חולין 78a — התלמוד בעברית

אלא

דברי הברייתא

סוקרו בסיקרא,

שלכאורה ענין של סגולה הוא זה,

אמאי

עושים כן ולא אוסרים זאת משום דרכי האמורי? אלא מוכח שדבר שהוא מעין סגולה, מותר.

ודוחה הגמרא:

כי היכי דליחזיוה אינשי,

כדי שיראו ויבחינו אנשים בסימן זה, ויבינו שמחמת חוליו של האילן שמשיר פירותיו נתנו בו סימן זה,

וליבעי רחמי עילויה,

יבקשו עליו רחמים!

ודבר זה הוא

כדתניא

: נאמר לגבי המצורע [ויקרא יג מה] "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה

וטמא טמא יקרא".

דהיינו, שצועקין ומכריזין שטמא הוא. וזהו משום ש

צריך להודיע לרבים

על צרעתו,

ורבים מבקשים עליו רחמים.

וכן, מי שאירע בו דבר, צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים!

אמר רבינא: כמאן,

כדעת מי אנו עושים כאשר

תלינן

אנו תולין

כובסא בדיקלא,

אשכול תמרים בדקל, כסימן שהדקל משיר פירותיו?

כמאן? כי האי תנא

, שאת דבריו שנינו כעת, "מי שאירע בו דבר, צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים"!

הדרן עלך פרק בהמה המקשה

--- title: "חברותא - חולין — פרק חמישי - אותו ואת בנו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02368.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - אותו ואת בנו

Оригинал главы פרק חמישי - אותו ואת בנו

מתניתין:

איסור שחיטת

אותו ואת בנו

[אם וולדה] ביום אחד

נוהג בין בארץ

ו

בין בחוץ לארץ

2 .

בין

בפני הבית

בזמן שבית המקדש היה קיים

ו

בין

שלא בפני הבית.

בין

בחולין ו

בין

במוקדשין

בקרבנות.

כיצד?

א.

השוחט אותו ואת בנו

ושניהם

חולין,

הרי אם שוחטן

בחוץ

לעזרה -

שניהם כשרים!

ו

השוחט

השני

, ששחט את הבהמה השניה, [בין אם האם נשחטה ראשונה ובין אם הבן נשחט ראשון], הרי הוא

סופג את הארבעים

מלקות, משום שעבר על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

ב. ואם שתי הבהמות שהן "אותו ואת בנו" היו

קדשים

ושחטן

בחוץ

לעזרה, הרי השוחט

הראשון חייב כרת

משום שחוטי חוץ, [והשני פטור מכרת של שחוטי חוץ כיון שהבהמה השניה פסולה באותו היום להקרבה, ונחשבת "מחוסר זמן" לפי שאסור לשוחטה משום "אותו ואת בנו" , ואין חייבין על שחוטי חוץ אלא על שחיטת קרבן הראוי להיקרב עתה בפנים].

ושניהם,

שני הקרבנות שנשחטו בחוץ,

פסולים

הם, שהרי נשחטו מחוץ לעזרה.

ושניהם,

שני השוחטים,

סופגים את הארבעים!

הראשון, ששחט את הבהמה הראשונה, לוקה על לאו של שחוטי חוץ [מלבד עונש כרת המוטל עליו] . והשני, לוקה על לאו של "אותו ואת בנו" [אך אינו לוקה משום שחוטי חוץ, כמבואר לעיל לענין כרת].

ג. ואם היו שתי הבהמות

חולין,

ושחטן

בפנים

בעזרה, הרי

שניהם פסולין,

שאסורין בהנאה, כדין חולין שנשחטו בעזרה.

ו

השוחט

השני

-

סופג את הארבעים

, לפי שעבר על לאו של "אותו ואת בנו". [אבל הראשון פטור ממלקות, כי שחיטת חולין בעזרה אינה אסורה בלאו אלא בעשה] .

ואם היו שתי הבהמות

קדשיס

ושחטן

בפנים

-

הראשון,

הקרבן הראשון,

כשר

לקרבן,

ו

השוחט

פטור!

שהרי לא עבר על שום איסור,

ו

אילו השוחט

השני

-

סופג את הארבעים!

משום "אותו ואת בנו",

ופסול

הקרבן שנשחט על ידי השוחט השני, שהרי הוא "מחוסר זמן", שאינו ראוי היום להקרבה, משום איסור "אותו ואת בנו".

ה. השוחט אותו ואת בנו, והראשון היה

חולין, ו

השני

קדשים,

ושחיטת שניהם היתה

בחוץ

-

הראשון

-

כשר, ו

השוחטו

פטור.

ו

השוחט

השני

-

סופג את הארבעים

משום "אותו ואת בנו" [אבל משום שחוטי חוץ אינו חייב, שהרי אינו ראוי להקרבה בפנים באותו היום, משום איסור "אותו ואת בנו"],

ופסול

הקרבן השני, משום שנשחט בחוץ [וגם הוא מחוסר זמן מפני האיסור לשחוט "אותו ואת בנו"].

ו. ואם הראשון היה

קדשים ו

השני

חולין,

ושחטן

בחוץ

-

על שחיטת

הראשון חייב כרת

משום שחוטי חוץ,

ו

הקרבן

פסול

לפי שנשחט בחוץ.

והשני,

שהוא חולין,

כשר. ושניהם סופגים את הארבעים!

הראשון משום שחוטי חוץ, והשני משום "אותו ואת בנו".

ז. ואם היה הראשון

חולין

והשני

קדשים

ושחטן

בפנים

-

שניהם פסולין!

הראשון - נקרא "פסול" משום שהוא אסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה. והשני - שהוא קרבן, פסול משום מחוסר זמן ד"אותו ואת בנו",

והשני סופג את הארבעים

משום "אותו ואת בנו".

ח. ואם היה הראשון

קדשים ו

השני

חולין

ושחטן

בפנים

-

הראשון כשר ו

השוחטו

פטור.

והשני סופג את הארבעים

משום "אותו ואת בנו"

ופסול!

שהבהמה השניה אסורה בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה.

ט. אם היו שתי הבהמות

חולין,

ושחט את הראשון

בחוץ ו

את השני

בפנים

-

הראשון כשר ו

השוחטו

פטור. והשני סופג את הארבעים

משום "אותו ואת בנו",

ופסול!

שאסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה.

י. ואם שתי הבהמות היו

קדשים,

ושחט את הראשון

בחוץ ו

את השני

בפנים

-

הראשון חייב כרת

משום שחוטי חוץ.

ושניהם סופגים את הארבעים

הראשון משום שחוטי חוץ, והשני משום "אותו ואת בנו".

ושניהם

קרבנות

פסולים!

הראשון משום שנשחט בחוץ, והשני משום שהוא מחוסר זמן מפני האיסור לשחוט "אותו ואת בנו".

יא. היו שניהם

חולין,

ושחט את הראשון

בפנים ו

את השני

בחוץ

-

הראשון

-

פסול!

שאסור בהנאה כדין חולין שנשחטו בעזרה,

ו

השוחטו

פטור. והשני

-

סופג את הארבעים

משום "אותו ואת בנו",

וכשר.

יב. היו שניהם

קדשים,

ושחט את הראשון

בפנים ו

את השני

בחוץ

-

הראשון

-

כשר ופטור.

והשני

-

סופג את הארבעים

משום "אותו ואת בנו",

ופסול

הקרבן משום שנשחט בחוץ [ומשום מחוסר זמן ד"אותו ואת בנו"].

גמרא:

תנו רבנן: מנין ל

איסור

"אותו ואת בנו" שנוהג גם במוקדשין?

תלמוד לומר "שור או כבש או עז כי יולד,

והיה שבעת ימים תחת אמו. ומיום השמיני והלאה - ירצה לקרבן אשה לה'", והיינו "מוק דשין ".

וכתיב בתריה

-

"ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

לימד

הכתוב, מסמיכות הפרשיות,

על "אותו ואת בנו" שנוהג במוקדשין!

והוינן בה:

ואימא

שהכתוב בא ללמד כי רק

במוקדשין, אין

אכן נוהג איסור שחיטת אותו ואת בנו, ואילו

בחולין לא

נוהג האיסור!?

ומבארינן: כיון שחזר הכתוב ואמר

"שור

או שה" בפרשת אותו ואת בנו, לאחר שכבר כתב לעיל בפרשת המוקדשין "שור", בא ללמדך כי

הפסיק הענין!

והיינו, שאי אפשר לומר שהאיסור נוהג רק במוקדשין. כי אילו היתה כוונת הכתוב לומר שפרשת אותו ואת בנו היא המשך לפרשת מוקדשין שלפניה, והיא נוהגת רק במוקדשין, לא היה לו לחזור ולכתוב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", אלא היה לו לומר, כהמשך לפרשת המוקדשין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", שהרי כבר לעיל, בפרשת המוקדשין, דיבר הכתוב בשור ושה.

ומקשינן: כיון שלא למדים ממוקדשין משום שהפסיק הענין,

אימא

ש"אותו ואת בנו"

בחולין אין,

רק בהן הוא נוהג, אבל

במוקדשין לא!?

ומתרצינן:

כתיב

באותו ואת בנו

"ושור"

-

וי"ו מוסיף על ענין ראשון,

לומר שיהא דינו שוה למקרא שלפניו! ומכיון שמחד גיסא הסמיך אותם הכתוב, ומאידך הפסיק ביניהם, הרי הם שוים במקצת, ש"אותו ואת בנו" נוהג במוקדשין וגם בחולין.

והוינן בה: מאחר ש"אותו ואת בנו" כתוב סמוך לענין של קדשים, נלמד מקדשים -

אי מה קדשים, כלאים לא,

שבהמה שנולדה מהרבעת שני סוגי בהמה הרי היא פסולה לקרבן,

אף "אותו ואת בנו"

-

כלאים לא!

ויהא מותר לשחוט ביום אחד את האם ואת בנה שנולד לה ממין בהמה אחר?

אלמה תניא: "אותו ואת בנו" נוהג בכלאים ובכוי

שהוא ספק חיה או בהמה!?

ועוד

קשה על מה ששנינו בברייתא שהאיסור נוהג בכלאים. הרי

"שה" כתיב

ב"אותו ואת בנו",