חולין 7a — התלמוד בעברית

אלא, מקום הניחו לו

לחזקיהו

אבותיו, כדי להתגדר

להתגדל

בו. אף אני

-

מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

שכשיבואו הבנים אחרי האבות ולא ימצאו מה לתקן, במה יתגדל שמם?

ומזה שקבל רבי עדות זו, אף על פי שתמוהה היא, ומנוגדת למה שהיה מקובל אצלם מעולם -

מכאן

למדנו,

לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה

מחודש,

שאין מזיחין אותו

להסירו משמועתו לאמר לו: חזור בך.

ואמרי לה: אין מזניחין אותו.

שלא משקצים את דבריו.

ואמרי לה: אין מזחיחין אותו

לומר לו: גאוותך גרמה לך שלא שמעת היטב מפי רבך דבר כהלכתו.

מאן דאמר "

מזיחין" הוא לשון הסרה,

כדכתיב "ולא יזח החשן

מעל האפוד"

ומאן דאמר "אין מזניחין"

, הוא לשון מיאוס, כ

דכתיב "כי לא יזנח לעולם ה'".

ומאן דאמר "מזחיחין",

הוא לשון גבהות הלב וזחיחות הדעת. כ

דתנן "משרבו זחוחי הלב, רבו מחלוקות בישראל".

שלא דקדקו מפי רבם כל צרכם וסמכו על לבם.

מתקיף לה רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי

: איך התיר רבי את בית שאן,

ו

הא

מי איכא למאן דאמר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא?

והכתיב

[שופטים א]

"ולא הוריש מנשה את בית שאן ואת בנותיה, ואת תענך ואת בנותיה

", אלא לאחר שכבש אותן הניח את יושביהן לשבת ביניהם, להעלות מס עובד. ומכל מקום, מקרא מפורש הוא שכבשוה עולי מצרים.

ומשנינן:

אישתמיטתיה

, לרבי יהודה שהקשה כן,

הא דאמר רבי שמעון בן אליקים, משום רבי אלעזר בן פדת, שאמר משום רבי אלעזר בן שמוע: "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים, ולא כבשום עולי בבל

בימי עזרא. "

וקסבר

רבי:

קדושה ראשונה

שנתקדשה הארץ להתחייב בכל המצוות התלויות בארץ, בכיבוש עולי מצרים -

קידשה

יהושע

לשעתה

, כל זמן שנמשך אותו כיבוש, אבל

לא קידשה לעתיד לבא.

שלאחר שגלו בימי נבוכדנצר בזמן החורבן, בטלה קדושתה.

ו

עולי בבל שקידשו את הארץ בקדושה שניה,

הניחום

לאותם כרכים ולא קידשום,

כדי ש

לא תנהג בהם שמיטה, ו

יסמכו עליהם עניים

ליטול מהם לקט שכחה ופאה ומעשר עני

בשביעית.

שלא תהיה הפקר לכל. שהרי אין שביעית נוהגת בחוץ לארץ, אבל לקט שכחה ופאה ומעשר עני [של דגן] נוהגין אף בחוץ לארץ.

ובהכי אתי שפיר הא דהתיר רבי את בית שאן, שאמנם היא מאותם כרכים שכיבשום עולי מצרים, אך לא קידשום עולי בבל.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא

: ומאי ראיה היא, מהא דאכל רבי מאיר עלה ירק ללא מעשר דבית שאן לאו מארץ ישראל היא?

והא רבי מאיר עלה בעלמא הוא דאכיל

, דאכילת עראי הוי, שהיא אכילה מותרת בטבל לפני שנגמרה מלאכתו. וגמרו של ירק, שדרכו ליאגד, הוא לכשיאגד. אבל קודם לכן מותר לאוכלו עראי אף בארץ, ומשום הכי אכיל.

אמר ליה

: לא כך היה המעשה, אלא רבי מאיר

מאגודה

של ירק

אכליה

לעלה,

ותנן,

איזהו גרנן [גמר מלאכה] למעשרות?

ירק הנאגד

-

משיאגד.

כי אז הוקבע למעשר, ונאסר אף באכילת עראי. ובהכרח דהא דאכליה רבי מאיר, הוא משום שבית שאן כחוץ לארץ הוי.

ותו אקשיה רבי ירמיה:

ודלמא

הא דאכל רבי מאיר בלא מעשר, הוא משום דשכח, ו

לאו אדעתיה

. ולעולם סבירא ליה דבעי לעשורי!?

והשיבו רבי זירא:

השתא, בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן

-

צדיקים עצמן לא כל שכן?!

ותו אקשיה: ואכתי מאי ראיה היא?

ודלמא עישר עליהם מ

ירק שיש לו ב

מקום אחר

.

והשיבו:

לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.

דבעינן שיהיה המעשר סמוך לטבל, משום שאסור לכתחלה להפריש ממה שאינו לפניו על מה שלפניו, דשמא אותו מעשר שהפריש, אינו בעין כגון שנאבד או נרקב, ונמצא שלא הפריש כלום, וקאכיל טבל. ותו אקשיה:

ודלמא

בית שאן אכן חייבת במעשר, ולעולם אכליה רבי מאיר רק לאחר שעישר. והא דלא הבחין בכך רבי יהושע בן זרוז, הוא משום שלא הפריש את המעשר בידים, אלא

נתן עיניו בצד זה

של הירק וקרא עליו שם מעשר,

ואכל

ו

בצד

ה

אחר

שהוא כבר מתוקן.

אמר ליה

רבי זירא:

חזי מאן גברא רבה

ד

קמסהיד עליה.

אדם גדול כרבי יהושע בן זרוז הוא זה שהעיד על אכילתו של רבי מאיר. ולכן כשבא להעיד, ודאי כיון ודקדק יפה בדבר, שלא עישר רבי מאיר כל עיקר קודם שיאכל.

ודנה הגמרא:

מאי "בהמתן של צדיקים"

, שנאמר בה "אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידה"?

מעשה שהיה כך היה,

דרבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין. פגע ביה בגינאי נהרא

[נהר ששמו גינאי].

אמר ליה

רבי פנחס:

גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך.

אמר ליה הנהר:

אתה הולך לעשות רצון קונך

לקיים מצות פדיון שבויין,

ואני הולך

וזורם אל הים כדי

לעשות רצון קוני".

שהרי כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת מלך.

אתה ספק עושה

המצוה

ספק אי אתה עושה

, שאולי לא יתנו לך לפדות. אבל

אני ודאי עושה

מצותי. לפיכך, אין ראוי שאחלק מימי מלפניך.

אמר ליה

רבי פנחס בן יאיר לנהר:

אם אי אתה חולק

מימיך,

גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם!

חלק ליה

הנהר מימיו, ועבר בו.

הוה

התם

ההוא גברא דהוה דארי

[נושא]

חיטי לפיסחא. אמר ליה

רבי פנחס לנהר:

חלוק ליה נמי להאי

את מימיך.

ד

הא אף הוא

במצוה עסיק

שכל עסק שימור המצות משעת טחינה מצוה הוא.

חלק ליה

הנהר מימיו, ועבר.

הוה

התם

ההוא טייעא

[סוחר ערבי]

דלווה בהדייהו. אמר ליה

רבי פנחס בן יאיר לנהר:

חלוק ליה נמי להאי

טייעא. משום

דלא לימא

אינשי: "וכי

כך עושים לבני לויה"

שמניחים אותם והולכים?

חלק ליה

נמי.

אמר רב יוסף: כמה נפיש

האי

גברא

[רבי פנחס בן יאיר] יותר

ממשה ושיתין רבוון

של יוצאי מצרים.

דאילו התם

בקריעת ים סוף נבקע הים

חד זימנא

בלבד,

והכא

בהאי מעשה נחלק הנהר

תלתא זימנין

, מכוחו של רבי פנחס בן יאיר.

ומקשינן: ו

דלמא, הכא נמי

רק

חדא זימנא

נחלק עד שעברו שלשתם, אלא מתיירא היה רבי פנחס בן יאיר שלא יחזרו המים אחרי שהוא עבר, ודיבר אל הנהר שימתין עד שיעברו כולם?

ומסקינן:

אלא,

נפיש רבי פנחס בן יאיר -

כמשה ושתין רבוון

, ותו לא.

לאחר מכן,

אקלע

רבי פנחס בן יאיר

לההוא אושפיזא

[אכסניה].

רמו ליה שערי לחמריה

לאכול.

לא אכל

החמור.