גרסת טקסט של הדף: מקור ותרגום
חולין 79b — התלמוד בעברית
ו מתוך זה שסמך רבי אבא על הסימנים של הפרדות, שמע מינה שהוא סובר שהדין להחזיר אבידה על פי סימנין דאורייתא הוא! [במסכת בבא מציעא נסתפקה הגמרא בזה]. שאם אינו אלא דין דרבנן, שתקנו להחזיר אבידה על פי…
הטקסט המקורי — חולין 79b
ו
מתוך זה שסמך רבי אבא על הסימנים של הפרדות, שמע מינה שהוא סובר שהדין להחזיר אבידה על פי
סימנין דאורייתא
הוא! [במסכת בבא מציעא נסתפקה הגמרא בזה]. שאם אינו אלא דין דרבנן, שתקנו להחזיר אבידה על פי סימנים, הרי תקנתם אינה מועילה אלא לענין אבידה, שהיא דיני ממונות, אבל לא נסמוך על סימנים לענין איסור דאורייתא . ואיך התיר רבי אבא על פי סימנים איסור של הנהגה בשני מינים יחדו .
תנו רבנן
: איסור
"אותו ואת בנו" נוהג בכלאים
שאסור לשחוט את האם ובנה שנולד לה ממין בהמה אחר.
ובכוי,
שנולד מבהמה וחיה, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד [אף על פי שבחיה אין איסור "אותו ואת בנו"].
רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל
ששניהם מין בהמה
"אותו ואת בנו" נוהג בו
שאסור לשחוט את האם ובנה. אבל
בכוי
הבא מבהמה וחיה
אין "אותו ואת בנו" נוהג בו.
אמר רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים? זה הבא מן התייש ומן הצבייה
שנולד משניהם.
והוינן בה:
היכי דמי? אילימא
שנחלקו
בתייש הבא על הצבייה. וילדה
בן שהוא כוי,
וקא שחיט לה
את הצבייה
ולברה
ואת בנה [והוא הדין בתה וכן בכל הסוגיא] ביום אחד, אם כן יקשה
והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש,
והיינו שילדה אותו מתייש,
שפטור
ממלקות של "אותו ואת בנו" אם שחט את הצבייה ובנה ביום אחד , שהרי
"שה ובנו" אמר רחמנא ולא "צבי ובנו"!
אלא
תאמר שנחלקו רבי אליעזר וחכמים
בצבי הבא על התיישה, וילדה
כוי,
וקא שחיט לה
את התיישה
ולברה.
גם באופן זה יקשה:
והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה
נולד לה מ
צבי שחייב
ב"אותו ואת בנו" אם שחט את התיישה ובנה, שהרי
"שה" אמר רחמנא "ובנו",
ואפילו בן
כל דהו!
היינו אפילו אם הבן הוא חיה אסור לשוחטו עם אמו, שרק על האם אמרה תורה שהאיסור חל רק אם היא בהמה, אבל על הבן לא אמרה תורה שיהא בהמה. אלא, כיון שהוא בנה של הבהמה הוא בכלל האיסור .
ומתרצינן: אלא
לעולם
רבי אליעזר וחכמים נחלקו
בתייש הבא על הצבייה וילדה
הצבייה
בת
שהיא כוי,
ו
ה
בת ילדה בן, וקא שחוט לה
את הבת
ולברה
עם בנה ביום אחד.
וטעם מחלוקתן הוא:
רבנן סברי: חוששין לזרע האב
ונמצא שהבת הנולדת מן התייש והצבייה מעורב בה קצת מן האב שהוא תייש.
ו"שה"
הכתוב בתורה משמעותו
ואפילו
אם היא רק
מקצת שה
הוא בכלל האיסור, ולכן אסור לשחוט את הבת שהיא מקצת שה עם בנה.
ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב
ונמצא כי
"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן.
כיון שהבהמה אינה מתייחסת כלל אחר האב אלא אחר האם, ואין בבת התייש והצביה אפילו "מקצת שה", שהרי אמה של הבת היא צביה, וכיון שהבת נחשבת צביה גמורה, מותר לשחוט את הבת עם בנה.
והוינן בה: כיון שביארנו שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם חוששין לזרע האב או לא, אם כן, למה היו צריכים לחלוק בכוי?
וליפלגו בחוששין לזרע האב, בפלוגתא דחנניה ורבנן,
שנחלקו בכל "אותו ואת בנו" אם נוהג גם בזכרים [שאסור לשחוט את האב עם בנו], או שאינו נוהג אלא בנקבות, [שאת האם בלבד אסור לשחוט עם בנה], ומחלוקתם תלויה בסברה זו אם חוששין לזרע האב או לא, וכמבואר לעיל .
ומתרצינן:
אי פליגי בההיא,
אם נוהגת בזכרים או לא,
הוה אמינא, בהא
בכוי
אפילו רבנן מודו
שמותר לשחוט את הבת של התייש והצביה עם בנה. כי אפילו אם חוששין לזרע האב הרי יש בבת רק "מקצת שה", ו
"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן, קמשמע לן
רבנן דאמרינן "שה ואפילו מקצת שה".
והוינן בה:
והא דתנן: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב
משום שהכוי חייבים לקיים בו מצות כסוי הדם, מספק שמא הוא חיה, [שהרי כסוי הדם אינו נוהג בבהמה אלא בחיה ועוף], וביום טוב אין מכסין דם הכוי כדתני ואזיל, לפיכך אין לשוחטו לכתחילה, כדי לא לבטל בו מצות הכיסוי.
ואם שחטו
ביום טוב -
אין מכסין את דמו
היום. מפני שיש בטלטולו של העפר לצורך כסוי הדם משום חילול יום טוב, ואין לחלל יום טוב על כיסוי הדם שאינו אלא מחמת הספק.
במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה
כוי, הרי יקשה
בין לרבנן בין לרבי אליעזר
-
לשחוט
הכוי ביום טוב
וליכסי
את דמו, שהרי הוא חייב בכסוי בודאי ולא רק מספק! כי אפילו לרבנן שחוששין לזרע האב ויש בכוי הזה מקצת בהמה מאביו התייש [שפטור מכסוי], מכל מקום, הכוי חייב בכסוי. לפי שיש בו גם מקצת חיה מצד אמו וכשנאמר
"צבי"
לגבי כיסוי הדם משמעותו
אפילו
אינו אלא
מקצת צבי
גם כן הוא בכלל מצות כסוי הוא .
אלא
תאמר שאיסור הכיסוי ביו"ט הוא
בצבי הבא על התיישה וילדה
כוי, גם על כך יקשה,
אי לרבנן
שחוששין לזרע האב, אם כן
לשחוט
אותו ביום טוב
וליכסי.
שהרי הכוי הזה הוא מקצת חיה מכח אביו הצבי. ו
אי לרבי אליעזר
שאין חוששין לזרע האב, אם כן הכוי הזה הוא בהמה גמורה כאמו ופטור מכסוי בודאי. ויהא מותר
לשחוט
אותו
ולא ליכסי
את דמו? ומתרצינן:
לעולם
איסור כיסוי ביו"ט מדובר
ב
כוי הבא מ
צבי הבא על התיישה,
והוא כשיטת רבנן שחוששין לזרע האב. אך שאין הדבר פשוט להם. אלא,
רבנן ספוקי מספקא להו
אם חוששין לזרע האב אי שאין חוששין, ולכן נקטו לחומרא שאין מכסין דם הכוי ביום טוב שמא אין חוששין לזרע האב, והרי כולו בהמה כאמו התיישה, ופטור מכסוי, אך מאידך אין שוחטין אותו ביום טוב, שמא חוששין לזרע האב, והרי הוא חייב בכסוי כאביו הצבי, וכיון שמספק לא יכסו את דמו לכן אין לשוחטו כדי לא לבטל מצות כסוי.
וכן ב"אותו ואת בנו" אוסרין רבנן לשחוט הכוי שנולד מתייש וצבייה, ובנה, מספק שמא חוששין לזרע האב והרי הכוי הוא בהמה כאביו.
ומדייקת הגמרא:
ומדלרבנן
אמרת ד
מספקא להו
ולפיכך אוסרים בכוי לשחוט אותו ואת בנו, מכלל ש
לרבי אליעזר
החולק על רבנן ומתיר לכתחילה לשחוט "אותו ואת בנו" בכוי,
פשיטא ליה
שאין חוששין לזרע האב כאמור לעיל.
וכיון שכך, מקשינן:
והא דתניא: הזרוע והלחיים והקיבה
שנותנים אותם לכהן רק מבהמה ולא מחיה
נוהגים בכוי ובכלאים.
רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל
ששניהם מין בהמה
חייב במתנות
של זרוע ולחיים וקיבה לכהן, אבל
בכוי פטור מן המתנות. במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצביה וילדה
כוי, הרי יקשה כי
בשלמא לרבי אליעזר דפטר
ממתנות יתכן ש
קסבר
שנאמר במתנות "אם שור ואם שה", ובכוי זה
"שה ואפילו מקצת שה" לא אמרינן!
כי לדעתו אין בו אפילו מקצת שה. שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו.
אלא לרבנן, נהי דקסברי "שה"
האמור לענין חיוב מתנות משמעותו
ואפילו
הוא רק
מקצת שה
גם כן חייב במתנות, מכל מקום כוי זה דין הוא שיפטר ממתנות. כי
בשלמא פלגא לא יהיב ליה.
כלומר, זה ודאי שחצי מהמתנות אפילו רבנן לא מחייבים לתת מהכוי שאביו תייש ואמו צביה, שהרי אפילו אם נחשוש לזרע האב ונחייב את הכוי במתנות כיון שיש בו מקצת שה, מכל מקום אין לחייב אלא את צד הבהמה שבו, ואילו צד החיה שיש בו מכח אמו פטור ממתנות. וממילא אין הבעלים נותנים אלא חצי אחד של צד הבהמה ומהחצי השני פטורים.
אבל עדיין יקשה למה רבנן מחייבים לתת לכהן את
אידך פלגא,
והרי כיון שרבנן מסתפקים אם חוששין לזרע האב או לא
לימא ליה
הבעלים לכהן
אייתי ראיה דחוששין לזרע האב ושקול
החצי! שהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל זמן שלא הבאת ראיה לא תיטול כלום, כי שמא אין חוששין לזרע האב ונמצא שכולו חיה כאמו ופטור לגמרי מהמתנות.
אלא
אם תעמיד שנחלקו
בצבי הבא על התיישה וילדה
כוי, שוב יקשה, כי
בשלמא לרבנן
אין להקשות למה אמרו שחייבים לתת כל המתנות, והרי יש להסתפק שמא חוששין לזרע האב ונמצא שיש בכוי חצי חיה מצד האב הצבי שהוא פטור ממתנות, ואם כן לא יהיו חייבים לתת אלא חצי בלבד עד שיביא הכהן ראיה שאין חוששין לזרע האב וממילא החיוב גם על החצי השני כיון שכולו בהמה, זו אינה קושיא, לפי שיש לפרש שאמנם
מאי "חייב"
שאמרו רבנן -
בחצי מתנות
בלבד הוא חייב, ולא בכולם.
אלא לרבי אליעזר ליחייב בכולהו מתנות
שהרי פשיטא ליה שאין חוששין לזרע האב ונמצא שהכוי הזה כולו תייש כאמו וחייב במתנות?
ומתרצינן:
לעולם
נחלקו
בצבי הבא על התיישה וילדה
כוי,
ורבי אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא
וכדלהלן.
ותמהינן:
וכיון דלרבנן מספקא להו ו
גם
לרבי אליעזר מספקא ליה,
אם כן
במאי פליגי
"באותו ואת בנו" ובמתנות?!