכסות דם של שחיטת חרש שוטה וקטן? שהרי אין לחשוש שמא יאמרו ששחיטתן כשרה, משום שודאי

אמרי

הרואים שהוא מכסה הדם, שלא משום מצוה הוא עושה כן, אלא

לנקר חצרו הוא צריך

שלא יהא מלוכלך מהדם? ומתרצינן: הרי אם

שחט באשפה

-

מאי איכא למימר?

כי באופן זה אי אפשר לומר שהכסוי הוא משום נקיות, והרואה שמכסין שם את הדם יבא לומר ששחיטת חרש שוטה וקטן כשרה. וכן אם

בא

אחד

לימלך

לפני בית דין האם צריך הוא לכסות הדם של שחיטת חרש שוטה וקטן,

מאי איכא למימר?

והרי אם בית דין יאמרו לו שהוא חייב יש לחשוש שמא יאמר בלבו ששחיטת חרש שוטה וקטן כשרה, ויבא לאכול משחיטתן. וכיון שבשני האופנים הללו יש חשש, לכן פטרו רבנן בכל האופנים מכסוי הדם של שחיטת חרש שוטה וקטן.

ומקשינן:

וליטעמיך,

שאתה חושש בכסוי הדם שמא יבא לימלך לפני בית דין -

סיפא נמי,

לגבי "אותו ואת בנו", אם

בא לימלך

לפני בית דין האם מותר לשחוט אחרי החרש שוטה וקטן -

מאי איכא למימר?

והרי אם בית דין יאמרו לו שאסור יחשוב ששחיטתם כשרה? ומתרצינן:

אלא,

לעולם

רבנן

לא חוששין כלל שמא יבאו להכשיר שחיטת חרש שוטה וקטן . ו

אכולה מילתא פליגי!

והיינו שגם ברישא נחלקו רבנן וסברו שחייבין לכסות דם שחיטת חרש שוטה וקטן מספק, אלא שלא אמרו כלום ברישא משום ד

נטרי ליה לרבי מאיר עד דמסיק לה למילתא

שיסיים את דברו,

והדר פליגי עלויה

על כל דבריו בין ברישא בין בסיפא.

והוינן בה:

בשלמא רבנן,

טעמייהו משום דאזלי

לחומרא,

וחוששין שמא שחטו שחרש שוטה וקטן כהוגן.

אלא רבי מאיר

-

מאי טעמא

פוטר מכסוי הדם ומתיר ב"אותו ואת בנו"? והרי הדבר ספק שמא שחטו החרש שוטה וקטן כהוגן, ומספק יש לילך לחומרא?

ומתרצינן:

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי מאיר

מלקות

על

האוכל מ

שחיטתן, משום

לאו ד

נבלה.

כלומר, שלדעת רבי מאיר אין הדבר ספק אלא ודאי הוא שלא שחט כהוגן, שאפילו מלקות משום אכילת נבילה יש לחייב על האוכל משחיטתם, ולכן גם לקולא, לפטור מכיסוי הדם, יש לומר ששחיטתן אינה כשרה .

והוינן בה:

מאי טעמא

סובר רבי מאיר ששחיטתן ודאי נבילה!?

ומתרצינן:

אמר רבי אמי: הואיל ורוב מעשיהן

של החרש שוטה וקטן

מקולקלים!

שכיון שרוב הפעמים אינם שוחטים כראוי הרי הוא כודאי נבלה .

אמר ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע. ואמרי לה: אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: מאי איריא

למה הוצרך רבי אמי לפרש שטעמו של רבי מאיר הוא משום ש

רוב

מעשיהן מקולקלין, והרי

אפילו

אם היו רק

מיעוט

מעשיהן מקולקלין, ורוב פעמים שוחטים כראוי,

נמי

היה מחייב רבי מאיר מלקות למי שאוכל משחיטתן משום שנחשב כאוכל ודאי נבלה.

דהא רבי מאיר חייש למיעוטא,

ואם כן -

סמוך מיעוטא לחזקה

9 ,

שיש כאן גם חזקת איסור המסיעת למיעוט. לפי שבהמה זו, שאנו מסופקים אם נשחטה כראוי והותרה לאכילה, הרי בחזקת איסור היא עומדת! [שקודם שנשחטה היתה אסורה משום "אבר מן החי"] . וכיון שחזקת האיסור מסייעת למיעוט -

איתרע ליה רובא!

שאף על פי שרוב מעשיהם מתוקנים אין בכח הרוב להכשיר את שחיטתם .

דתנן: תינוק שנמצא בצד העיסה, ובצק בידו.

שודאי הוא שנגע בעיסה אלא שאין אנו יודעים אם התינוק טהור אם לאו .

רבי מאיר מטהר

את העיסה,

וחכמים מטמאין, מפני שדרכו של תינוק לטפח,

לשחק באשפות שמצויים שם שרצים ובודאי נטמא במגע השרץ.

ואמרינן: מאי טעמא דרבי מאיר

שמטהר את העיסה? -

קסבר: רוב תינוקות מטפחין

באשפות

ומיעוט אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת,

שהרי מלכתחילה היתה ודאי טהורה .